"הייתי בדרך הביתה מהעבודה", מספר ראובן פדידה (46) מנתניה. "אשתי התקשרה ואמרה שהיא שומעת צעקות ליד הבית ושיש באזור מחבל שדוקר אנשים. עצרתי את הרכב שלי ורצתי לאזור, בדרך מצאתי קרש ולקחתי אותו איתי. כשהגעתי למקום הייתה שם פאניקה. ראיתי דם על המדרכה והתקהלות גדולה. רצתי לכיוון המחבל, אחד השוטרים ירה בו. ראיתי את המחבל נופל, וקם ורץ לכיוון בניין בשכונה. השוטר ירה עוד יריה, והמחבל נפל לרצפה. רצתי אליו עם הקרש, ראיתי אותו מרים את הראש ואני הרמתי את המקל. השוטר אומר שפגעתי בו עם הקרש, אבל אני נכנסתי לבלק־אאוט. לא זוכר יותר מדי פרטים, רק את האנשים צורחים סביבי ואת זה שהייתי בפחד גדול. באתי לעזור לשוטרים, לא לפגוע בהם.
"אחרי שהנפתי את הקרש השוטרים מיד שמו לי אזיקים וריתקו אותי לרצפה. פתאום שמעתי את האנשים שהיו שם צועקים שאני מחבל וצריך להרוג את הבן זונה. הייתי בשוק. היו צרחות מסביב ואנשים ניסו לעשות בי לינץ'. זאת הייתה הרגשה נוראית. הייתי בטוח שהם יהרגו אותי. כשהשוטרים ששמרו עליי הובילו אותי לניידת חשבתי על הבית, על שלושת הילדים שלי ועל זה שלא באתי לעשות שום דבר רע. שלחו אותי למעצר. אם בגללי נפגע שוטר, אני מתנצל".
במציאות המתוחה של גל הטרור הנוכחי, פדידה הפך השבוע בתוך שניות מתוקף למותקף. אחרי שניסה לפי החשד לפגוע במחבל יחד עם עוד עשרות אנשים, הגלגל התהפך וההמון החל לתקוף דווקא אותו. העובדה שהשוטרים אזקו אותו והשכיבו אותו על המדרכה, היא שהפכה אותו לחשוד המיידי בעיניהם של התוקפים, למחבל התורן שבו ביקשו לכלות את הזעם.
כשהשוטרים הובילו אותו לניידת, הם נרגמו באבנים. מפקד מחוז מרכז, ניצב מוטי כהן, אמר אחרי התקרית: "במקרה הזה הפעילות המבצעית הייתה לא פחות קשה, אפילו יותר מסובכת, מאשר לסיים את האירוע". ובמילים אחרות: היה יותר קשה לשמור על המחבל – וגם על מי שנחשד ככזה – מאשר להגן מפניו על האזרחים.
אתמול הוגש נגד פדידה כתב אישום בגין תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, הפרעה לשוטר וניסיון לתקיפה. על־פי כתב האישום, ניסה פדידה לתקוף את המחבל כשכבר היה אזוק והמשיך לנסות ולהכות בו גם כשהשוטרים עמדו לעצור אותו. לשוטר שנפגע מהקרש נגרם חתך באורך 4 וחצי ס"מ והוא נזקק לטיפול רפואי. עוד נטען נגד פדידה, כי השוטרים נאלצו להפסיק את הטיפול באירוע הביטחוני כדי להשתלט עליו. "יכול להיות שהלקוח שלי חטא, אבל נלחמים בו מלחמת חורמה, בלי פרופורציות", טוען עו"ד ג'קי סגרון, פרקליטו של פדידה, ששוחרר למעצר בית. "מה מצפים מאזרח ששומע שיש ליד הבית שלו מחבל ורואה שהוא דקר קשיש – שלא יגיב? האם אנחנו רוצים ציבור אפתי?"
