yed300250
הכי מטוקבקות
    הממשלה תורמת הכי פחות במערב להפחתה בעוני
    ממון • 10.12.2015
    המדינה אשמה בעוני
    מדיניות המיסוי והתקציבים של הממשלות היא הסיבה העיקרית למיקומה העגום של ישראל בצמרת העוני ב–OECD • המדינה מטילה הרבה יותר מדי מע"מ, מכס ומסי קנייה, כולם פוגעים יותר בחלשים • וגם: למה ישראל לוקחת על סיגריות מס חריג של 270%
    סבר פלוצקר

    יצרנית של עוני

     

    אחד המניעים המקצועיים להצטרפות ישראל לארגון המדינות המפותחות, ה־OECD, היה להעמיד את ישראל על אותו בסיס של הגדרות לנתונים שונים על חיינו כמו כל יתר 33 המדינות החברות בו. כדי שאפשר יהיה לומר בוודאות — כך אנחנו נראים יחסית למדינות המפותחות.

     

    ואז קרה דבר לא צפוי. ההשוואות כמעט נעלמו מהדיונים התקשורתיים בנושאים כלכליים וחברתיים חשובים, מלבד במקרים שבהם נעשה בהן שימוש חלקי כדי להוכיח כביכול את עמדתם הקבועה מראש של המתדיינים. כשהעובדות וההשוואות כפי שפירסם ה־OECD סתרו את השיח השליט, הן לא זכו לראות את אור הפרסום המקומי. נדחקו לשוליים, נותרו כמצגות באתרי בנק ישראל, המוסד לביטוח לאומי ומוסדות מחקר אחרים.

     

    הדוגמה הבולטת — המדינה והעוני. מהשוואות למדינות אחרות החברות ב־OECD מתברר חד־משמעית, שהשיעור יוצא הדופן של העניים בישראל — שעלה שוב אשתקד אחרי שנתיים של הצטמקות — הוא בראש ובראשונה תוצאה של מדיניות המסים והתקציבים של המדינה. כדי שישראל תחדל להיות מדינה מובילה ב־OECD בשיעורי העוני נדרש אפוא שינוי עמוק מאוד במדיניות הפיסקלית של הממשלה: בנטל המסים, בהרכבם ובגודל ובהרכב ההוצאה החברתית הציבורית. נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, מצביעה על כך שוב ושוב. בדוח העוני שפורסם השבוע הובאו הוכחות חותכות לכך. אך הלקח המתבקש מההשוואות, שכבר היה צריך להיות ברור לכל, נעלם כמעט כליל מהדיונים על העוני בפרט ועל המדיניות החברתית בכלל.

     

    פרופ' ארתור לאפר. "מס קצוב על סיגריות עדיף על מס באחוזים"
    פרופ' ארתור לאפר. "מס קצוב על סיגריות עדיף על מס באחוזים"

     

    בדוח העוני, בעמוד 27, מופיעות (כמעט כתבתי מסתתרות) שתי דיאגרמות מאירות עיניים המתמצתות את הסיפור כולו. מדורגות בהן המדינות החברות ב־OECD לפי תחולת העוני, כלומר לפי שיעור התושבים שהכנסתם נמוכה מקו העוני, המחושב בשיטה אחידה. בתרשים הראשון מדורגות המדינות על פי שיעור העוני מההכנסה הכלכלית של המשפחות. הכנסה כלכלית היא ההכנסה ברוטו מעבודה ומחסכונות. זה העוני שמייצר המשק, זה העוני שנגרם על ידי כוחות השוק ללא מעורבות המדינה. בתרשים השני מדורגות המדינות על פי שיעור העוני מהכנסה נקייה, שהיא הכנסה כלכלית פחות מסים ותשלומי חובה אחרים ובתוספת קצבאות והעברות ממשלתיות. זו תחולת העוני אחרי התערבות המדינה בחלוקת ההכנסות.

