הכל זה מלמעלה, וקובי עובדיה בקשר טוב עם הממונה. "ראית את העטיפה של הספר?" הוא מבעבע מהתרגשות. "מה היא מזכירה לך? תנ"ך! ועשיתי את זה בכוונה. אמרתי למעצבת, 'תצרי את ספר הזהר מחדש, כפרה'. אני מרגיש שלספר הזה יש הילה. אלוהים נתן לי תינוק עם אור. באמת שהספר הזה הגיע מאלוהים".
מה זאת אומרת? אלוהים היה שם בזמן שכתבת?
"כשאני כותב, אני צינור של השם. אני מניח תפילין כל בוקר. מתפלל לבורא עולם כמעט כל יום שייתן לי השראה. אני מאמין שיצירות אמיתיות מגיעות מעבר לאדם עצמו. נגיד הלחן של 'שנדליר'? זה לא בא לסיה סתם מהראש. זה הגיע אליה. זה תדר. ככה גם כתבתי את הספר הזה. אני לא זוכר הרבה מתהליך הכתיבה. זה היה כמו טראנס. כשאני כותב אני מחובר לתדר האלוקי, אני חלק מאותו תדר שסלינג'ר וקפוטה היו בו".
אתה אדם מאמין. אין קונפליקט בין הדת לבין העובדה שאתה גיי?
"אלוהים בחיים לא בא אליי בטענה על ההומואיות. הוא נתן לי את זה! ולא אכפת לי מהממסד הדתי. לאנשים קשה לעשות שלום בין שני החלקים האלו באישיות שלהם כי הם תלויים בתבניות. לאלוהים אין שום בעיה עם זה. בסוף הספר שלי למשל, הוא יוצא הדיווה הגדולה מכולם. ואגב, מי בכלל אמר שצריך להשכין שלום בין החלקים האלו? בנאדם יכול להיות אישיות מורכבת, הוא עדיין יהיה יצירת אמנות מהממת".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
האמנות הנוכחית של עובדיה, 33, היא ספרו השני: '2007'. תמצית הסיפור: עלייתה, נפילתה והפיכתה לסטרייט בכפייה של אחת הדמויות הספרותיות היותר מהממות שהיו פה לאחרונה. הגיבור שרון יאנג הוא השילוש הקדוש: "הומו, דיווה, מניאק", כפי שעובדיה מסכם. יאנג הוא מעין דוריאן גריי מזרחי, שמתפרנס מהפנטזיות המיניות של תושבי תל־אביב. מכור למותגים. חובב קוקאין והילינג. מתנזר ממין ומאהבה. כריזמטי ונערץ. קליפה ריקה של איש בשם אחר, שהמציא את עצמו מחדש.
כמו הספר שכתב, שמלא במחוות ובציטוטים לתרבות הפופ, גם עובדיה עצמו עולה על גדותיו: מאכסן בתוכו דיסקוגרפיות של זמרות פופ ומאגרי טריוויה של אופרות סבון. מסוגל לדבר באותו להט על אאוטינג ועל יוז'י יממוטו. נראה ולבוש מצוין. במהלך הראיון הוא יחליף כמה תלבושות: אחת של פטפטן מקסים, עם הרבה "כפרה", "חמודה" ו"חיים שלי". אחרת של פנתר שחור. כשיספר על ההתמודדות של משפחתו עם נטייתו המינית יתאבן ויתקשה לדבר. יש בו מהות נזילה, חמקמקה. חלק מהזמן לא ברור אם הוא ציני או כן או פרובקטור. מה אמיתי ומה הצגה. "אני לא דרמטי כי אני הומו", הוא נוזף בי. "אני דרמטי כי אני מרוקאי. אני חושב שבתוך כל מרוקאי יש רונית אלקבץ שמחכה לצאת".
