yed300250
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 15.12.2015
    אי סדר
    '143 פיסות' הוא מין מוזיאון פרטי שייסד תמיר להב־רדלמסר לעצמו
    אלי הירש

    פעילותו היצירתית של תמיר להב־רדלמסר התפזרה במשך השנים על פני שלושה תחומים: עיצוב גרפי של ספרים; צילום, עם דגש על דיוקנאות עצמיים; וכתיבת שירה, בדרך כלל עם נטייה לצורות אקספרימנטליות הנושקות לפרוזה, תיעוד, אוטוביוגרפיה. ההתפזרות הזאת הפכה אותו לדמות מיוחדת בעולם השירה הישראלית: נוכחת מאוד, הן בזכות הספרים הרבים שעיצב למשוררים אחרים והן בזכות אופייה הדיפוזי של יצירתו, אבל גם מבודדת במקצת, פינתית, נחבאת אל הכלים, שכן קשה מאוד לתייג את יצירותיו ולשלב אותן בעולם המושגים השמרני של התרבות הישראלית, המבוסס על הבחנה קפדנית בין תחומים: בין ספרות לאמנות, אמנות לגרפיקה, יצירה לתיעוד.

     

    נדמה שאת הקושי הזה ניתן לפתור אם נבין שנטייתו של להב־רדלמסר להתפזר - כלומר להיעלם, להסתתר, להיות כמו בשירו המפורסם של עמיחי "שתוי פיות רבים" - התאזנה במשך שנים באמצעות נטייה הפוכה: לשוב ולהתגבש אל תוך ז'אנר דומיננטי שאפשר לכנות "אמנות יצירת הספרים". אלה הם ספרי שירה/צילום שלהב־רדלמסר כותב, מעצב ומצלם בקפידה, והז'אנר הזה הגיע לשיא ואולי גם לנקודת מפנה בספרו החדש, '143 פיסות'.

     

    סִימֶטְרִיָּה, חֲשֹב עַל סִימֶטְרִיָּה, זֶה חָשׁוּב, אֲנִי אוֹמֵר בְּקוֹל וְכוֹרֵת גַּם אֶת יָדִי הַשְּׂמָאלִית.

      

    *** 

    אֲנִי מוֹחֶה וּמֵסִיר אֶת הָאֹדֶם בְּמִטְפַּחַת וּמְשַׂרְטֵט שׁוּב אֶת שְׂפָתַי בְּפֶחַם.

     

    המתח בין התפזרות והתגבשות ניכר גם בצורך האובססיבי של להב־רדלמסר להתחקות אחר "דמות האמן", כלומר: בהשתדלותו לפתור את חידת חייו המתפזרים באמצעות כתיבת יצירה שירית־אוטוביוגרפית סמכותית או באמצעות עיצובו של דיוקן עצמי אולטימטיבי. וכאן בדיוק מתגלה גם הנטייה ההפוכה, המתפזרת, שהרי אין שום דרך ליצור דיוקן עצמי אולטימטיבי כזה: הזיכרון והדמיון נוטים מטבעם להסתבך זה בזה, ולברוא רשת מסתעפת של דיוקנאות עצמיים שהולכים ומתרחקים מהמקור המשוער שלהם, זה שהם משתוקקים ללכוד. התוצאה היא סבך דיוקנאות עצמיים שהאמן נוזל מתוכם או נמלט מפניהם בבהלה בעודו נאבק ליצור אותם ולהיאחז בהם מחדש.

     

    ובכל זאת יש בבלגן הזה סדר, שכן ביסוד הצורך להיאחז בעצמך בעודך בורח מעצמך - צורך שעל פי האגדה מאפיין אמנים ומשוררים בכלל - ניצב בדרך כלל פצע, או ביוונית: טראומה. הסדר בבלגן של להב־רדלמסר ניכר בנטייתו להתרכז בשלושה מוקדים טראומטיים שמארגנים את זיכרונותיו ודמיונו היצירתי: ביחסיו הכאובים עם הוריו (עם אמו הלא די אוהבת ועם אביו האהוב מדי); בחיפושיו ההומוסקסואליים כנער בתקופה שבה יציאה מהארון הייתה עדיין מעשה יוצא דופן, פוצע ופצוע, רדיקלי; ובזיכרונותיו כלוחם ממלחמת יום כיפור, וליתר דיוק - בהלם הקרב שמלווה אותו מאז כמו מטען שמאיים להתפוצץ שוב ושוב.

     

    הפקעת או המערבולת או הבלגן הזה, עם הסדר הפנימי שניסיתי למצוא בהם אך גם בלעדיו, פורץ ומציף הכל בספר החדש. בניגוד לספריו הקודמים, וביניהם גם ספרי שירה/צילום כמו 'יא מוסטפה יא מוסטפה' או 'ויהיו הימים טרף', ההתפזרות בספר החדש הרבה יותר בולטת מהמאמץ להטיל בה סדר. זהו ספרו המגובב ביותר של להב־רדלמסר: הכי סדוק, הכי מתערבל, הכי מתפזר. '143 פיסות' דומה יותר מכל למין מוזיאון פרטי שהמשורר ייסד כדי לאצור בו תערוכה עולה על גדותיה של קטעי זיכרונות אוטוביוגרפיים, דיוקנאות עצמיים, טראומות לא פתורות ופנטזיות מתפוררות. במקום סדר - כלומר, במקום יצירת אמנות עצמאית - הולך ומתהווה שם משהו אחר, אולי בסיסי יותר: היאחזות משתוקקת, מבוהלת, נואשת, במקור הנעלם של כל פיסות היצירה המסתחררות בחלל הספר - בתמיר להב־רדלמסר.

     

     

    143 פיסות - שירה ותצלומים // תמיר להב-רדלמסר - עולם חדש - 152 עמודים

     


    פרסום ראשון: 15.12.15 , 13:41
    yed660100