     

    עכשיו ראו מה קורה לישראל בשני הדירוגים. אחוז העניים בישראל לפי ההכנסה הכלכלית ברוטו, 26.5% מהאוכלוסייה, נמוך מהממוצע במדינות ה־OECD, שהוא 28.5% מאוכלוסייתן. ישראל מודרגת כאן במקום ה־20, רחוק מאוד־מאוד משיאי העוני, אחרי פינלנד, ש־33% מאזרחיה חיים מתחת לקו העוני לפי הכנסה כלכלית ברוטו, ופחות מאוסטריה, ש־31% מאזרחיה עניים לפני התערבות המדינה. המיקום שלנו בהחלט מכובד.

     

    אחר כך באה הממשלה ומתערבת. הייתם חושבים שבעקבות התערבותה, מקומה של ישראל במדרג העוני ישתפר. קורה ההפך. מדיניות המסים והתקציבים של ממשלות ישראל גורמת להידרדרות קשה של המדינה, היישר אל צמרת העוני. אחוז העניים בארץ, שהיה קודם מתחת לממוצע ב־OECD, הופך כעת לכמעט כפול מהממוצע, 19% לעומת 11% בממוצע ב־OECD. ישראל מזנקת למקום השני ב־OECD באחוז העניים, אחרי מקסיקו ולפני ארה"ב. ממשלות פינלנד ואוסטריה, לעומת זאת, מצליחות לנהל מערכת מסים וקצבאות המצמצמת את העוני במדינותיהן לאחוזים חד־ספרתיים, 7% עד 8% בלבד. הן מגיעות למקום הרביעי לפני הסוף בליגת העניים.

     

    הרכב מעוות

     

    למה זה קורה? היכן העיוותים במערכת המס ובחלוקת התקציב הגורמים לכך? את התשובות נחפש בהשוואות הבינלאומיות על נטל המסים שפירסם בשבוע שחלף ה־OECD. ישראל כמובן מופיעה שם, כשהסטטיסטיקה של המסים בארץ מותאמת להגדרות אחידות. התוצאות מפתיעות. ומשום שהן מפתיעות, הס מלהזכירן.

     

    ב־2014 גבתה ישראל מסים ותשלומי חובה אחרים כמו ביטוח לאומי ב־340 מיליארד שקל, שהם 31% מהתוצר המקומי. מדינות ה־OECD גבו בממוצע מסים שנטלו 34.5% מהתוצר שלהן. ההפרש, 3.5% מהתוצר, שווה ל־39 מיליארד שקל בשנה. לו ממשלת ישראל גבתה מסים בשיעור זהה למדינה מערבית ממוצעת, היא הייתה גובה עוד 40 מיליארד שקל בשנה. אם רק רבע מתוספת משאבים זו היה מיועד למאבק בעוני, היה העוני חדל להיות הבעיה החברתית מס' 1, 2 ו־3 של המדינה.

     

    את יתרת תוספת המסים יכלה המדינה להשקיע בחינוך, בהשכלה גבוהה, בבריאות, ברווחה, בתשתיות, במוסדות התרבות, בתחבורה ציבורית, בנגישות לטכנולוגיה ובהקטנת החוב הממשלתי. האזרחים אמנם היו משלמים יותר מסים, בעיקר (כפי שנראה בהמשך) מסי הכנסה, אך היו מקבלים מהמדינה שלהם תמורה כפולה ומכופלת על כל שקל של מס נוסף. בהנחה, הלא מובנת מאליה, שמקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה אכן היו משתמשים בכל שקל נוסף בתבונה. לא מבזבזים על פרויקטים הזויים ומסוכנים לעתיד המדינה.