כמו הגיבור שלו, גם עובדיה טווס לא קטן. "כתבתי את הספר הכי אייקוני מאז 'התפסן בשדה השיפון'", הוא פורס את נוצותיו. "אני כתבתי את האיקונה של האיקונה. כתבתי ספר שהוא הטווס של הספרות! טווס זהב! בעיניי הוא כרטיס הכניסה שלי לספרות העולמית (נאנח). אני מאוד שחצן. אבל שחצן זו מילה מכוערת. אולי יהיר? (חושב רגע) אני לא חושב שאני מדהים, אלא שהספרים שלי מדהימים. והספר הזה באמת יותר חכם ממני. זה לא ספר ניו־אייג', אבל אני כן מנסה להאיר ולהגיד משהו באמת חשוב, ולא להגיד משהו על החיים ומה שלבשתי. הכל טוב ויפה, אבל אני יודע מה לבשתי".
כבר מהמשפט הראשון של '2007' ברור שעובדיה מכוון גבוה. אולי הטקסט הזה יצלצל לכם מוכר: "בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום... ואמרתי ויהי אור, והיה אור". את הספר, שנכתב בבולמוס של חודשיים בסן־פרנסיסקו, הוא סוגר בפרק מתהילים. כשהציע את הספר להוצאת כתר, שם יצא ספרו הראשון, 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' (2012), הוא נדחה בגסות, לטענתו. "יערה שחורי שמאוד האמינה בי אמרה לי, 'קובי, אתה לא הנסיך האלטרנטיבי שאתה חושב שאתה. אני חושבת שזה ספר שצריך לגנוז אותו. אני חושבת שזו עבודה לא טובה שלך'. בקיצור, היא אמרה, 'אתה לא צריך לכתוב דברים כבדים, תכתוב כמו שמי זרחין'. אמרתי לה, 'תגידי מה את רוצה, שאני אכתוב על משהו קטן שקורה בטבריה, עם ממולאים והקוסקוס של אמא'?"
על גב הספר, שיצא בסוף בזמורה־ביתן, כתוב "מעולם לא נראתה בספרות העברית יצירה שאפתנית, עזת מבע ופרובוקטיבית כמו '2007'". לא פחות. עובדיה נותן את הקרדיט לעורכות נועה מנהיים ותמר ביאליק. "וזאת האמת אבל! זמורה־ביתן מרימים לי ומאמינים בי. אני חושב שאני הכותב עם הכי הרבה חופש בישראל (עובר לטון דודתי) ולא כי אמא שלי טייקונית, אלא בגלל שאני היחיד שאומר, 'אני לא רוצה תיאורי נוף'. אני לא בא משום דיסציפלינה, לא קראתי שום ספר קאנוני".
לא הושפעת מהסופרים הקאנונים הישראלים: א"ב, גרוסמן, עמוס עוז?
"עם גרוסמן היה לי קשה, אבל קטונתי. מי אני לידו. לי אישית זה לא אקטואלי - זה עולם ישן, אנחנו בדור האייפון. בעיניי עמוס עוז ושרה אנג'ל הם שני הסופרים המעניינים היחידים בישראל. 'מיכאל שלי' הוא אולי הספר שבגללו אני כותב ספרים. חולה על עמוס עוז. הוא גם חתיך וגם גאון וגם כריזמטי. הוא יודע להצטלם ויודע לדבר. סטיבן קינג הוא המודל הספרותי העיקרי שלי כי הוא כותב ספר בחצי שנה. אבל אמרו לי כבר שאני סוג של מישל וולבק".
מה עוד עולם ישן בעיניך?
"אני זוכר שהלכתי להוצאה והיה מאוד לא זוהר: הכל היה קטן. אנשים לא יפים שלבושים רע. ברור שזו טעות כי אתה צריך להיות מהמם בכל פרמטר כדי לכתוב ספר מהמם. בהשקות של ההוצאה הגישו בורקסים! ואפילו לא כאלה שמישהו הכין. וקאווה ב־25 שקל. אמרתי בוא'נה, אני חולם בענק! ואם אני בא לכתוב ספר כדאי גם שהתפאורה תתאים. מי שלא מבין את זה הוא עולם ישן. בהוצאה אמרו לי, 'לך תלמד ספרות באוניברסיטה כי אתה כל הזמן מדבר על מלרוז פלייס ומדונה וביורק'. זה עולם ישן. מדברים איתי על עוזי וייל. אתגר קרת. גדי טאוב. זו הספרות החדשה, את מבינה? אמרתי אחלה. באמת. ביי. מכאן לא תבוא לי הישועה".
מי פאסה בספרות בעיניך?
