בגוּפוֹ
חצי שנה אחרי שהתגייס למג"ב כי חלם להיות "בלב השטח", נפצע רש"ט רז ביבי קשה בפיגוע דקירה בירושלים. זוג סכינים פילח את גופו והוא עוד הספיק לכוון את הנשק ולחסל את המחבל, לפני שאיבד הכרה, מיטלטל בין חיים למוות. בתום מלחמה של חצי שנה, רז חזר לחיים — וגם לשירות עם החברים שחיכו לו ביחידה. הרופאים קוראים לזה נס, החברים קוראים לו גיבור, אבל רז אומר: "בסך הכל חזרתי למקום שאליו אני שייך"
ב־21 ביוני, סמוך לשער שכם, התנפל מחבל חמוש בסכינים על רש"ט רז ביבי, לוחם מג"ב בן 19 מקריית־מוצקין, דקר אותו כמה פעמים בצווארו ובחזהו ופצע אותו אנושות. בטרם איבד את הכרתו התעשת הלוחם, הדף מעליו את המחבל, דרך את נשקו וביצע לעברו ירי מדויק. מיד לאחר מכן הובהל אל בית החולים כשהוא ללא דופק ולחץ דם ושרוי בסכנת חיים. עוד בחדר הטראומה נאלצו הרופאים לבצע בו ניתוח לב מסובך, והצילו בכך את חייו. מאז, ולאורך חמישה חודשים, נלחם רז בהשלכות הפציעה הקשה והתמודד עם תקופת שיקום מפרכת. לכל אורכה הייתה לו שאיפה אחת: להחלים בכל מחיר ולחזור לשרת. עשרות פצועים, רבים מהם אנשי כוחות הביטחון, ממשיכים את מאבק השיקום הרבה אחרי שהכותרות על הפיגוע נשכחות. רז ביבי הצליח להשתקם והשבוע עלה מחדש על מדים וחזר לשירות פעיל. "ידיעות אחרונות" מביא את סיפורו של הלוחם ששב אל השורות.
נובמבר 2014: הגיוס למג"ב
לפני שנה, ב־26 בנובמבר, התגייס רז ביבי למשמר הגבול. "רציתי לעשות שירות משמעותי ולהיות חלק ממשי מהאירועים", הוא אומר בפשטות. "מג"ב הוא חוד החנית במלחמה בטרור ובהגנה על האזרחים. העבודה היא בלב השטח. ממש רואים לאנשים את הלבן בעיניים. היה לי ברור שאתרום את חלקי.
"כבר בטירונות התחילו להכין אותנו למצבים מיוחדים, כולל אירועי דקירה ספונטניים ופיגועים ברחובות. אימנו אותנו ללחימה בטרור פנים, בלי להעלות על הדעת שבחודשים הבאים הוא יהפוך למציאות חיינו. היו המון תרגילים מפרכים, הרבה מאוד מאמץ. בטירונות הורדתי 20 קילו. שוטרים אומרים שברגע שמג"ב מתגבר את הכוחות — יש על מי לסמוך ובאמת, במשפחה שלי אמרו: אתה השכפ"ץ של המדינה. הרגשתי שאני מוכן ומזומן לכל מצב, למרות ששום דבר לא באמת מכין אותך למפגש עם מחבל".
חצי שנה מאוחר יותר, רז ייקלע בדיוק למפגש כזה.
21 ביוני 2015: הפיגוע
זה היה היום הראשון לצום הרמדאן. רז ביבי הגיע מביתו שבצפון, ירד מהרכבת הקלה והתקדם לעבר בסיס מג"ב בשער שכם. "הייתי ערני כי זה אזור מסוכן, שהיו בו לא מעט אירועים בעבר", הוא משחזר. "התקדמתי לכיוון הבסיס ופתאום הרגשתי שמישהו נועץ בי מבט — תחושה מטרידה, כמו עיניים בגב — ובבת אחת המחבל קפץ. היו לו שתי סכינים, ארוכה וקצרה, אחת בכל יד. הוא דקר אותי. באינסטינקט דחפתי עליו את התרמיל שלי ושנינו נפלנו.