מצב חירום כרוני
אם לשפוט לפי השבועות האחרונים, הציבור הישראלי רחוק מלהפגין אפאתיות כלפי המצב. ברבים מהפיגועים אזרחים מנסים לעשות שפטים במחבל, אפילו אחרי שכבר נורה ואינו מהווה יותר סכנה. שעתיים בלבד לפני הפיגוע בנתניה דקר מחבל קשישה בת 80 בראשון־לציון, וגם שם תושבים היכו אותו. משנוטרל על ידי כוחות המשטרה והוכנס לניידת, הזעם הופנה כלפי השוטרים, והם הפכו למטרה ליידוי אבנים.
הפטום זרהום, מבקש המקלט האריתראי, כבר שילם את המחיר של מעורבות היתר הזו, כשבפיגוע בבאר־שבע ארבעה אנשים ביצעו בו לינץ' אחרי שנורה ונפצע קשה. שני אזרחים, קצין שב"ס וסוהר זוהו בזכות תיעוד ממצלמת האבטחה, נעצרו ונחקרו במשטרה. למחרת שוחררו. בימים אלה הם אמורים להגיע למשרדי הפרקליטות לשימוע, ובהמשך יוחלט האם להגיש נגדם כתב אישום על תקיפה בנסיבות מחמירות.
עו"ד ציון אמיר, המייצג את קצין השב"ס החשוד רונן כהן, מבקש להתייחס למה שקרה בראייה רחבה. דורש לא לשכוח את ההקשר. "הסברתי לפרקליטות שמי שרוצה לנתח את הנסיבות המלאות של האירוע לא יכול להסתפק רק בסרטוני מצלמת האבטחה ובתמונה של השלכת ספסל, אלא לבחון את כל אירועי הירי בכל ישראל ולהסיק מסקנות נרחבות לגבי תגובות הציבור. צריך לנהל שיח עמוק ורציני לא רק עם משפטנים, אלא עם אנשי מוסר ואתיקה שייתנו דתעם על הוראות פתיחה באש ועל משמעות נטרולו של אדם".
עו"ד אמיר אומר שמה שקרה בבאר־שבע אולי אפילו לא ראוי להיות מוגדר כלינץ'. "לינץ' זה דבר איום ונורא, אך השאלה היותר מורכבת היא האם ברגע מסוים פעולה מסוימת בכלל תיחשב ללינץ'. באירוע הזה האריתראי האומלל נקלע למקום הלא נכון. חשבו שהוא מחבל כשמעל הראש היו מטחי ירי. אל הזירה הגיע קצין שב"ס ופקוד שלו שהיו בדרכם לכלא באר־שבע. הם שמעו יריות, עצרו את רכבם, וללא נשק נכנסו לתחנה המרכזית, ראו את הכאוס, ושמעו את הצרחות: 'תהרוג אותו, הוא מחבל'. בשלב מסוים האריתראי הזיז את ידיו בצורה מוזרה שהייתה יכולה להתפרש ככוונה להוציא נשק. אנשים השליכו לעברו ספסל ובעטו בו. הקצין ניסה לנטרל אותו, הדביק אליו את הספסל שהיה שם ונשאר לידו. אפילו ניסה להדוף אנשים היסטריים שהיו שם. הוא הרי לא נכנס לתחנה במטרה לתקוף אדם".