"עירית לינור היא עולם ישן. איך אפשר להיות נגד זה שהומוסקסואלים יביאו ילדים?! זה מחריד בעיניי. היא אמרה בראיון אצלכם, 'אני בעלת הבית'. אז אני חושב שבעלי הבית התחלפו כבר מזמן, חמודה. היא ממש לא בעלת הבית בשום צורה. היא פשוט אשכנזייה שתפסה ג'ובים כי היא הייתה במקום הנכון בשנה הנכונה".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
בחיים עצמם עובדיה הוא בנם היחיד, לצד ארבע בנות, של יוסי, נהג מונית וירדנה עובדיה, מי שלא סיימה תיכון ועבדה כקופאית בדימונה והפכה להצלחה עסקית מסחררת, אבל גם שנויה במחלוקת. את רוב הונה עשתה הודות למערכת יחסים הדוקה עם תיאודור אוביאנג, נשיא גינאה המשוונית ורודן עם דם על הידיים, שזיכתה אותה בכינוי הרומנטי "מלכת אפריקה". בין היתר, היא תיווכה בעסקאות נשק בין חברות ישראליות לגינאה. בתחקיר 'עובדה' ששודר ב־2008 נחשפו ליקויים בבית החולים הראשון שבנתה במדינה (בשיתוף פעולה שקרס מאז עם בית החולים שיבא). מאז, אגב, היא בנתה עוד שלושה. בנוסף, היא משמשת כקונסולית כבוד של גינאה המשוונית בישראל. ב־2014 פסק בית המשפט המחוזי שעליה לשלם לחברת הבנייה אשטרום, שעימה עבדה בהקמת אותו בית חולים, כ־50 מיליון שקל, אחרי מחלוקת כספית חריפה. "אמא שלי היא אישה מאוד תמימה", הוא מתרגש. "אין לה את ההמשגה הזאת של מזרחיות או ציניות או פמיניזם. בגלל זה היא הצליחה רק באפריקה. כי שם זה מקום חדש. אני זוכר שאחרי 'עובדה' טיקבקו שהיא ערסית. למה? בגלל שהיא אומרת, 'אל תחרטט לי את המוח?' עדיף שהיא תגיד, 'אנא אדוני, אנא ממך?' אם היא הייתה גבר אשכנזי לא היו מדברים ככה. הכל שוביניזם וגזענות. היא אישה מהממת והיא תיזכר בספרי ההיסטוריה".
יכול להיות שבגלל שהיא הייתה תמימה היא טוותה קשרים עם אוביאנג, איש שנוי במחלוקת, בלשון המעטה?
"למה שנוי במחלוקת? זה אפריקה".
הוא עדיין רודן ששפך הרבה דם.
"באפריקה הכל רודנות, כפרה. איפה באפריקה יש דמוקרטיה? אז הוא רצח את הבן דוד שלו! להזכיר לכולם מה אריק שרון עשה פה לפני כמה עשורים? ובימיו האחרונים הוא היה דוד חביב".
מה תגיד לאנשים שיטענו שהכסף שלכם הוא כסף דמים?
"אבל הוא לא. זה כסף שבנה בתי חולים. אמא שלי נתנה לגינאה רפואה. החזירה מאור עיניים למאה גינאנים! ואז יש כותרת בעיתון בישראל שהיא סוחרת נשק".
היא לא?
"מה זה סחר בנשק? כשאני שומע סוחרי נשק אני מדמיין את גאידמק עם קלצ'ניקוב במזוודה. במקרה הזה גינאה ביקשה מאמא שלי שתביא להם ספינת הגנה. סטי"ל. היא חתמה עסקה עם מספנות ישראל. זהו. זה כל הסיפור".
למה משמשת ספינה כזו את המשטר של אוביאנג?
"חיילים. רובים. בסדר. היא לא אמרה קחו אלף רובי עוזי במיליון שקל. לא יודע, אני לא בקיא בפוליטיקה שם. לא מבין בזה. אני בקושי מכיר את הגבולות של ישראל".
ביקרת שם?
"כן. זה מקום מאוד תמים. יש אזורים שהכל נשאר כמו לפני מאות שנים ומצד שני יש קניון מדהים ולכל אחד יש אייפון. ויש תמימות בפנים של האנשים שם. אור שזורח מהעיניים שלהם. הם עוד לא הושחתו".