"הסכין הקצרה חדרה עמוק מאוד ונעצרה מילימטר מהלב. הסכין הארוכה נכנסה מהכתף, הגיעה עד מיתרי הקול וחתכה אותם, אבל לא הרגשתי כאב. לא ראיתי את הפנים של המחבל, לא שמעתי אותו, רק ידעתי שהוא בדרך לפגוע בעוד אנשים וחשבתי שאם לא אצליח לנטרל אותו — הוא יחטוף את הנשק שלי וימשיך בניסיונות ההרג. היו לי כמה שניות לפעול לפני שאתמוטט. כמו שאימנו אותי, דרכתי את הנשק, כיוונתי ויריתי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שיריתי באדם חי.
"אחר כך נפלתי שוב. הייתי מטושטש. הכל נמשך שניות, אבל לי היה נדמה שעברה שעה ארוכה. שוטר הגיע אליי, לקח לי את היד ואמר, רז, אני איתך, הכל בסדר, מיד תגיע עזרה. על המדים שלו היה כתוב השם חאלד סרחאן. רק אז הרשיתי לעצמי לאבד את ההכרה".
רז הובהל לבית החולים שערי צדק. בדרך איבד דופק ומדדים חיוניים אחרים. מצבו הוגדר אנוש. "הוא הגיע כמעט ללא רוח חיים", מספר ד"ר עופר מרין, מנהל מערך הטראומה וסגן מנהל בית החולים, שקלט את הפצוע בחדר הטראומה וליווה אותו לכל אורך השיקום. "קיבלנו אותו עם פצעי דקירה קשים מאוד בצוואר ובחלק העליון של הכתף. למזלו, מיד חשדנו שהסכין הגיעה ללב וניתחנו אותו. פתחנו את בית החזה השמאלי וגילינו שקרום הלב נפוח ומדמם, תפרנו את החור בלב כדי לעצור את הדימום ובתוך חמש דקות הצלחנו להחזיר לו את לחץ הדם. זה בעצם מה שהציל אותו. אבל לא ידענו אם הוא יצליח להתעורר ואם נגרם נזק מוחי".
יוני 2015: ביחידה לטיפול נמרץ
בשעות הבוקר המוקדמות של אותו היום שמעה מור (23), אחותו של רז, שלוחם מג"ב נפצע קשה מאוד בפיגוע בשער שכם. עוד לפני שהספיקה לברר פרטים, כבר הגיעו אל הבית קציני הנפגעים של היחידה ואספו אותה אל בית החולים. "ההורים היו בדיוק בטיול בחו"ל", היא מספרת. "אז נסעתי לבד. הרופאים הסבירו לי את מצבו של רז והרשו לי להיכנס לראות אותו מורדם ומונשם. אני בן אדם חזק, מתנדבת במד"א, סטודנטית שעומדת להפוך לאחות מוסמכת, אבל כשראיתי אותו בכיתי מאוד — לא כי הזדעזעתי מהמצב שלו, אלא כי התגאיתי בו כל כך. הוא היה גיבור. למרות שהיה מורדם אמרתי לו, עשית מעשה גבורה".
24 שעות מאוחר יותר התעורר רז מהתרדמת. "הרופאים היו בהלם", הוא מחייך. "הם ציפו שייקח לי לפחות שבוע להתעורר. איך שפקחתי עיניים הם התחילו לשאול שאלות — איפה אני נמצא, בן כמה אני, מה שם המשפחה שלי ואם אני זוכר מה קרה. יש מקרים שהכל נמחק, שמדחיקים את האירוע. אבל אני זכרתי הכל לפרטי פרטים ועניתי תשובות מדויקות. בינתיים ההורים הספיקו לעלות על המטוס הראשון לישראל והגיעו לבית החולים. הם בכו וחיבקו אותי ואני אמרתי להם, מצטער שהרסתי לכם את הטיול. מתוך הבכי הם ענו לי, אל תדבר שטויות. עשית את הדבר הנכון".
