הקדמה
באמצע חודש נובמבר 2012 שכבתי במיטה עם ספר וכוס תה אחרי יום של כתיבת טורים ופרשנויות לעיתון. זה היה יומיים לאחר שחיל האוויר הישראלי חיסל את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה, אחמד ג'עברי. הילדים כבר ישנו במיטות, נמצאים בעולם מנותק מכבלי האקטואליה של המבוגרים, כשהטלפון בבית צלצל.
על הקו היה אחד מהמפקדים שלי במילואים. הכרנו בגיל עשרים, בשירות הסדיר. הוא הגיע מקיבוץ של השומר הצעיר – השמאל הציוני. אני גדלתי בהתנחלות קטנה, חמישה קילומטרים מעבר לקו הירוק – בית הגידול של הציונות הדתית. שני הצדדים האידיאולוגיים מצאו עצמם מתערבבים בכורח הנסיבות. בחייו האזרחיים הוא רופא. נוירוכירורג מצטיין. בשירות המילואים הוא מפקד. פה מציל חיים, שם נאלץ בלית ברירה לקחת אותם לפעמים.
השיחה היתה קצרה. אחרי שנים של עבודה משותפת, לא צריך יותר מדי מילים. הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך.
שבע שנים לפני כן התחלתי לעסוק בתקשורת. כתיבת טורים בעיתון. אחר כך עבדתי כיועץ לראש הממשלה בנימין נתניהו. והנה, בצלצול טלפון אחד, כל המורכבות הישראלית. לרגע אני כותב ומפרשן כצופה מהצד, משתתף בחילופי המסרים בין הפוליטיקאים לאלה הנקראים מעצבי דעת הקהל, ובמשנהו אני עולה על מדים ומתגייס. משלם את מחיר המילים שלי.
במקומות אחרים יש הפרדה ברורה בין אלה שמדברים לבין אלה שעושים, בין אלה שמחליטים ובין אלה שנשלחים. אצלנו הגבולות מטושטשים: עיתונאים שהם חיילים, אלופים בדימוס שממלאים מקום מדינאים. שמאל וימין עולים על מדים ונלחמים כתף אל כתף למען מטרות משותפות. העורף הוא חזית, ולפעמים הממשלה מגִנה על חייליה יותר מאשר על אזרחיה.
השעה היתה מאוחרת, אבל אני הדלקתי את הטלוויזיה בקול, מנסה להבין מה הסיכוי שתידרש פעולה קרקעית. אחרי שירות סדיר של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים, למדתי שלא כל הקפצה מובילה לפעילות. הצבא מתכונן תמיד, הפוליטיקאים מחליטים או נגררים. השחקן הכי משמעותי במזרח התיכון הוא המזל.
כמה חודשים לפני כן עברנו להתגורר בבית חדש במושב בהרי יהודה. מחלון חדר השינה אפשר לראות את חירבת עיתאב, שרידי מצודה צלבנית שרשות העתיקות עדיין לא הספיקה לחקור. בארץ ישראל נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן.
אשתי נכנסה לחדר השינה. מבט אחד בערימת המדים שזרקתי על הכיסא הספיק לה כדי לדעת מה היה בשיחת הטלפון.
"אהובה," אמרתי לה בעדינות, מנסה להשכיח איזה ויכוח חסר חשיבות שהיה לנו כמה דקות לפני כן, "קראו לי למילואים." היא הביטה בי במשך כמה שניות, חושבת אם לכעוס על חצי החיוך שמתגנב בלי שהתכוונתי, ואז בחרה באופציה השנייה. "אתה לא יכול ללכת," אמרה. "המטבח מבולגן, הכיור מלא כלים."