בתחקיר ב'עובדה' ראו ציוד מיושן. עובדת סיפרה שהיו זורקים פסולת רפואית של חולי איידס בשטח. דברים איומים.
"אני לא יודע מה היה שם ב־2007. אני יודע שאמא שלי פתחה שם ארבעה בתי חולים. והיא עושה שם חיל וזה הכל. היא בקשר מדהים עם השלטון. הרופאים מישראל. השיש מירוחם. היא נותנת פרנסה לאנשים כאן! ואגב, גם באירועים שלה. היא חושבת כחול לבן. היא רק תמימה מאוד".
האירועים הגרנדיוזיים של עובדיה כבר הפכו למיתולוגיה: בחתונת בתה, חוות רונית הפכה ל"וונציה הקטנה", הוגש תבשיל כמהין בזעפרן ושקדי עגל ושרית חדד, אייל גולן ושלומי שבת הנעימו זמירות. עלות האירוע הראוותני: כשבעה מיליון שקל. על בר־המצווה של הנכד הוציאה מיליון וחצי שקל, כדי לברוא עבורו עולם בהשראת הארי פוטר. לא מפתיע, אם כן, שכשילדיה תיכננו את יום הולדתה ה־60 הם הפכו את מלון הילטון לארמון מרוקאי מהתקופה הקולוניאלית, ועשו לה חיים שכאלה. קובי פרץ, בעז שרעבי ואנריקו מסיאס באו להרים. לפי פרסומים, התענוג הזה עלה מיליון דולר. "ווי אר נובורישים. אנחנו כסף חדש", הוא אומר, מדגיש שהוא זוכר מצוין את החיים לפני המפץ הכלכלי הגדול. "אני הייתי בן 23 כשהכסף התחיל להגיע. (מגלגל עיניים) והיו המון טענות לגבי האירועים שאמא שלי עושה על רקע המצב במדינה והמחאה החברתית".
אתה מבין מאיפה מגיעה הביקורת?
"אמא עשתה אירועים כאלה גם כשלא היה לנו שקל. אמא מרוקאית זה מה שהיא אוהבת לעשות: חתונה לבת, בר־מצווה לנכד ושכולם ידברו. המניע שלה הוא לא לנקר עיניים, אלא הנתינה למשפחה".
הביקורת העיקרית הייתה על הנפנוף הבוטה בכסף בזמן שאנשים לא מסיימים את החודש.
"תראי, זה לא שהיא עושה את זה באופן מנותק מהשורשים, היא הכי מחוברת לשורשים שאפשר. היא מתחברת לשפע המרוקאי של אוהלים מפוארים! ממתקים! מרוקאיות עושות לך מופלטות! כבש! אגב, אני זוכר שהביאו לי לשחוט כבש כמה פעמים כי הייתי בן יחיד. הוא חמוד. לא שחטתי, לא נתנו לי ללכלך את הידיים".
באיזה שלב אתה מבין שהכסף יישאר?
"בואי נבהיר את העניין: אני בחור עם מינוס של 30 אלף שקל בחשבון".
די נו.
"כרטיס האשראי שלי לא מחובר לבריכת כסף. כסופר אני לא עושה הרבה כסף. ברוך השם, הכל מעולה. גר במרכז בתל־אביב".
שמע, אתה חי הלוואי על כולנו. איך מסתדר האוברדראפט של המינוס 30 אלף שקל עם הלייף סטייל המהמם כפי שניתן ללמוד עליך מהרשתות החברתיות - מסיבות בווילה, מלונות יקרים בחו"ל.
"נכנס לי סכום מסוים לחשבון כי אני עובד בחברה (של אמו) ומרוויח משכורת חודשית ממוצעת. אמא שלי לא אמרה, 'קח מיליון שקל לבנק'. הלייף סטייל המהמם? (נאנח) בגלל זה אני במינוס".
עובדיה נולד אחרי שלירדנה וליוסי היו כבר שלוש בנות. כולן, אגב, עובדות בעסק המשפחתי. "אחרי שנולדו שלוש בנות אמא הלכה לקבר של רבי שמעון בר יוחאי ונדרה נדר מולו שאם יוולד לה בן זכר השנה היא תבוא כל שנה עם הילד לקבר. אחרי שבוע היא נכנסה להיריון איתי".