שלושה ימים לאחר מכן יצא רז מכלל סכנה. "עקבנו אחריו לוודא שלא מופיעים סיבוכים מאוחרים", מסביר ד"ר מרין, "אבל רז הציג סימנים יפים של התאוששות והרגשנו שהסכנה המיידית חלפה. בתוך זמן קצר העברנו אותו למחלקה. ביום המעבר רז קרא לי ואמר שהוא מתכנן להשתקם מהר ככל האפשר כדי לחזור לשירות. מאוד התרגשתי. אמרתי לו, אם זו המטרה, אעזור לך בכל כוחי".
אלא שאז התברר שזו רק תחילת המאבק.
יולי 2015: אשפוז
תהליך השיקום החל מיד עם המעבר למחלקה הכירורגית. "רז הזיז את הידיים והרגליים, מילא פקודות והבין סיטואציות מורכבות", אומר ד"ר דני פינק, מנהל יחידת ניתוחי חזה בשערי צדק. "בשבוע הראשון הוא סבל מכאבים עזים, כי עשינו חתך רציני בבית החזה וגם בגלל הפגיעה העצבית בצוואר שהשפיעה על תפקוד יד שמאל, שאותה הוא לא היה יכול להזיז".
למרות הכאבים, שגם המורפיום לא תמיד שיכך, רז התעקש לרדת מהמיטה ולהסתובב במחלקה. "בפעם הראשונה זה קרה כשהחלטתי לנסות להתקלח בכוחות עצמי", הוא מספר. "קמתי והרגשתי שאני מסוגל ללכת, אז המשכתי החוצה. הרופאים הלכו אחריי בחשש, לראות מתי אני נופל, אבל התעקשתי להמשיך לבחון את היכולות שלי. לא התאים לי לשכב ימים שלמים במיטה".
לצד הכאבים הייתה גם הפגיעה במיתרי הקול. "בהתחלה לא יכולתי לאכול שום דבר מוצק. הזינו אותי מהאף דרך צינורית", מתאר רז. "זה היה סיוט. גם ההחדרה של הצינור כואבת נורא וגם ההאכלה גועלית, אבל לא הייתה ברירה".
לכל אורך תקופת האשפוז הגיעו המונים לבקר. "באו החברים מהתיכון ומהיחידה, מהצבא ומהמשטרה. היו כאלה שבכלל לא הכרתי, אבל הביקורים חיזקו אותי מאוד. בהתחלה לא יכולתי לדבר בנייד והוא נשאר כבוי וכשפתחתי אותו — נדהמתי ממספר הברכות ששלחו לי. היו קבוצות ווטסאפ שבהן ביקשו להתפלל לרפואתי. זה היה הזוי. לקח לי קצת זמן להבין באיזה מצב הייתי". גם מפכ"ל המשטרה, מפקד מג"ב והשר לביטחון פנים הגיעו לבקר. "הם לחצו לי את היד ושיבחו אותי", אומר רז בביישנות. "אמרתי להם שככה אימנו אותי ושאם הם היו במקומי, מן הסתם היו נוהגים כמוני".
בשבוע השני לאשפוז הצליח רז לאכול מעדני חלב ולקראת השבוע השלישי עבר למזון רך. פעולת הבליעה כאבה קצת פחות והרופאים שלפו את הזונדה מגופו, "ואז הכניסו אותי לניתוח נוסף, כדי להוציא את הנקזים שהשתילו בגוף", הוא אומר. בלילות התקשה להירדם. "הפגיעה במיתרי הקול גרמה לשיעולים תכופים שמאוד הציקו לי, אבל הרופאים והאחיות עזרו לי. הם היו נפלאים. בכל שעה נכנסו לבדוק איך אני מרגיש. לאט־לאט הצלחתי להפחית את התלות במשככי הכאבים ולהתרגל למצב החדש".