     

    מלבד הממוצע, רצוי לדעתי להשוות את ההרכב והמשקל היחסי של המסים בארץ גם לשתי המדינות המפותחות הכי קרובות לנו ב־OECD, שכבר הוזכרו קודם: אוסטריה, שיש לה אוכלוסייה כמו לישראל, ופינלנד, שיש לה תוצר מקומי כמו לישראל. משקל המסים בתוצר של אוסטריה הוא 43%, ומשקל המסים בתוצר של פינלנד — 44%. אלה מדינות מבוססות, חסרות דאגה ביטחונית, עם רמה גבוהה של תשתיות ציבוריות ושירותים ציבוריים. ממשלותיהן לא ניצבות בפני האתגרים שעימם נדרשת להתמודד ישראל. אף על פי כן, הן מרשות לעצמן לגבות מהאזרחים מסים בשיעור הגבוה דרמטית מהנהוג בארץ. ושוב: לו אזרה הממשלה בירושלים אומץ להשוות את מערכת המס בישראל לזו של אוסטריה או פינלנד, היא הייתה גובה בשנה שעברה מסים ב־470 מיליארד שקל, 130 מיליארד שקל יותר ממה שנגבה בפועל.

     

    מלבד הנטל הנמוך, מה עוד מאפיין את מערכת המס בארץ להבדיל מה־OECD? אתחיל בנושא שלכאורה ברור מאליו: מיסוי החברות. נכון שבישראל נותנים לחברות הקלות מס שאין כדוגמתן במערב? נכון שבעקבות הפינוקים הללו נטל המס על רווחי החברות אצלנו הרבה יותר נמוך מהמדינות המפותחות, ובייחוד ממדינות בעלות מסורת של ממשל סוציאל־דמוקרטי, אוסטריה ופינלנד?

     

    נכון? לא נכון. משקל מסי החברות בארץ (יחסית לתוצר המקומי) הוא מהגבוהים ב־OECD. ב־2013 ו־2014 גבתה הממשלה מסי חברות בסכום השווה ל־3.5% מהתוצר. משקל מסי החברות בממוצע בכל מדינות הארגון מגיע ל־3% מהתוצר. ממשלת אוסטריה גבתה מסי חברות בשיעור של 2% מהתוצר שלה, וממשלת פינלנד בשיעור של 2.5% מהתוצר. פחות מישראל.רק ב־5 מדיניות החברות ב־OECD משקל מסי החברות גבוה מישראל: אוסטרליה, צ'כיה, יפן, ניו־זילנד ונורווגיה.

     

    בעיית המיסוי האמיתית של ישראל שונה ונמצאת במקומות אחרים. משקל מסי ההוצאות הרגרסיביים — מע"מ, בלו ומכס — גבוה אצלנו בשיעור חריג ממדינות ה־OECD, אבל משקל מס ההכנסה והביטוח הלאומי, ובייחוד הביטוח הלאומי המשולם על ידי המעסיקים לעובדיהם, נמוך ביותר. עד שההרכב המעוות הזה לא ישתנה, מערכת המס כולה תעמיק את העוני.

     

    הנה עוד מספרים. בהשוואות ובניתוחים אי־אפשר בלעדיהם. מסי הכנסה המשולמים על ידי יחידים ותאגידים מעבירים למדינה 9.5% מהתוצר של ישראל. ממוצע ה־OECD מגיע ל־11.5%. באוסטריה המספר קצת גבוה מהממוצע הזה, 12.5%, ובפינלנד עוד יותר גבוה, 15%.

     

    אחרי מס הכנסה בא ביטוח לאומי, כולל מס בריאות. ב־OECD מגיע משקל התשלומים לביטוח הלאומי ל־9% מהתוצר, בפינלנד ל־13% ובאוסטריה ל־15%. ובישראל? ממשלתנו, כפי שלבטח הבנתם, שונאת מסים ישירים, ולכן היא גובה דמי ביטוח לאומי ומס בריאות בסכום שאינו עולה בהרבה על 5% מהתוצר.