התכשיט של הבית?
"לגמרי. ילד אהוב. נסיך מזרחי. הבן היחיד. רגיש מאוד. (שותק) בנוסף לזה שאני הבן היחיד יש איזו בושה שמתלווה אליי. אני מרגיש אותה. אז בטח שהיה לי מאוד־מאוד קשה לספר לעצמי ובטח ובטח לספר למשפחה".
מה שעובדיה לא סיפר לעצמו היה שהוא אוהב גברים. הוא הצליח להחזיק ככה עד גיל 23. מנפלאות מנגנון ההדחקה: אפילו בינו לבין עצמו לא העז להגיד את האמת. "את האומץ לדבר על זה שאבתי רק מהטיול בהודו, הייתי שם חצי שנה, רחוק מעצמי ומהסביבה".
ובתיכון מה? יש לך חברה?
"לא. אני תמיד ישר עם עצמי".
ולא שאלו אותך בבית מה קורה? חברים?
"שאלו. אז סיפרתי ככה וככה. שאני לא מוכן. שלא מתאים. נאטמתי לחלוטין".
הראיון הזה, הוא אומר, הוא עוד נדבך בתהליך הלא־פשוט שהוא ומשפחתו עוברים, מאז שנחשף בפניהם. "אני לא רוצה להיכנס לפרטים. הכל די טרי עדיין. אני מאוד מחובר למשפחה ומאוד מפחד לפגוע, לכן לקח לי הרבה מאוד שנים לספר. ולקח להם הרבה שנים לקבל את זה".
הגיבור בספר שלך לא מקבל מאמא שלו אישור על המיניות שלו. כמה זה דומה לסיפור שלך?
"כל גבר יהודי, בטח שמזרחי ובטח שהומו, אמא שלו היא אלוהים בשבילו. אני זוכר שבזמנו חשבתי, 'מה, אני צריך לאכזב את אמא שלי?' אני זוכר ש'בחלומות בהקיציס' טל פרידמן אמר, 'אל תגיד הומו, תגיד מאכזב הורים'. זה עשה לי כל כך רע. זה לקח כמה שנים של פחד ושנאה עצמית עד שסיפרתי להם".
אתה זוכר מה הרגשת כשסיפרת את זה לעצמך?
"נבהלתי בטירוף. חזרתי לארץ וישר הלכתי לטיפולים אנרגטיים כדי להבין איך להתמודד עם זה, פסיכיאטריה זה לא בשבילי. הייתי דיסק של אדל בשנים ההן. זו התמודדות נורא קשה עם זהות: אתה מסתכל במראה ואומר מי אני? לקחתי את זה מאוד דרמטי".
למה החלטת לספר למשפחה?
"כתבתי את הספר הראשון שלי. הרגשתי שלא אוכל להמשיך לכתוב אותו במלוא האומץ אם לא אספר למשפחה. האחיות שלי ידעו לפני ההורים ושמרו סוד. הן ידעו שזה יאכזב מאוד. אבל זה קשה לי מדי. נקסט".
לאחרונה נפרדו עובדיה ובן זוגו עומר טובי, ממייסדי ליין האריסה (מסיבות שהגדירו מחדש את המונח "הומו מזרחי"), אחרי חמש שנות זוגיות. "זה חדש", הוא חותם. "אבל עומר הציל אותי במובן מסוים. הייתי מאוד עצור. עכשיו אני יותר משוחרר. הוא צעיר ממני בשבע שנים, זה דור אחר. יותר פתוח. אני לא גדלתי עם האינטרנט. כשבאתי לאריסה פעם ראשונה הרגשתי שמחה. אין שם מסיבת הומואים אפלה של אנשים בבגדי עור ושפמים. יש אנשים עם כפתנים ושירים הכי שכונה. ראיתי שם שמחה, שחרור, חוסר בושה. זה היה מהמם".
עומר היה מגיע לארוחות שישי אצל המשפחה שלך?