משה קראדי, מפכ"ל המשטרה לשעבר, מודע לסיטואציה הקשה שבה נתונים אנשי כוחות הביטחון בזירות הפיגועים. הוא גם נחרץ לגבי האופן שבו עליהם לפעול. "למרות הכעס כלפי המחבל על כך שניסה לקחת חיים של אזרחים חפים מפשע, שוטר חייב להגן עליו מפני הציבור הזועם, לדאוג שיגיע למשפט, ולא לאפשר לרחוב לערוך לו משפט שדה. מרגע שהטרוריסט מנוטרל ונותר בחיים, השוטר מחויב להיות המגן שלו, והעיקרון הזה ברור לו. לשוטר, בניגוד לחייל, אין אויב. חובתו האחת והיחידה היא להגן על האזרחים אותם הוא משרת, ובישראל, בניגוד למדינות אחרות, השוטר מתמודד גם עם טרוריסטים. לא פעם זהו דיסוננס לא פשוט, והשוטרים מתמודדים עם זה בימים אלה בשטח. בשבריר שנייה השוטר חייב לקבוע סדרי עדיפויות ולקבל החלטה מה הוא עושה: האם הוא נלחם במפגע, האם הוא מגונן עליו מפני ההמון ועלול לשלם בחייו".
כשיסתיים גל הטרור הזה תהיה לפסיכולוגים של המשטרה הרבה עבודה.
"באינתיפאדה השנייה זיהינו שוטרים ממערך החבלה וקציני מז"פ שפשוט מתפרקים בעקבות המראות שהם נחשפו אליהם, ובעקבות כך הקמנו מערך לבריאות הנפש. אין לי ספק שלאנשי המערך הזה תהיה עבודה והם יצטרכו לבחון את מצבם של השוטרים שהיו מעורבים לא רק בניטרול מחבלים, אלא גם בהריגתם. התמודדות עם לקיחת חיים איננה אירוע שגרתי. השוטרים היום הם השכפ"צ של המדינה וזו איננה סיסמה. שעות העבודה הארוכות, האינטנסיביות והריחוק מהבית גורמים לשחיקה וצריך להיות עם היד על הדופק".
השוטרים צריכים להתמודד לא רק עם המחבלים, אלא גם עם האזרחים שלעתים גם תוקפים את השוטרים עצמם.
"בהחלט. גם זו התמודדות לא פשוטה וצריך להיות קשובים לשוטרים שנמצאים בשבועות האחרונים בשטח יותר מ־12 שעות ביום ומתממודדים עם המטלות המורכבות האלה – אסור לחכות ששוטר יגיע למצב שהוא לא יכול להכיל מצוקה נפשית. אני שומע משוטרים שנפתחה חזית חדשה שכמעט לא הייתה בעבר והיא הגנה על המפגע מפני לינץ'. בפעילות המבצעית של המשטרה יש סדר מובנה כשמטפלים בפיגוע: לאחר שהשוטרים מגיעים ומטפלים במפגע, ישנו שלב בידוד הזירה עד הגעת חבלן למקום. אני מניח שבעקבות ארועי הלינץ' יכנס לפקודה המבצעית שלב שמיד לאחר ניטרול המפגע יש צורך בהגנה משמעותית עליו מפני אזרחים במקום".
סגן־ניצב עידית מיכאל היא זאת שאחראית להיות עם היד על הדופק בימים אלו, כראש מערך בריאות הנפש במשטרה. "היום יש לנו 22 קב"נים ועוד שניים בהליך גיוס, מה שמעיד על החשיבות שרואים בבריאות הנפש של השוטרים", היא אומרת. "בתקופת החירום הזו, שהיא למעשה חירום מתמשך או חירום כרוני, מגויס כל המערך. כל שוטר שנחשף לפיגוע או לנסיונות לינץ', זוכה לטלפון מקב"ן היחידה ששואל לשלומו, ועל פי תשובתו אנחנו יודעים האם הוא זקוק לפגישה מעמיקה יותר".
איך השוטרים מתמודדים עם ההגנה על המחבל מפני ההמון? כשטוענים נגדם שהם בעצם מגינים על האויב?
