עידן החרדה שלי // מאנגלית: עידית שורר - סקוט סטוסל - מטר - 416 עמודים

בסצנה שאינה מביישת את מיטב הקומדיות, מתאר סקוט סטוסל, עורך המגזין הנחשב אטלנטיק, אירוע אימים שבו, במהלך אירוח חגיגי בבית משפחת קנדי בקייפ קוד - בנוכחותם של הנשיא דאז ביל קלינטון, ארנולד שוורצנגר, לייזה מינלי ועוד - התפוצץ צינור האסלה בשירותי האורחים שבאחוזה בשעה שנדרש להם, הציף אותם כליל והספיג את בגדיו במי שופכין. האירוע הסתיים כשסטוסל צועד במסדרון הראשי, בשעת הקוקטייל, כשמגבת קטנה ומטונפת בלבד למותניו, ולוחץ את ידו של ג'ון קנדי הבן, שנהג בנימוס אצילי "כאילו אורחים עירומים למחצה ומכוסים בצואתם הם עניין של יומיום פה".

האנקדוטה הזו לא הייתה משעשעת כלל וכלל בזמן אמת, אלא חלק מכרוניקה של ייסורים שמלווים את סטוסל, חולה חרדה ובעל קיבה עצבנית מילדותו: נטישת בנות בדייטים, כניעה באמצע משחקי ספורט, התמוטטות בראיון עבודה. אפילו בחתונתו שלו נאלץ הכומר לשאול אותו אם הוא בסדר. כל ההתקפים הללו הם רק רגעי שיא ביומיום שכולו נוירוזות, פחדים ודאגות. מלבד קלסטרופביה ואגורפוביה, סטוסל לוקה, בין היתר, גם בטורופוביה (פחד מגבינה), אסתנופוביה (פחד מהתעלפות) ואמטופוביה (פחד מהקאה). הפחד האחרון הוא כה חמור, שסטוסל אינו יכול לשאת אפילו דיבור על הקאה. אין שום כדור בעולם שיכול לגרום לו להקיא, והוא נושא עימו לכל מקום כדורים נגד בחילה ושקיות הקאה. סטוסל בורך גם בחרדה מדיבור בציבור - הימנעות שהוא אינו יכול להרשות לעצמו במקצועו - ובנוסף לכל, כמרבית חולי החרדה, הוא חרד במיוחד מהחרדה עצמה, ומכך שייחשף בקלונו. כדי לטפל בשלל הפחדים ובתסמיניהם הבלתי נסבלים, נוטל סטוסל כל תרופה פסיכיאטרית אפשרית, אותן הוא מחזק, על פי רוב, עם שוט כפול של וויסקי, או וודקה, או ג'ין. לפעמים כל זה עוזר קצת, לרוב לא.

כפי שמרמז שמו המדויק של הספר, סטוסל ממקם את החרדה ב'עידן החרדה שלי' בתווך שבין "העידן" לבין "שלי". בין רוח התקופה לרוח האדם. החרדה אכן נמצאת שם, והיא אופיינית במיוחד לאנשים שהגבול בין "האני" שלהם לבין "העולם" אינו ברור מספיק. כלומר, הבחירה של סטוסל לספר את ההיסטוריה של החרדה והטיפול בה ולשזור בתוכה את סיפורו האישי – היא לא סתם בחירה ספרותית, אלא האופן שבו אדם חרדתי חווה את הקיום.

סטוסל סוקר את דברי ימי החרדה, מהיפוקרטס וסנקה עד זנקס ופרוזאק; מונה גדולי עולם שהחרדה שיבשה את דרכם – ספורטאים, אנשי צבא, אמנים ואנשי חקר, שכן "הפרעות עיכול שמקורן בעצבים והישגים אינטלקטואליים הולכים לעיתים קרובות יד ביד". בין הסובלים המוכשרים נמצאים וויליאם ג'יימס, פרויד עצמו, טייגר וודס וצ'ארלס דרווין, שהעביר את רוב ימיו, מתברר, בשכיבה במיטתו ובהקאות רצופות. סטוסל אינו חוסך מהקורא את הפנים הפחות ליריים של החרדה: עמודים רבים בספר מוקדשים לשלשולים והקאות, לצד סימפטומים מעודנים יותר כהזעת יתר, דפיקות לב והסמקה.

"הפרעות חרדה הן מחלת הנפש הנפוצה ביותר בעולם", קבע סקר ארגון הבריאות העולמי. הן הביסו – שוב – את הדיכאון, שהיה אופנתי יותר בשיא ימי הפרוזאק. האי־ודאות הכרונית המאפיינת את העידן שלנו, בשילוב עם תאוות המכירה של חברות התרופות, הגדילו לעין שיעור את מספר המאובחנים כלוקים בחרדה. הרווחה החומרית, ההזדמנות להתקדם, קיומן של האפשרויות הבלתי מוגבלות לכאורה - לעומת ההבטחה הימי־ביניימית לעוני בחייך וגיהינום במותך, למשל - הם כנראה קטליזטורים לחרדה, מעין "מותרות" של הנפש, או "סחרחורת הנפש" כפי שכינה אותן קירקגור. לחלופין, ייתכן שגורמי הרקע לחירויות האלו - העיור, התיעוש, הטכנולוגיה - הם אלו שהופכים את העידן הזה לחרד ביותר בהיסטוריה, אפילו לעומת עידנים חשוכים ממנו בהרבה. "הפחד מחדד את החושים. החרדה משתקת אותם", מביא סטוסל מדבריו של הפסיכיאטר קורט גולדשטיין ב־1939. אך על אף שהוא כמובן מודע ועוסק בהגדרה הפרוידיאנית לחרדה, לא תמיד עושה סטוסל את האבחנה בין חרדה, שהיא אימה נטולת הקשר או סיבה הגיונית שנובעת מפנימיותו של האדם, לבין פחד מבוסס, כגון האימה המשתקת התוקפת חיילים בקרב. "חרדה", מספר סטוסל, "עשויה להיות בעלת ברית מועילה למוסריות", ובכך הוא מצטרף לסארטר שזיהה את החרדה עם אחריות.

'עידן החרדה שלי' הוא לפעמים מדריך, לפעמים חבר ולפעמים מאמר בלתי נסבל ב'ניו־אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין' (אלא אם כן מושגים כנוראפינפרין, איפרוניאזיד וחומצות ברביטוריות מתגלגלים על לשונכם). בהומור ובמודעות עצמית מתייחס סטוסל לספרו כאל "קובלנה ארוכה". ככל חולה חרדה הוא מתענה במחשבה שתהליך כתיבת הספר וההתעסקות במחלתו רק יעמיקו אותה, לצד תקווה מוצהרת שהוא יהווה לו מזור. שניות זו נכונה גם לקוראים. •