אחרי יותר מעשר שנות נישואים, הרזומה של שנינו כולל צווי 8 משותפים, חוויות מלחמה משותפות וארבעה ילדים שנולדו בין המלחמות והמבצעים. בצו החירום לשירות מילואים במלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, היא היתה בהיריון עם בתנו הבכורה תבור. בצו החירום למבצע עופרת יצוקה בעזה, בסוף 2008, היא היתה בהיריון עם הבן השני, בארי. הבן השלישי, סיני, נולד ארבעה חודשים לפני חיסול מפקד חמאס. שנתיים מאוחר יותר, בדיוק כשהייתי בשירות מילואים במבצע צוק איתן, התגלה לה שהיא בהיריון עם הבן הרביעי, נגב-דולב. הבטן היא הסיסמוגרף האישי שלי. בטן מלאה חיים מבשרת על מבצע צבאי. באין היגיון אחר במזרח התיכון, בהיעדר מדיניות ברורה ועקבית בנוגע ללחימה בארגוני הטרור, טוב שיש בטן להקשיב לה.
עליתי על מדים ויצאתי מהבית, משאיר אחרי אישה וילדים קטנים, כיור מלא כלים ותיקייה מלאה שאלות פתוחות במחשב. אני נוהג לרשום לעצמי מחשבות עם סימני שאלה, לפתח רעיונות לפני שאני כותב את הטורים בעיתון. המעבר החד מהמקלדת למדים הופך את השאלות האלה למשמעותיות הרבה יותר.
ישראל מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות.
התמונות ממבצעים צבאיים וממלחמות בישראל הן תמיד אותן תמונות: עשרות אלפי מילואימניקים עם זיפים, בשיער ארוך או עם קרחת, מטעמי גיל או אופנה. חלקם מגויסים מהיום למחר. אלה שעדיין לא גויסו מרימים טלפון לקצינת הקישור כדי לברר מתי יגיע תורם. המפקדים מגיעים פיזית כדי לוודא שלא שכחו אותם. בשולי הדרך המובילה אל בסיס האימונים או אל שטחי הכינוס תולים אזרחים מודעות תמיכה או מחלקים קפה. נהגים צופרים כסגולה להצלחה.
ותמיד יש בכי. בכי של נשים הנפרדות מהבעלים. בכי של אמהות החרדות שמשהו יקרה לילד. הבכי שפורץ בהלוויות. ובכי של תסכול, כשמגלים שלמרות הדם והמלחמות, השלום לא מגיע.
כנראה אנחנו זקוקים למשבר לאומי אחת לכמה שנים כדי להזכיר לעצמנו כיצד נראות הפנים היפות של ישראל. לשים לרגע בצד את הפוליטיקה, הספינים והלכלוכים, להביט סביב ולקלוט את תחושת האחדות הזאת. אם מתעלמים מהנסיבות, יש בזה משהו שמחמם את הלב.
יהודים ידעו תמיד להתאחד בימי פרעות. הם יודעים עדיין להתאחד בימי מלחמה. אם יש משהו שמאפיין את ישראל, זהו החיפוש אחר התחושה מחממת הלב הזאת. אולי זה הזיכרון ההיסטורי של חורבן הבית, שצרוב עד היום במסורת היהודית.
את הספר הזה כתבתי לקראת גיל ארבעים. ביהדות ארבעים הוא מספר טיפולוגי, מקודש. ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר בארץ לא זרועה כדי להגיע לארץ המובטחת. הם חטאו ורבו, נלחמו ובנו ממלכה שהתפרקה. ארבעים שנה זה הגיל שבו מותר על פי המסורת להתחיל ללמוד את ספר הזוהר, תורת הסוד. ארבעים שנה תשקוט הארץ ממלחמות, נכתב בספר שופטים.