והמצב החדש לא היה פשוט. יד שמאל לא תיפקדה, החתך בצוואר הגביל את התנועה, ומיתר הקול הפגוע הפריע לרז לדבר ולאכול כראוי. "לא עזבנו אותו אפילו לרגע", מספרת האחות מור. "ישבנו לידו ביום ובלילה. רז סבל, אבל נפשית הוא היה ממוקד מטרה: להבריא ולהשתחרר. הוא לא דיבר על האירוע ולא סבל מסיוטים. מבחינתו הוא עשה את המעשה הנכון. הוא נורא רצה להשתחרר, ומאוד השקיע בתרגילי פיזיותרפיה למרות שלא היה לו קל. כל יום התייצב במחלקת השיקום ומיום ליום ראינו את השיפור".
"נורא רציתי לחזור הביתה", אומר רז. "לא היה לי נוח בבית החולים. החברים שבאו לבקר עטפו אותי באהבה והביאו ממתקים ומתנות, אבל רציתי את החדר שלי. את החיים הקודמים שלי. אנשים היו שואלים אם אני צריך עזרה ובשלב מסוים זה הפריע. כשאתה שוכב בפיג'מה במיטת בית חולים וכל החברים שלך סביבך שמחים ועליזים, זו תחושה של חוסר אונים ואובדן עצמאות. רציתי להיות שוב כמוהם. לחזור ליחידה. לצאת לשטח. להיות בריא. להעלים את המוגבלות. אז עבדתי קשה ולא ויתרתי לעצמי, גם אם היה כואב ומעייף. העובדה שכל יום שעבר שיפר את ההרגשה שלי נתנה לי מוטיבציה".
בשבוע השלישי הודיעו הרופאים שלאור ההתקדמות המרשימה, השחרור הביתה קרוב. "הנחישות של רז הצליחה להפתיע אותנו", אומר ד"ר מרין. "הוא התעקש לרדת מהמיטה בכל הזדמנות, הסתובב במחלקה גם אם ההליכה הייתה קשה וכואבת ועשה את התרגילים המורכבים ביותר כדי להחזיר את גופו לכושר במהירות האפשרית. הוא כל הזמן אמר שבוער לו לחזור ליחידה. אמרתי לו, לפי הקצב שלך, בקרוב כבר תוכל לאכול את הקובה של אמא בבית. ובאמת הוא עשה את הלא ייאמן, וממצב של כמעט מוות יצא מבית החולים בתוך שלושה שבועות".
"כשהרופאים בישרו לי שבקרוב אשתחרר, הרגשתי שמחה אדירה", מספר רז. "הם אמרו שאוכל לעבוד על שרירי היד והגרון גם בבית או בבית חולים שיקומי יומי. הרגשתי שהמאמץ השתלם ושהרוח ניצחה את החומר. היה לי קצת קשה לדבר, בגלל ההתרגשות, ובכל זאת הצלחתי לשאול, מתי אוכל לחזור ליחידה".
12 ביולי 2015: השחרור מבית החולים
הידיעה על השחרור עשתה לה כנפיים ובתוך שעות אחדות התכנסו בחדרו של רז במחלקה הכירורגית עשרות מחבריו לפלוגה. "כולם התרגשו והתלהבו וחיבקו אותי", הוא מחייך. "המש"קית שלחה הודעה בתפוצה רחבה והחדר התמלא פרחים וברכות. ההורים שלי הכינו לרופאים תמונה שלי למזכרת והודו להם, ובלילה האחרון בבית החולים, לראשונה מאז הפציעה, ישנתי בלי להתעורר".