(שותק רגע) "לא, כי אני לא הבשלתי לזה. אני חושב ש־'2007' נתן לי הרבה מאוד אומץ. כי אמרתי שם, 'בוא נגיד את הדברים הכי קשים ומפחידים שאפשר להגיד על הומוסקסואליות ודרך זה אני אזעזע את המערכת לא רק שלי, אלא של הסובבים אותי'".
ומה המצב היום?
"עם המשפחה? התהליך בעיצומו. לי מאוד קשה לעשות מה שאני עושה עכשיו. לשבת כאן ולדבר. אני רועד מפחד. אבל אני יודע שהכתבה הזאת היא חלק חשוב ממנו".
אתה מזכיר הרבה חשש לאכזב את המשפחה. מה בעצם כל כך נורא בילד גיי? פחדת שינדו אותך?
"בגלל שגבר במשפחה מזרחית אמור להיות הגבר ולהקים משפחה. להביא את האישה לשולחן של ההורים. להביא ילדים לעולם. אלו הציפיות ממך, ואתה לא יכול עכשיו לאכזב. במיוחד כשאתה הבן המיוחל. בטח שהיה לי פחד שינדו אותי, אבל זה ממש לא קרה. הם מחבקים אותי".
אגב, אאוטינג לפי משנתו של גל אוחובסקי זה משהו שאתה מסכים איתו?
"בזמן אמת שנאתי את זה. היום אני חושב שהוא גאון. למה מה קרה שאיציק שמולי או הראל סקעת יישארו בארון? אתה בא לשיר לנו ולא אומר לנו מי אתה? תזדהה! יש לך פה שליחות ציבורית. בטח שאני מבין אנשים שלא מספרים. אני רק יכול להגיד שלדבר זה הדבר היחיד שעושה אותך מאושר, בלי חלומות רעים בלילה, בלי שנאה עצמית, בלי תסביכים ופסיכולוג או רייקי".
אז תסביר לי משהו: למה אתה לוקח את הגיבור שלך והופך אותו לסטרייט נגד רצונו?
"לא יודע למה עשיתי את זה. כתבתי את זה בכתיבה אוטומטית. אין הומו שלא יגיד שאם בגיל העשרה היה כדור שאפשר לקנות כדי לרפא אותו, הוא לא היה לוקח. אבל אי־אפשר לשנות את הדבר הזה. אני לא חושב שאפשר 'לרפא' הומו".
הגיבור שלך נהיה סטרייט רק אחרי שהוא שוכב עם אישה. זה משהו שעשית פעם?
"כן. וזה היה נעים. לדעתי כולם בעתיד יהיו דו־מיניים. כרגע כולם מפחדים מהמיניות של עצמם - ההומו מפחד מאישה. האישה חושבת שאם היא תהיה מתירנית היא תהיה שרמוטה. שלא לדבר על סטרייט שמפחד מהקללה הכי גדולה בבית ספר - הומו. יש פחד גדול מכל ההגדרות ומכל מה שאנחנו יודעים על המיניות שלנו. בעיני כל הספר שלי מתעסק בפחד מסקס. כולם מפחדים ממנו".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
אם ענייני הקהילה הגאה מוציאים ממנו תגובה רגשית, נושאים טעונים כמו הפער העדתי והזהות המזרחית זוכים אצלו כבר לתגובה נינוחה של בעלבית. בעיני עובדיה, מלחמת העצמאות הזו כבר הסתיימה בהפי־אנד. התוצאה: 1:0 למזרחים. כשאני שואלת אותו איך הוא מגדיר את התודעה המזרחית שלו הוא מסתכל עליי בתמיהה. "לא יודע. זה כמו שתשאלי אותי איך אתה מגדיר את התודעה הזכרית שלך או היהודית שלך. אני מסרב לשאלה כזאת בכלל. ברור שאני מזרחי. ברור שאני בא ממשפחה מזרחית. ברור שאייל גולן עקף את שלום חנוך, השאיר לו אבק. בשבילי זה מאוד ברור. אני מזרחי. אימא שלי נולדה במרוקו. המשפחה שלי מדימונה. אז אני מזרחי.
"המזרחיות כבר ניצחה את האשכנזיות. הרי ברור שהמחליף של ביבי יהיה מזרחי. תכף יתגלה המשיח החדש של השמאל והוא יהיה מזרחי. בכמה עשרות שנים הגענו מדוברי ערבית לשלוט במדינת ישראל. בעיניי זה פאסה להיות מחאתי בשלב הזה. סמי שלום שטרית וארז ביטון עסקו בנושא הזה כשהוא היה אקטואלי".