ואני ארבעים שנה הולך בארץ לא זרועה, במה שהיה פעם מדבר והפך לנווה של פריחה ושגשוג. ארבעים שנה מתוך כמעט שבעה עשורים של מדינה יהודית. ארבעים שנה שבהן הספקתי להילחם ולאבד חברים, לשרת, ללמוד, ללמד ולכתוב. לעבוד לצד ראש ממשלה ולבקר אותו. ארבעים שנה שבהן גדלתי להיות ציוני גאה ומבקר גאה של תוצרי התנועה הציונית. אני רואה את חוסר הסדר, את הבלגן הישראלי, אני חש את הפוליטיקה הישראלית, את המריבות ואת הפלגנות, ועדיין לא מצאתי דרך טובה יותר ללכת בה ומדבר טוב יותר להפריח.
כתבתי כדי לעשות סדר וכדי לעשות חסד עם החינוך שקיבלתי, עם הדור שלי. דור שלישי לתקומה ולשואה, דור האייפון והפטריוטיות, דור שעוסק מחדש בשאלת הזהות של עצמו. כי לא רק מלחמת ההתשה שמנהלת המדינה עם חמאס, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכנה האיראנית טורדים את מנוחתם של הישראלים בימי שגרה, אלא גם שאלת הזהות. איך חיים במדינת לאום ליברלית? מה הם הגבולות שאנו מציבים לעצמנו?
ישראל היא מוקד עניין עולמי. אין כלי תקשורת בינלאומי שלא מחזיק בירושלים ובתל אביב צוותי סיקור. אין סוכנות ידיעות גדולה שלא מעסיקה כאן עשרות עובדים. זהו יחס סיקור שאין כדוגמתו בעולם. כל אזרח בישראל נמצא באור הזרקורים. כל התבטאות נבחנת בזכוכית מגדלת. כל החלטה מעוררת שאלות וטענות ברחבי הגלובוס. ישראל מושכת אש. זו עובדה. פעילי שמאל רדיקלי משלבים ידיים עם פעילי אסלאם קיצוני נגד עצם קיומה, ותנועת החרם נגד ישראל מנסה לפגוע למדינה בכיס ובתדמית.
העניין התקשורתי, הספקות הרבים והשאלות הלא פשוטות מחייבים זהות חזקה; הכרה עצמית שכמוה היתה בראשית המאה הקודמת לכל חלוץ שירד מהאונייה בנמל יפו. אבות הציונות רצו לבנות בית לאומי לעם היהודי, להקים חברת מופת יש מאין. היום רוב הישראלים רוצים לחיות. הזהות הישראלית, טבעית ככל שתהיה, מחייבת עבודת תחזוקה.
ישראל היא ארץ קטנה עם דרמות גדולות: הפוליטיקה הסוערת, התהפוכות בשטח, הגבולות שנתונים לוויכוח מתמיד, והיכולות הכמעט דמיוניות של הישראלי הפשוט להזיז הרים וגבעות. לרב"ט בצה"ל יש לפעמים יכולת השפעה אסטרטגית, בניגוד למקביליו בצבאות אחרים. אבנים עלולות לגרור צבאות למלחמה. פיגועי טרור יכולים להפיל ממשלות ולשנות דפוסי הצבעה. זה הופך את ישראל לסיפור מרתק עבור עיתונאים והיסטוריונים. סיפור שמרתק ומסקרן גם אותי. אלא שבמקרה הישראלי אני לא רק כותב על המתרחש, אני חלק ממנו.
מאחורי המילים שלי נמצאים סבִי וסבותי ששרדו את השואה. אבי שעלה לארץ מרומניה. ההתנחלות הקטנה שבה גדלתי כילד. השירות הצבאי, שחינך אותי לא פחות משהפך אותי ללוחם ולמפקד. מאחורי המילים שלי נמצאות תל אביב הליברלית וירושלים ההיסטורית. נמצאת הפוליטיקה שאותה הכרתי מקרוב בלשכת ראש הממשלה. כל מה שלמדתי במשך שנים באוניברסיטה, ושנים רבות עוד יותר של התבוננות סביבי. מבחינתי, הסיפור המרתק של ישראל הוא הסביבה שבה אני חי, הקירות והצמחייה שמקיפים אותי. הרגשות. מעגלי הזהות שלי כיהודי, ישראלי וציוני.