"זאת מציאות מורכבת, אבל תחושת השליחות של השוטרים – שהם עצמם מדווחים עליה – נותנת להם חוסן ועוצמה. באירוע לינץ' השוטרים הופכים מטרה לקללות וליריקות ולקריאות בנוסח 'אתם משת"פים' שלעיתים לא קל לשמוע. אנחנו מציידים אותם בכלים שעל פיהם לא מנהלים דו־שיח עם ההמון. מנסים כמה שיותר מהר לצאת מהאירוע, לנקות את הזירה ולהתרחק ממקום ההתלהמות. גם בבית ובסביבתם הקרובה השוטרים צריכים להתמודד עם הערות כמו 'איך לא נתת שיהרגו את המחבל' ו'למה שמרת עליו'".
נתקלת בשוטרים שנשחקו משרשרת האירועים?
"אין לנו כמעט תופעה כזו. למרות שנראה הגיוני שאדם לא ירצה לחזור לזירה מדממת, אנחנו רואים ששוטרים חוזרים למשימות. הם עייפים, אבל מלאי מוטיבציה".
בימי מתח כרוני כזה יש יותר פניות למערך בריאות הנפש לעומת ימי שגרה?
"אנחנו לא מחכים שהשוטרים יפנו אלינו ויתלוננו על פלאשבקים ועל חוסר שינה. אנחנו מתקשרים לכל שוטר מיד אחרי האירוע כנוהל סדור, מוודאים שהוא אכל ושתה ומתפקד. הפניות שלנו לשוטרים בשלב הראשוני נועדו למנוע מהטראומה להתקבע. אחרי הפיגוע בארמון הנציב, למשל, עשינו שיחה עם כל היחידה, דיברנו על האירוע, שחזרנו מה הרגישו במהלכו. היה חשוב לעצור ולדבר על החוויות לפני שממשיכים לאירוע הבא".
היו מצבים נפשיים שבהם נדרשה יותר משיחת טלפון?
"יש מצבים שבהם נדרשו עוד שיחה או מעקב. אבל לא הרבה מקרים הפכו לטיפול לזמן ארוך".
כשייגמר גל הטרור הזה יכול להיות שיהיו שוטרים במצבי פוסט־טראומה. האם שוטר עלול להימנע מפנייה לעזרה, בגלל מאצ'ואיזם למשל?
"פנייה של שוטרים לבריאות הנפש היא בעייתית. זה נתפס כמשהו שמשדר חולשה, אבל היום יש יותר מודעות לעניין. הקב"נים מגיעים ליחידות בימי שגרה והם יותר ויותר חלק מהשיח המשטרתי. אנחנו מודעים שקשה לאנשים להרגיש תוך כדי תנועה. דברים מתחילים לצוף כשהעניינים נרגעים, ואז אני מניחה שיותר אנשים יפנו אלינו".
חיות ובני־אנוש
בלה פרוינד, 62, הולכת מדי בוקר לשוק מחנה יהודה שבקרבת ביתה, קונה עוגיות ומחלקת אותן ללוחמות מג"ב העומדות על המשמר. לשוטרים המציפים את אזור השוק הירושלמי היא אומרת "תודה רבה על עבודת הקודש שאתם עושים", וממשיכה בדרכה. "אני מרגישה צורך להודות להם על שהם נמצאים כאן בשבילנו ושומרים עלינו מהמטורף שיורד מהרכבת עם סכין ויכול לדקור אותם, וגם עומדים מול המטורפים שלנו שרוצים לעשות לינץ' במחבל", מצהירה פרוינד ויודעת בדיוק על מה היא מדברת.
"אירועי הלינץ' של השבועות האחרונים מחזירים אותי בבום ל־13 במאי 1992. כשיצאתי עם שתי הבנות שלי מהבית ראיתי ליד השוק מישהו רץ לכיווני כשהוא יחף. הוא היה עם סכין, ועשרות אנשים רצו אחריו, צעקו 'מחבל, מחבל', אמרו שדקר שני ילדים ושהם רוצים להרוג אותו. הדוקר נשכב על רצפת החניון שהיה בקרבת מקום. ביקשתי מהבנות שלי לשבת על ספסל בצד, שמרתי עליו, ואמרתי לאנשים שקמו להורגו שהוא כנוע לגמרי, כבר לא יכול להרוג אף אחד, ואין סיבה לפגוע בו. הם בתגובה ירקו עליי וקיללו אותי. היו שם גם גברים עם אקדחים ואמרתי להם שלהרוג אותו זו לא הדרך, שכשהוא מוקף כך הוא לא יכול לפגוע באף אחד. ניסיתי לשכנע והם בעטו בי, אבל הגנתי עליו בגופי עד שהגיעה המשטרה".
