yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: ידיעות אחרונות
    חדשות • 15.12.2015
    חופש הביטוי: לא פרה קדושה
    בן־דרור ימיני

    בעידן הרשתות החברתיות, כל ביקורת שחורגת מקונצנזוס כלשהו, שספק אם בכלל קיים, מובילה לתגובות מנאצות ומתועבות. זו דרך קלה להתמודד עם כל ביטוי שלא מוצא חן בעיני צד כלשהו. הוא לא מתמודד עם התוכן, הוא מתמודד עם התגובות. זו דרך נפלאה לעקוף דיון אמיתי.

     

    זה בדיוק מה שקרה השבוע. ביקורת על נשיא המדינה, רובי ריבלין, הפכה כבמטה קסם ל"הסתה". לא בגלל התוכן, בגלל התגובות. החיצים נשלחו הפעם בעיקר לערוץ 20, משום שבפוסט שפורסם תחת שמו נטען שדברי הנשיא הם "בושה". זו הסתה? ממתי לנשיא המדינה יש פטור מביקורת?

     

    זה לא אומר שהכל בסדר. משום שבמסגרת התגובות והרשתות החברתיות אכן יש הסתה. פה ושם אפילו קריאות לאלימות. אלה תגובות שאין להן חלק ונחלה בחופש הביטוי, ואנחנו כבר יודעים שהסתה גורמת לאלימות. זה נכון לשידורי הרשות הפלסטינית, וזה נכון לרשתות החברתיות.

     

    להסתה אין צד פוליטי. נתך זך אמר, בהקשר של הבחירות בישראל, ש"גם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות". הבמאית אורנה בן־דור כתבה באותו סגנון: "תגידו, גם כשהיטלר עלה לשלטון, הגרמנים ה'בסדר' קיטרו אבל המשיכו בשגרת יומם?" עיתונאי ממחלקת הנאורים פירסם תזכורת על ניסיון ההתנקשות בהיטלר כדוגמה לצעד ראוי לחיקוי. אחר כך הוא היתמם. הוא לא התכוון. מה פתאום. והרשימה ארוכה. מנהיגי מדינת ישראל וקציניה הפכו אצל כותבים מסוימים לנאצים, לרוצחים ולקלגסים. מדינת ישראל כבר כונתה שטן. הרשימה ארוכה. טענות מתועבות הושמעו גם מצד הימין הקיצוני. האם אלה אמירות לגיטימיות או שמא הסתה?

     

    זה לא הפריע כמובן לאבירי חופש הביטוי משמאל לטעון שצריך לסתום את הפה לערוץ 20 המסוכן. להם מותר. לאחרים אסור. וכל ביקורת עליהם הופכת ל"סכנה לחופש הביטוי". המסיתים הגדולים, שכותבים במאמרים מה שמגיבים כותבים בטוקבקים, הופכים פתאום לחסידי הביטוי המעודן. הרבה יושר אינטלקטואלי אין כאן. צביעות יש, כמו הסתה, ללא הפסקה.

     

    כתבתי השבוע שנשיא המדינה צדק כאשר ביטל הזמנה לעמיר בניון, אבל טעה כשהשתתף בכנס לצד אנשי "שוברים שתיקה". כתבתי גם ביקורת על התבטאויות שלו, שמציגות את החברה הישראלית כחברה חולה. והנה, מעשה פלאים, גם אני הפכתי למסית מסוכן. חלק מהתגובות, אני חייב לציין, היו נתעבות. למגיבים, שכותבים ברשתות החברתיות, יש שמות. יש כתובות. אפשר לאתר אותם בקלות. אבל היכן הרשויות לאכיפת החוק? מדוע המשטרה לא פותחת בחקירה? ואיך זה שלמשטרה יש זמן ותקציב כדי לזמן לחקירה את גיא לרר, מגיש "הצינור", בגלל קטע ביקורתי על המשטרה, אבל אין לה זמן לאתר את המסיתים ברשתות?

     

    ההשתוללות הזאת נובעת, בין השאר, מכך שכללי חופש הביטוי בישראל דומים הרבה יותר לאלה הנהוגים בארה"ב מאשר לאלה הנהוגים באירופה. זה לא נקבע בחוק. זה נקבע בפסיקות בית המשפט העליון. זה לא הפך את השיח הציבורי למעניין, מעשיר או פתוח יותר – זה גרם לו להפוך לאלים יותר.

     

    רק לפני שבוע אישר בג"ץ את החלטת היועץ המשפטי שלא להגיש כתבי אישום נגד מחברי "תורת המלך". לימין הקיצוני מותר לחבר היתר הלכתי להריגת ילדים, ולשמאל הקיצוני מותר להצדיק את הטרור או לתמוך בעזמי בשארה. אז מה לנו שנבוא בטענות לטוקבקיסטים לאחר שבג"ץ כבר קבע שהכל מותר.

     

    חופש הביטוי אינו פרה קדושה. ייתכן, רק ייתכן, שנקודות האיזון שנקבעו בפסיקה האירופית, שהן קצת יותר שפויות, מתאימות יותר לישראל. ייתכן שיש צורך בחקיקה מפורשת, שתמנע חלק מביטויי השנאה, ולא רק נגד הנשיא, שלא תורמים מאום לשיח הציבורי. צריך לשמור על חופש הביטוי, אין שום צורך לשמור על חופש השיסוי.

     

     


    פרסום ראשון: 15.12.15 , 23:02
    yed660100