מבחינתי, הסיפור של ישראל הוא השאלות והמאמץ לברר אותן.
ואולי ההסבר הכי טוב למה שמתרחש כאן הוא אותה שיחת טלפון בנובמבר 2012. שיחת טלפון אחת שמגלמת בתוכה את המילה "ציונות". כן, אותה מילה שמזכירה לישראלים מדוע בחרנו להקים דווקא כאן דמוקרטיה. למה להקים מדינה יהודית קטנטנה בלב אוקיינוס מוסלמי. מדוע צעיר שמגיע לגיל שמונה-עשרה מתגייס לצבא, מסכן את חייו, ואז, גם כשהוא מתבגר ומקים משפחה, נעמד דום לצלצול הטלפון, עוזב את הבית ויוצא להילחם.
זהו הסיפור של התנועה הציונית. מסע שמתחיל במיטה, עם כוס תה. מסע במדבר אל ארץ לא זרועה.
פרק ראשון: בין אלקנה לתל אביב
בקיץ 1984 העמסנו רכב הובלות גדול, עזבנו את פתח תקווה ונסענו לכיוון אלקנה שבמערב השומרון. המרחק בין פתח תקווה לאלקנה הוא עשרים דקות נסיעה בלבד, אבל לאורך הכביש המתפתל הזה ניטש ויכוח פוליטי שמלווה את מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים; ויכוח פוליטי שמלווה גם את חיי הבוגרים ואת חייהם של חלק גדול מהישראלים בני הדור שלי.
שטחי יהודה ושומרון כוללים בסך הכול 5,860 קמ"ר של אדמה. מדינת ישראל של טרום מלחמת ששת הימים משתרעת על שטח של כ-20 אלף קמ"ר. היחס הגיאוגרפי נוטה בבירור לטובת ישראל הקטנה, אבל ההתעניינות הפוליטית הפוכה. השטח שהתווסף אחרי 1967 מכתיב למדינת את אופייה ואת ויכוחיה הפוליטיים, לטוב ולרע. 5,860 קמ"ר של היסטוריה, נחלים, ואדיות, ראשי הרים ושמות תנ"כיים שעליהם צעדו פעם אבות האומה. 5,860 חלומות על ארץ גדולה ורחבת ידיים. 5,860 ויכוחים נוקבים, שנאות ומריבות.
אבל כשאנחנו יצאנו מפתח תקווה לא חשבנו על שטחים ולא על פוליטיקה. כל מה שהורי ביקשו לעצמם היה חצי דונם של חופש ובית קטן עם משכנתה גדולה. הזדמנות בורגנית. לא ויכוח אלא פיתוח.
את פתח תקווה, שממנה יצאו הורי, הקימו שבעה חלוצים ב-1878. את השם מצאו בתנ"ך: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב', יז). את האדמה מצאו בכפר הערבי מלאבס. במסכת ברכות נאמר שארץ ישראל נקנית בייסורים. במאה התשע-עשרה היא נקנתה בכסף רב ובאמצעות שטרי מכירה. לא כיבוש ולא אימפריאליזם, אותם מושגים שיהפכו מאוחר יותר לכלי הניגוח המילולי הנפוץ ביותר נגד התנועה הציונית.
פתח תקווה היתה סמל מודרני בתנועה צעירה נטולת סמלים.i סמל ליהודי שעובד את אדמתו, מייבש ביצות, נוטע עצים ומגדל תפוזים. ובעיקר, היא היתה הקרקע שעליה פרחו סיפורים גדולים שיצרו תנועה לאומית.