המחבל, עדנאן אלאפנדי, נידון ל־30 שנות מאסר ושוחרר לפני שנתיים במסגרת המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. פרוינד, למרות השנים שחלפו, עדיין חיה את האירוע ההוא בכל פעם מחדש. "ספגתי הרבה קללות ואיומים מאז, אבל אני יהודייה ויודעת שאסור לשפוך את דמו של אדם שנכנע. היום אני יוצאת מהבית לשוק ולרחובות העיר מבלי לפחד, מודעת לכך שאני יכולה להיקלע לפיגוע ואני ערוכה. אני כמו ניצולת שואה שתמיד יש לה בפינה בבית איזו פרוסת לחם לחירום. גם אצלי יש איזו עין שתמיד פקוחה, גם לדוקר הפוטנציאלי וגם להמון המשתגע".
מה את מרגישה כשאת רואה את מעשי הלינץ' של השבועות האחרונים?
"אני אומרת לעצמי שממש השתגענו כחברה. לאן נגיע עם הרציחות וניסיונות הרצח האלו? הימים המתוחים האלו מוציאים מהאנשים את כל הרע שבתוכם. התוקפים לא מודעים לכך ששתי דקות לאחר הלינץ' הם ייחקרו ויישפטו כי המצלמות קלטו אותם? אם הערכים והמוסר האנושי לא עוצרים אותם, לפחות שהמצלמות יבלמו את תאוות הנקם שלהם. אני נגד עונש מוות לרוצחים, מאמינה שאין לנו זכות ליטול חיים, ומתוך זה פעלתי כשהגנתי על המחבל ההוא. ברור לי שצריך הרבה אומץ וקור רוח לעמוד מול המון שרוצה לעשות לינץ' במחבל שכמה דקות לפני כן דקר שני ילדים, אבל יחד עם האומץ יש גם חינוך ויש מטען של ערכים שאי אפשר לזרוק".
לניסים (סימו) אברהמי חולפות מדי יום תמונות אחרות בראש. בתחילת האינתיפאדה השנייה בנו יוסי נרצח יחד עם ואדים נורז'יץ בלינץ' ברמאללה, והצילומים מאותו אירוע עדיין לא מרפים ממנו. השניים, חיילי מילואים, נסעו באוקטובר 2000 לבסיסם בכביש 443 ובמקום לעקוף את רמאללה המשיכו בטעות לכיוון העיר. פלסטינים שהבחינו בלוחית הרישוי הצהובה של מכוניתם השליכו לעברם אבנים וחסמו את דרכם, עד ששוטרים של הרשות שהגיעו למקום דרשו מהחיילים להתלוות אליהם לחקירה. בהמשך פרץ ההמון אל בניין המשטרה, ויחד עם השוטרים היכה אותם במוטות ברזל ודקר אותם. פלסטינים רבים שהתגודדו מחוץ לבניין דרשו לקבל את השניים לידיהם – ונענו. נורז'יץ הושלך מהחלון, אברהמי נזרק מהדלת. אחד המשתתפים בלינץ', עזיז צאלחה, הציג בגאווה את ידיו המגואלות בדם, לקול תרועת ההמון שהמשיך לבצע בחיילים שפטים.