"זה היה נס", מתמוגג ד"ר פינק. "בתוך שלושה שבועות הבחור משתחרר הביתה במצב יציב וחוץ מהפגיעה העצבית ביד ובגרון הוא מתפקד מצוין. מבחינת הלב הוא אמנם היה עדיין קצת חלש, קצת כאוב, הרי בכל זאת הוא עבר חתך נרחב ביותר של הצלעות והשרירים של בית החזה — אבל הוא עבר את זה כמו גדול. מאוד התרגשנו בשבילו. אמרתי לו, כשתסיים את השיקום ותהיה מוכן לחזור ליחידה, אעזור לך להילחם על זה מול המפקד והרופא הגדודי".
כשיצא רז עם הוריו מבית החולים, הציעו הנהג ומש"קית הפלוגה שלו לנסוע לכותל, לברך ברכת הגומל. "חשבתי שזו יוזמה ספונטנית", אומר רז, "אבל כשהגענו כל הפלוגה עמדה שם בשני טורים ארוכים ומחאה לי כפיים. עברתי ביניהם והיו לי דמעות של התרגשות בעיניים. רב הכותל הגיע וגם הרב של מג"ב וביחד התפללנו ליד קיר האבן. זה היה רגע של שמחה ושל תודה".
אוגוסט‑ספטמבר 2015: בבית
השבועות הראשונים בבית היו לא קלים. "בפיזיותרפיה עבדתי עם מכשיר חשמלי שהפחית את הכאבים ועזר לי לאמן את היד קצת יותר בקלות", מספר רז. "לאט־לאט הכאבים נחלשו ומתישהו התרגלתי אליהם. שלוש פעמים בשבוע נסעתי לשיקום בבית החולים הצבאי בחיפה. בהתחלה לא הצלחתי להזיז את היד בכלל, אבל בעזרת כוח רצון והתמיכה של המשפחה והחברים התחלתי להרגיש שיפור".
"רז היה מאוד חזק נפשית", אומרת מור. "מהרגע שהוא פקח עיניים בבית החולים הוא אמר, אני רוצה לחזור להיות לוחם, וזה המריץ אותו לכל אורך הדרך. ראינו אותו מתעקש על כל תרגיל, מתאמץ על כל תנועה, לא מוותר לעצמו בשום אופן. אני בטוחה שבגלל זה ההחלמה שלו הייתה כל כך מרשימה. היינו אומרים לו, כל הכבוד רז, עוד מעט תחזור ליחידה כמו גדול".
שלוש פעמים בשבוע ביקרה את רז קלינאית תקשורת. "עבדנו על מיתרי הקול ועשינו תרגילים שאמורים לשפר את הבליעה ואת הדיבור הרצוף", הוא מסביר. "היה לי קשה לדבר כי הדקירה שיתקה את מיתר הקול. היו רגעים שממש הייתי צריך לדבר, להסביר את עצמי ברהיטות, וזה לא הצליח לצאת ככה מהפה. זה היה כל כך מתסכל. ראבכ, דיבור זה צורך כל כך בסיסי. ברגעים כאלה הייתי אומר לעצמי שמזל שהסכין הארוכה הגיעה למיתרי הקול והקצרה ללב, ולא להפך. קלינאית התקשורת ראתה את הכאב והתסכול שלי והבטיחה שאם אעבוד קשה, המיתר יתגמש, אז התאמנתי בלי סוף, ובאמת הרגשתי שהקול מתחיל לחזור לעצמו. היום אני מדבר הרבה יותר בשטף".
עם הזמן הלך מצבו של רז והשתפר. הכאבים פחתו, התרגילים התמעטו וכבר אפשר היה לחוש את ההחלמה מעבר לפינה. "עדיין מחכה לי ניתוח אחד בכתף, שיחבר את העצב שנחתך מהדקירה", הוא מציין, "אבל זה האחרון בהחלט ואחריו היד תחזור לתפקוד כמעט מלא. הצוואר אמנם עדיין כואב, וגם הגרון רגיש. לפעמים אני מנסה לרוץ, אבל האוויר שנכנס ויוצא תוך כדי מאמץ מפריע לי. מצד שני, יחסית למה שהיה פעם, אלו צרות של עשירים. אני לא מתלונן. אני יכול ללכת, לרוץ, לאכול, לדבר ולעשות הכל כמו פעם. כמעט".