במרחק של חמש דקות הליכה מבית הורי שכן בית הספר לגננות ושתלנות. ב-1922, הרבה לפני שהיינו אנחנו וגם לפני שהיתה מדינה, הוקם שם משק הפועלות. התנועה הציונית היתה מהפכנית גם בכל הקשור למעמד האישה. כשאני נולדתי, משק הפועלות הפמיניסטי כבר סיים את תפקידו ההיסטורי והפך לבית הספר לגננות ושתלנות - מקצוע אמיתי שרמז על הכנסה יציבה וגם על מימוש אידיאולוגי. בשעה שבתפוצות חלמו אמהות יהודיות על בנים שיהפכו לרופאים או לעורכי דין מצליחים, בישראל הצעירה התפתח אידיאל חקלאי. כשאבי הגיע לארץ הוא נשלח לפנימייה חקלאית, כמו רבים לפניו ולפני קום המדינה. אחר כך למד באוניברסיטה והתרחק מהחקלאות, אבל בית הספר לגננות ושתלנות המשיך להתקיים למען אחרים.
התגוררנו ברחוב ביאליק. בעיני, בית הספר והמשורר הלאומי השלימו זה את זה. הוא היה איש רוח ושם עבדו את האדמה. השילוב המושלם, כפי שלמדו באותן שנים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים. בישראל של שנות השבעים, לכל עיר שכיבדה את עצמה היה שפע משניהם: רחובות על שם חיים נחמן ביאליק ואדמה עם ניחוח חקלאי של פעם.
למרבית בני האדם שחלפו ברחובות הסמוכים, בית הספר לגננות ושתלנות היה רק שם ארוך ולא מוכר. אבל בשבילי הוא היה חלק מנוף הילדות. נולדתי לתוך הציונות שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, עשרים ושמונה שנים אחרי שמומש הפרויקט הציוני – פרויקט שבית הספר לגננות ושתלנות היה חלק ממנו. הרבה עבר, אבל בעיקר הווה.
פתח תקווה שלי נלקחה מהשיר של יורם טהרלב על בוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענבים, על יואל משה סלומון, הסוסים והביצות. אבל כשאמי פתחה את החלון ראינו בעיקר בניינים ואפרוריות עירונית. הציונות היתה בשירים, בספרי הקריאה ובחומר הלימוד בבית הספר. הישראלים של ילדותי חיו את חייהם, עבדו כדי להביא משכורת הביתה והפגינו פטריוטיות, כי כך נהוג בכל מקום בעולם.
נהניתי מהפרדסים שבשולי העיר, מהעלים המתפזרים ומהקרבה לסיפורים שלא חוויתי באופן אישי. מהירוק המטפס שעל גדרות בית הספר לגננות ושתלנות ומהמסתורין שצפן בחובו שער הכניסה. אלא שהירוק הלך והצטמצם. ככל שחלפו השנים, כך הצטמקו הפרדסים והשטחים הפתוחים, שפעם היו בהם ביצות. העיר כבשה אותם, הטילה חיתתה על העבר. הצל נעלם, היתושים שנמשכו למים העומדים התפזרו, והריח שקשה לי היום להיזכר בו עבר למקומות אחרים. התפוזים הוחלפו בבניינים. החקלאות הפכה להיי-טק, ובית הספר לגננות ושתלנות שינה את שמו לבית הספר לאדריכלות נוף. יוקרתי יותר, מתאים יותר לעולם החדש של אנשי פתח תקווה.
ההתנחלות שאליה עברנו היתה שדרוג משמעותי. בפתח תקווה גרנו בדירה קטנה וצפופה בקומה השלישית, עם רכב קטן אחד מסוג פולקסווגן וארבעה ילדים. עברנו לבית קרקע עם יותר חדרים ועם שתי מכוניות, כי אחרת אי-אפשר להסתדר רחוק מהעיר. משכונה של בניינים זהים ומתקלפים, ילדים מתרוצצים ורחובות שלא ידעו ירוק, עברנו ליישוב שבו כל אחד בונה את ביתו ואת חלומו. עצי זית מול שקיעה וערבי עם חמור וכאפייה, שמזכירים לך איך נראית ארץ ישראל.