אז כבר אין כאן קיפוח?
"לא. אני חושב שכל אדם וכל מזרחי יכול לשלוט בגורלו, בגלל שיש לי דוגמה מהבית של אישה שעשתה את זה".
ומה היה קורה אם היית גבר מזרחי בלי כסף? בלי פריבילגיות? נניח, אם היית הבן של ויקי כנפו? אתה היית חושב אותו הדבר?
"כן. ויקי כנפו קמה ועשתה מעשה. אז הבת שלה יכולה לקבל השראה מזה שאימא שלה המדהימה קמה והלכה ברגל לראש הממשלה. אני קיבלתי השראה מזה שאימא שלי לא קיבלה שקל מהמדינה האשכנזית הזאת, לקחה את הגורל שלה בידיים ונסעה למרוקו. היא לא בכתה על קיפוח".
תגדיר לי אשכנזי ומזרחי ב־2015.
"כשאני אומר אשכנזי זה לא קשור למוצא של הסבתא. אשכנזי בעיניי זה מישהו לא מעודכן ולא שייך לשיח ולתרבות הישראלית של 2015. זו תרבות בקריסה. יש לאנשים רצון להיות חלק מעולם שכבר מת. אנשים שחושבים שאם הם קוראים את הספרים הנכונים הם יצליחו. אתה צריך להתחבר לתדר הנכון".
בקיץ האחרון סערה הסצנה הספרותית המקומית בעקבות הענקת פרס ברנשטיין לחברי קבוצת ערס פואטיקה, ששמים במרכז את התודעה המזרחית הזועמת. עובדיה, מזרחי גאה, ממש לא מבין מה הביג דיל. "אני מכיר את רועי חסן ואת עדי קיסר והם אנשים מוכשרים ונחמדים ומתוקים. אבל שיהיה ברור: הלוואי שהם היו הפנתרים השחורים. מבחינתי הרעיון הוא להיות אנטי־ממסדי. לברוח. ואני לא חושב שהשירים שלהם, מלבד 'מדינת אשכנז', הם כאלה. אני חושב שהם מתחנפים לשיח האקדמי האשכנזי שפסול בעיניי".
אתה רואה את עצמך שותף רעיוני שלהם?
"אני לא רואה את עצמי חלק מערס פואטיקה או משום זרם מזרחי כלשהו. כפרה, אני מזרחי. המשפחה שלי מדימונה. אבל יש הרבה דברים שמגדירים אותי מעבר למזרחיות שלי".
רוצה לומר: זה לא הדבר היחיד שמגדיר אותך או את האמנות שלך.
"ברור שלא. מדינת אשכנז הוא באמת שיר מונומנטלי, שראוי להילמד. אבל חלק מהשירים האלה פחות. תראי איך אני כותב של ערס פואטיקה מהר: העלו את סבתא שלי למעברה | אמרתי לה סבתא, היית על האנייה | אבל האנייה הייתה לבנה | והמדינה הייתה שחורה| אבל המדינה אותך לא זכרה | אוי, סבתא סבתא | אם היית רואה עכשיו את התה עם נענע שאני מכינה וחושבת עלייך | היית מבינה | את המדינה".
לא רע. יש דבר כזה להשתכנז?
"קודם כל, אם הייתי משורר מחאה והיו נותנים לי את פרס ברנשטיין הייתי מסרב לקבל אותו. את הכסף הייתי מקבל, כמובן, כי אני צריך אותו. מה לא הייתי מוכן לקבל? את הממסדיות של זה. פרסים זה משהו שמרדים אותך. זה ליטוף. ואני גם רואה את הפייסבוק שלהם, שהם בעיקר מתלהבים מזה שזיהו אותם ברחוב. אם אתה משורר מחאה תעזבו אתכם מזה. תעזבו אתכם מלייקים. הם נהיו זחוחים. אני לא רואה את עצמי כחלק מזה כי אני מרגיש שהמזרחי הוא לא מה שמגדיר אותי בתור סופר. מה כן? אומץ. רצון לספר סיפורים חדשים".