28 באוקטובר 2015: מול הוועדה
גם כשהשיקום התארך, חלומו של רז לחזור ליחידה לא נגוז. "פצועי מג"ב עוברים ליחידת ר"ם 2, שמסופחת לאגף השיקום, וכשהשיקום התארך הציעו לי בעדינות לפרוש ממג"ב. אמרתי להם: אין סיכוי. משמר הגבול הוא הסיבה להחלמה המהירה שלי והמסלול היחיד לחיים נורמליים בשבילי. נלחמתי על זכותי לחזור לשטח. הסמכות להכריע בענייני עברה לוועדה הרפואית, ואני הופעתי בפניה ואמרתי שעדיין לא תרמתי מספיק. עדיין לא חוויתי מספיק את היחידה. והם הבינו".
בבוא העת מסרו הרופאים לקצין הנפגעים חוות דעת לגבי יכולתו של רז לשוב לשירות פעיל. בתחילה הם התמקדו בלב, וכשהתברר שהלב תקין, התמקדו בבעיה ביד. "ראיתי מולי בחור חזק, עם מוטיבציה אדירה, ממש מלח הארץ, שאין בו שום כעס ושום מרירות על מה שעבר", אומר ד"ר פינק. "בחור שיכול להשתחרר ולקבל קצבת נכות, אבל הוא מתעקש לחזור ליחידה ולהמשיך לתרום".
לאחר כמה פגישות ובדיקות נקבע שאין מניעה להחזיר את רז לשירות — בחצי השנה הראשונה לפעילות לא־מבצעית בבסיס מג"ב בירושלים, ובשלב השני לפעילות מבצעית מלאה. "חברים שאלו אותי אם אני מאושר מההחלטה", הוא אומר היום. "אמרתי להם, בכלל לא חשבתי שיש אופציה אחרת".
נובמבר 2015: חוזר למדים
בתחילת השבוע שעבר התעורר רז ביבי בלב הולם מהתרגשות. לראשונה מאז הפציעה לבש את המדים החדשים שקנו לו במקום הישנים שנחתכו והוכתמו בדמו ויצא ליומו החדש־ישן כלוחם ביחידת מג"ב. חבריו לפלוגה ובני משפחתו ליוו אותו אל הבסיס בדמעות של התרגשות ומפקדיו קיבלו אותו בחיבוק וטפיחות על השכם. בטקס חגיגי ענדו לחזהו המצולק את סיכת מג"ב המוזהבת, זו שחרוטים עליה אבני הכותל ושער האריות, ומחאו לו כפיים. "זה הביך אותי מאוד", הוא מחייך בביישנות.
בעיצומן של החגיגות התקבלה הודעה על פיגוע דקירה בצומת תפוח. "התחילו לשלוח את התמונות הראשונות ובגלל שבעצמי עברתי אירוע דומה, הרגשתי כאילו אני השוטר והפצוע בשטח גם יחד, זה שמכיר את כל הפרטים הקטנים. זה לא עשה לי רע. להפך. באופן מוזר הרגשתי שזה חלק נכון מהשיקום הנפשי שלי".
אחר כך יצא אל הכותל ואל בסיס מג"ב הישן שלו בנשק ומדים, "ורעדתי מרוב שמחה", הוא אומר בגילוי לב. "אנשים אמרו לי, כל הכבוד לך, אתה גיבור, ואני אמרתי שבסך הכל חזרתי למקום שאליו אני שייך". •
לפנייה לכתב/ת 