הורי חצו את הקו הירוק לבדם. היו שם קבוצות של בני גרעינים מבני עקיבא, פעילים בגוש אמונים וצעירים נוטפי אידיאולוגיה, אבל הם הגיעו כי היה אפשר.
רבים מדי כותבים על תנועת ההתנחלות מבלי להבין את ממד האפשרות. ישראל קטנה. מרכז גוש דן - הלב הפועם - צפוף ויקר. מרגע שממשלת העבודה, ואחריה ממשלת הליכוד, אפשרו לבנות מעבר לקו הירוק, החל תהליך טבעי של ביקוש מול היצע. לפעמים האידיאולוגיה הניעה את המעבר, לפעמים האידיאולוגיה נוצרה רק אחריו.
וכך, ביום קיץ אחד לפני תחילת שנת הלימודים, מצאנו את עצמנו על הכביש הישן שהוביל לאלקנה. מכונית אחת ומשאית הובלות שבה נארזו חיי העיר. משמאל היו גבעות חשופות שעליהן תוקם לימים השכונה היוקרתית של ראש העין, מימין נראו בתי האבן של כפר קאסם. בתוך ערפילים של בוקר חצינו את הקו שמפריד בין מה שנכבש במלחמת העצמאות לבין מה שנכבש במלחמת ששת הימים.
אני זוכר את אמי, שגדלה כל חייה בגוש דן, מדברת בלחש על הפחד מערבים. היא היתה צעירה מכפי גילי היום, בחורה בת שלושים, בת לניצולי שואה מרומניה ומפולין. נערה דתייה שלמדה הוראה והפכה למורה. חסרת מודעות פוליטית, חפה משנאה – רק פחד היה בה.
אמי פחדה מערבים בדיוק כמו שפחדה מרופאים, מעכברים (במיוחד מאז שאחד מהם נכנס לביתה החדש) ומכלבים, ומכל מה שלא היה מוכר. רק מבעיות גדולות, כמו איראן ומלחמה, היא לא פחדה. ברכב הקטן שלנו, בכביש המוביל לאלקנה, אבי הסתכל עליה והבטיח שהכול יהיה בסדר. גם אבי היה צעיר אז מגילי היום. הוא עלה לארץ בגיל ארבע-עשרה מרומניה, למד עברית, עטה על עצמו בגדים מודרניים ופאות אלביס ושכח שחי אי-פעם בגלות. שם, ברומניה, יהודים לא בנו לעצמם יישובים חדשים, ואילו פה הוא היה בתוך זמן קצר לחלוץ, מצמצם את הפער מאלה שהגיעו לפניו.
***
רבע לחמש בבוקר. בחוץ חשוך. אין שום דבר מושך בלעמוד באמצע ינואר על החוף בבגד ים לשחיית בוקר. אין נוף ואין את אותם פיתויים שמציע חוף הים בימים אחרים. בשעות האלה רוב העולם ישן, וחיילים, שבכל זאת מוצאים עצמם ערים, מכוסים היטב מכף רגל ועד ראש. אזרחים נורמליים מסתובבים במיטה, מתעוררים לתת בקבוק לילד. אין אורחים בים, אין מטורפים שלבושים בשעה הזאת רק בבגד ים.
את הפעם הראשונה שבה נכנסים לשחיית בוקר בשייטת זוכרים היטב. הקור נצרב לשנים ארוכות. את הגוף אולי אפשר להפשיר אחרי זה במקלחת רותחת או בעזרת תנור דולק, את הזיכרונות כבר לא.