"כשאנשים שואלים אותי על הילדים שלי אני מספר שאני אב שכול והם שואלים מאיזו מלחמה", אומר אברהמי. "אני מסביר: 'לא ממלחמה, מלינץ'', ואז תמיד יש רגע של שתיקה. 'הלינץ ברמאללה?' הם שואלים בשקט, ואני מהנהן בראש. 'אי אפשר לשכוח את הדבר הנורא הזה', אומרים לי.
"כשאני שומע עכשיו שוב ושוב את המילה לינץ', המעיים שלי מתהפכים ואני נחרד. השבוע לא הפסיקו לדבר על הלינץ' בנתניה ובראשון־לציון מבלי להבין בכלל את המשמעות האמיתית של המילה הזו. לא היה שם לינץ' וגם לא ניסיון ללינץ'. מה שקורה בגל הטרור הנוכחי זה לא לינץ' אלא התגוננות. אזרחים מבוהלים ומפוחדים מנסים לשמור על חייהם מפני הסכינאים שבאים במטרה להרוג. גם מה שקרה לאריתראי בתחנה המרכזית בבאר־שבע לא היה לינץ', אלא טעות מצערת בזיהוי של מי שחשדו בו שהוא מחבל. מה שעשו לבן שלי ולחבר שלו היה לינץ' מהסוג הנוראי ביותר. התעללו בהם בצורה איומה רק בגלל שהם חיילי צה"ל. אי אפשר בכלל לתאר במילים מה עשו החיות האלו לבני־אנוש שבסך הכל תעו בדרך. זאת הייתה שנאה אמיתית".
משפחתו של אברהמי ז"ל לא חזרה לעצמה מאז. "הבן שלי מת מות קדושים", אומר האב. "כואב לי הלב שהחיים שלו נגמרו בגיל 38. נשארו שלושה ילדים קטנים שגדלו בלי אבא, נשארה אלמנה בלי בעל, ואסתר אשתי נפטרה מגעגועים שש שנים לאחר הרצח. כל יום היא התפללה: 'אלוהים, קח אותי ליוסי שלי'. אחרי הרצח היא הייתה שבר כלי וחלתה בכל המחלות בעולם, עד שתפילותיה נענו והיא הלכה אל יוסי.
"אני הפסקתי לעבוד מאז הלינץ' ויצאתי לפנסיה. זמן קצר אחר כך החלטתי לקחת על עצמי לייסד את סניף יד לבנים ברמלה, עיר מגוריי, והוא פועל מאז לתפארת מדינת ישראל ולזיכרון הבנים שנפלו. בעוד שלושה חודשים ימלאו לי 80, והעשייה למען הנופלים ומשפחותיהם היא הטעם לחיי. בבית יד לבנים נולדתי מחדש, שם אני מרגיש הכי קרוב ליוסי שלי. כשקמתי מהשבעה גם לא הורדתי את הכיפה. אני חילוני, ולא חזרתי בתשובה, אבל הכיפה הסרוגה ששמתי על ראשי בימי האבל מסמלת בשבילי מאז את יוסי, ואיתו אני הולך לכל מקום".
יוצא לך לחשוב איך אתה היית נוהג אם היית נתקל היום במחבל שדוקר אזרחים חפים מפשע?
"אני לא יודע איך אני הייתי נוהג, אבל אני יודע שאי אפשר לבוא בטענות לאדם שמגן על עצמו ועל משפחתו ומנסה למנוע מהמחבל הארור להצליח במסע הרציחות שלו. אי אפשר להאשים אדם שרואה מחבל שדקר אדם אחד ומתכנן לדקור אנשים נוספים. ברגעים האלו אנשים פועלים לפי החושים שלהם, הם לא מתכננים בצורה מסודרת ורציונלית את ההתנהגות שלהם. אי־אפשר לשפוט ישראלים שרוצים לחיות ולכן מתנפלים על הרוצחים המתועבים האלו. אף אחד לא יכול להטיף לנו שעלינו להיות הגונים מולם".