     

    ומי משלם את מס הבריאות ואת הביטוח הלאומי אצלנו? בעיקר העובדים, בניגוד למדינות ה־OECD האחרות. הנה עוד נתון השוואתי מקומם: משקל התשלומים של המעסיקים בעבור העובדים לביטוח הלאומי ומס הבריאות בממוצע של מדינות ה־OECD הוא 5% מהתוצר. באוסטריה מפקידים המעסיקים לטובת עובדיהם דמי ביטוח לאומי, כולל ביטוח בריאות ממלכתי, בסכום שנתי העולה על 7% מהתוצר המקומי, ובפינלנד 9%. ואצלנו, 1.5%. כן, 1.5% מהתוצר — זו כל תרומת המעסיקים לביטוח הלאומי של העובדים. לביטוח הבריאות הם תורמים, כידוע, אפס. לו נדרשו לציית לתקנות הביטוח הלאומי כמו עמיתיהם באוסטריה, למשל, היו מעבירים אשתקד 71 מיליארד שקל לביטוח הלאומי ולביטוח הבריאות הממלכתי של עובדיהם. הממשלה יכלה אז לוותר כליל על תמיכתה בקופות החולים ובבתי החולים. להעביר את הכסף למאבק בעוני. לפחות את חלקו.

     

    באין מסים ישירים ומסי ביטוח לאומי, ממה בכל זאת מתקיים הממשל בארץ? ממסי הוצאה (מסים עקיפים): מע"מ, מכס, מסי קנייה ודומיהם. כולם מסים רגרסיביים הפוגעים יותר בחלשים.

     

    מסי ההוצאה הללו הם 32.5% בממוצע מסך כל ההכנסות ממסים של מדינות ה־OECD. מהכנסות הממשל באוסטריה הם מגיעים ל־29%, ומהכנסות הממשל בפינלנד הם מגיעים ל־33%. ישראל, לעומת זאת, משתגעת עליהם. בשנה שעברה הגיעה הגבייה ממסים עקיפים ל־135 מיליארד שקל, כ־40% (!) מסך כל המסים ותשלומי חובה אחרים שנכנסו לקופת המדינה. בין 70 ל־75 מיליארד שקל יותר מהמקובל במדינות המסוגלות לצמצם דרמטית את שיעורי העוני.

     

    פחות מדי מסים בכלל ויותר מדי מסי הוצאה בפרט, זהו העיוות המרכזי של מערכת המס בארץ. באין לה די משאבים — כמה מע"מ ובלו כבר אפשר לגבות? — הממשלה מוגבלת מאוד בהוצאותיה האזרחיות. התקציב הממשלתי הלא־צבאי בישראל יחסית לתוצר המקומי הוא הכי נמוך מבין כל המדינות החברות ב־OECD, להוציא דרום־קוריאה. 43% בממוצע במדינות ה־OECD, בישראל 31%, באוסטריה 47% ובפינלנד 55%. אותו המיקום לפני האחרון נשמר לישראל גם בדירוג המדינות לפי משקל ההוצאה הציבורית החברתית בתוצר. לו רצתה ישראל להשקיע ביעדים חברתיים כבריאות, רווחה, קצבאות סוציאליות והכשרה מקצועית אותו נתח מהתוצר כמו מדינה ממוצעת ב־OECD, היא הייתה צריכה להוסיף לתקציב החברתי השנה עוד כ־90 מיליארד שקל. וכך גם בשנים הבאות. אל דאגה, היא לא תוסיף, אין לה מאיפה.

     

    כך נוצר המצב שבו תרומת המדינה להקטנת העוני בישראל היא הנמוכה ב־OECD, למרות העוני הגבוה ב־OECD. הייתכן שממשלותינו מסרבות לגבות יותר מסים ולממן בכך את המאבק בעוני, מפני ש־71% מהעניים ו־82% מהילדים העניים בישראל הם חרדים וערבים? ומפני שאת המסים הישירים הנוספים היא תיאלץ לקחת מהמעסיקים וממעמד הביניים המסודר?

     

    מה אתם חושבים?

     

    איך למסות סיגריות

     

    הייחוד בגביית המסים בישראל, יחסית למדינות מתקדמות אחרות, מתבטא גם במסים ספציפיים, ייעודיים. פרופ' ארתור לאפר, שרואיין כאן לפני חודש, שלח לי את ספרו החדש, "מדריך למיסוי הטבק", ובו ניתוח מקיף ומעמיק של החסרונות והיתרונות של שיטות המיסוי השונות על מוצרי טבק, בעיקר סיגריות; לא מפתיע שישראל בחרה בשיטה הגרועה ביותר.