הגענו ליחידה עם היסטוריה. מגדל המים מתקופת המנדט. מבנה של ניל"י, המחתרת היהודית בתקופת המשטר העות'מאני. מבצר צלבני ומזח רומי. ואנחנו בתוך כל זה. אחרי הבוקר הראשון מגיעים אימונים נוספים: ריצות ארוכות, מסעות, פשיטות, צלילות, צניחות, הפלגות בים סוער. המון אימונים, המון זיכרונות, אבל את שחיית הבוקר הראשונה מאפסנים בראש: אדם מול ים. אדם מול עצמו.
בהתחלה, כשמגיעים ליחידה, מפחדים מהים. בהמשך לומדים לכבד אותו. יש ימים שבהם הים קובע מה יקרה ויש ימים שבהם האדם קובע. זה שיעור חשוב לחיים: לצבא, לאזרחות, לאלה שאמורים לקבל החלטות משמעותיות יותר משחיית בוקר. הפחד חשוב, כך גם האומץ להחליט, אבל הכי חשוב להבין את המינון. איזון בריא בין יכולות האדם למגבלותיו. לכל אחד יש את הים שאליו הוא צריך להיכנס כשקר בחוץ. כל אחד מתמודד מתישהו עם ההחלטה שלו.
מאחורי הזיכרון הזה נמצאים בחורים צעירים שהחליטו לשרת שירות משמעותי. הם לא שונים בכך מצעירים שמתגייסים לגולני או לשריון. הם לא טובים יותר ולא תורמים יותר. הם פשוט חלק מהפסיפס שמרכיב את היכולת של מדינת ישראל להגן על עצמה.
האתגר הכי גדול בהכשרת לוחם בשייטת הוא להפוך אותו לחייל הכי מיומן ובאותה נשימה לטעת בו "הצנע לכת", את ההבנה שהוא חלק ממערכת שאין ברירה אלא להפעיל אותה בדרך הכי טובה שאפשר. עולם הערכים חשוב מעולם הלחימה. כדי להפעיל את הידיים והרגליים בקור גדול, כדי לצלול או להפליג בים סוער, צריך הרבה רוח במפרשים. הרוח הזאת היא התפקיד העיקרי של יחידות מיוחדות בצה"ל, ושל השייטת בפרט. להוביל כוחות אחרים, לפרוץ דרכים, לפתוח נתיבים. זה נכון בלחימה ונכון אחרי זה. את מה שנעשה בשייטת, אחרים רואים ולומדים. זו אחריות גדולה לשמש דוגמה אישית. בצבא קל להבין זאת. כשאתה רטוב וקר לך, התובנות פשוטות. בחוץ זה כנראה מסובך יותר.
והנה תמונה שאני שולף מהאלבום כדי לכתוב את הפרק הזה. קבוצה של חיילים עם תרמילים גדולים על הגב ובתוכם שקי חול. החולצות רטובות מזיעה. מסע אחרון לפני סיום המסלול.
***
הדילמה המדינית הראשונה שנחתה על שולחן ראש הממשלה כשאני לצדו היתה שאלת ההתנצלות בפני טורקיה על אירועי המרמרה. היתה זו סוגיה לאומית, אבל גם אישית. כמו כל אירוע במדינה. השייטת היתה עדיין הבית שלי. לדיון על ההתנצלות הגעתי מדיון מפקדים במילואים בבסיס היחידה בעתלית. מה שאמרו שם נכנס איתי אל תוך הלשכה.
אבל כדי להבין את הדילמה צריך לחזור לטורקיה של פברואר 2010 ולתהליך שהביא למשבר הגדול בין המדינות.
להרבה קצינים ישראלים, "הקוקטייל הטורקי" היה שם קוד לפינוקים שמתלווים לביקורים הצבאיים במדינה זו. בכל שנה בילו שם עשרות קצינים מחיל האוויר ומחיל הים במסגרת אימונים משותפים, שכללו גם טיולים והסתיימו בקוקטייל פרידה חגיגי. בשירות הסדיר הייתי אחד מאותם קצינים. זכרתי לטורקיה חסד נעורים.
במשך שני עשורים קיים הצבא הטורקי קשרים הדוקים עם ישראל. בעידן שלפני ארדואן נחשב הצבא הטורקי באופן מסורתי לבלם החילוני למקרה שהשלטון יחליט לערב בין דת למדינה. בשנות התשעים הפך שיתוף הפעולה להדוק במיוחד. טורקיה רכשה ציוד ביטחוני מישראל, אימנה חלק מכוחותיה בארץ, ועל פי כמה פרסומים, ישראל סייעה לטורקים ללכוד את עבדאללה אוצ'לאן, מנהיג המחתרת הכורדית.
לצד הקשרים המדיניים והכלכליים, לישראל היה גם אינטרס צבאי מובהק באימונים המשותפים. טורקיה גובלת בשתי מדינות חשובות במיוחד מבחינת ישראל – סוריה ואיראן. בספטמבר 2007, כאשר הופצץ הכור הגרעיני בצפון סוריה, טענו הטורקים כי מטוסי חיל האוויר חצו גם את שטחה הריבוני של ארצם.
טורקיה היתה הבטחה גדולה ואכזבה גדולה.
מרגע שעלה ארדואן לשלטון, משהו השתבש בטרמינולוגיה. רג'פ טאיפ ארדואן, שראה עצמו כמנהיג העולם המוסלמי, התבטא נגד ישראל בכל הזדמנות. לאחר מבצע עופרת יצוקה הוא האשים את צה"ל בפשעי מלחמה ואף קרא לגרש את ישראל מהאו"ם. הקשרים היו עדיין יציבים, אבל הרוח עשתה את כל ההבדל. הניסיון של ארדואן לבטל את האופי החילוני של ארצו ולהתגבר על עליונות הצבא, ששמר על קשרים עם ישראל, הוביל גם לשינוי ביחס למדינת היהודים.
בפברואר 2010, בחסות הממשל הטורקי, החלו ההכנות לקראת משט מחאה נגד הסגר הימי שהטילה ישראל על רצועת עזה. את המשט ארגנו תנועת "שחררו את עזה", ארגוני שמאל רדיקלי מאירופה ותנועת IHH - תנועה אסלאמית קיצונית שהיתה מחוץ לחוק בטורקיה עד עלייתו של ארדואן לשלטון.
איך פותחים סגר ימי? בכוח. מבחינת ישראל, כמו כל מדינה אחרת השוכנת לחוף ים, חדירה למים הטריטוריאליים היא הפרת ריבונות. הדילמה היתה בין עצירת המשט, שהיתה עלולה להיגרר לאירוע אלים, לבין ויתור על האינטרס הישראלי, שהיה למנוע מחמאס נגישות חופשית לאוניות שעלולות להבריח נשק לרצועת עזה.
בסופו של דבר הוחלט למנוע מהמשט להגיע לעזה. הנחת המוצא של הדרג המדיני והצבאי היתה שפעילי שלום רדיקליים אינם סכנה של ממש. הם מעמידים את חיילי צה"ל במצב מסובך ולא נוח, לפעמים יורקים ומקללים, אבל אין חשש לחיי אדם ולא צפויה הסתבכות. בעיני ישראל היה מדובר בסיבוב נוסף של מחאות פוליטיות כפי שכבר ידעה בעבר, רק שהפעם דרך הים.
המשט יצא לדרכו ב-22 במאי 2010. הנוסעים עלו לכלי השיט בשני נמלים שונים. הקבוצה הראשונה, כחמישים גברתנים מוסלמים, חלקם שכירי חרב מצפון-מזרח טורקיה, עלתה באיסטנבול לאונייה בשם מאווי מרמרה. בתיקיהם היו אמצעי מיגון ולחימה. הקבוצה השנייה, 668 נוסעים, עלתה יממה לאחר מכן בנמל מרמריס לאותה אונייה ולספינות אחרות שליוו אותה. הקבוצות לא התערבבו זו בזו.