     

    פרופ' לאפר מצדד במסים נמוכים ואחידים, אך גם הוא מוכן להוציא מהכלל את מיסוי ה"חטאים", כדבריו: מוצרים ושירותים המזיקים לבריאות. סיגריות הן בהחלט מוצר כזה, ולכן מוצדק להטיל עליהן מס קנייה ייעודי, כדי להפחית את השימוש בהן. שיטה אחת היא להטיל על כל חפיסת סיגריות "מס קצוב" של כמה שקלים, ללא הבדל במותג או במחיר לפני המס. שיטה אחרת היא להוסיף למחירה של החפיסה "מס קנייה אחוזי" בשיעור אחיד. פרופ' לאפר ממליץ על מס קצוב. מס קצוב על סיגריות, הוא אומר, משקף את העובדה שהנזק הנגרם מעישון סיגריה לא קשור למחירה אלא לכמות הטבק וחומרים מזיקים אחרים שבה. לאפר: "מס קצוב על סיגריות עדיף על מס באחוזים הן מנקודת ראות של כלכלה ציבורית והן מנקודת ראות של בריאות הציבור. העלאתו מונעת את המעבר המסוכן לסיגריות זולות — ומהן היישר לסיגריות מוברחות או מזויפות" (באותו הראיון נפלה טעות שיצרה אי־בהירות במשפט המסכם את עמדותיו של פרופ' לאפר בסוגיה ספציפית זו).

     

    המלצותיו של פרופ' לאפר על המיסוי הרצוי של הסיגריות דומות להמלצות של קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, ארגון הבריאות העולמי והאיחוד האירופי. יש מדינה אחת המצפצפת בפומבי על כל זה. ישראל מטילה על סיגריות מס קנייה ייעודי של 270%, שאינו רק הגבוה בעולם — הוא חריג עולמי. מס קנייה אחוזי על סיגריות במדינות שבהן הוא נהוג נע בין 3% ל־60% לכל היותר. בשום מקרה הוא לא מגיע ל־3 ספרות. לעומת זאת, המס הקצוב המוטל בארץ על הסיגריות, 392 שקל על 1,000 סיגריות, נמוך יחסית.

     

    בסך הכל רמת מיסוי הסיגריות בארץ דומה מאוד לנהוג במדינות ה־OECD. אבל ההרכב יוצא דופן ומנוגד כאמור לדעת המומחים, בהם גם הכלכלנים של רשות המסים הכותבים: "מס קצוב מביא להפנמה נכונה את ההשפעות החיצוניות השליליות הנובעות מעישון כיוון שהן נגרמות ללא קשר למחיר הסיגריות".

     

    אז למה בכל זאת מתעקשת ממשלתנו על השיטה הפסולה? לא תאמינו: מטעמי "צדק חברתי". בשיטת המס הקצוב, מס אחיד בשקלים, משקל המס במחיר הסופי של הסיגריה הזולה גבוה ממשקל המס במחיר הסיגריה הממותגת היקרה. אלא שזה יתרון המס הקצוב ולא חסרונו: כמו הבלו הקצוב על האלכוהול, מטרתו לצמצם את צריכת המוצר המזיק ולא להכניס כסף לקופת המדינה.

     

    צפוי שינוי בשיטה? לא. "אתה לא מתאר לעצמך איזו מהומה דמגוגית תתעורר כאן אם נעשה למיסוי סיגריות את מה שעשינו למיסוי המשקאות החריפים", אמרה לי אישיות בכירה ברשות המסים. "מיד יגידו שאנחנו מיטיבים עם העשירים הקונים סיגריות יקרות ומענישים את העניים".

     

    וכיום, על ידי הוזלה מלאכותית של העישון הזול, אתם לא מענישים אותם? שאלתי.

     

    האישיות לא הגיבה.

     


    פרסום ראשון: 10.12.15 , 16:36
    yed660100