"היורד למעלה" נפתח ברגע קולנועי מעצבן לכאורה: שוט אחד ארוך ו"גימיקי". במשך דקות ארוכות המצלמה מסתובבת ב־360 מעלות, סורקת באיטיות את העיר חיפה על כל צדדיה, וברקע נשמעים רק רעשים חזקים ולא ברורים - עבודות בנייה, פקקי תנועה, שידורים ברדיו. זהו שוט שמסמן לקהל שהוא בא לסרט לא רגיל, כזה שמתמקד בעיר ובצליליה, ולא בעלילה. אך מעל הכל הוא גורם לנו להסתנכרן עם הרוח המיוחדת שנושבת מ"היורד למעלה", ואומר: תקשיבו.

הבמאי השנון אלעד קידן מוכר לחובבי קולנוע בארץ כבר כמה שנים בזכות הסרט הקצר והמבריק "המנון" - מעין קומדיה יבשה וכמעט אילמת. כמוהו, גם עלילת "היורד למעלה", סרטו הארוך הראשון, בנויה על עיקרון מינימליסטי אחד ופשוט: במהלך יום אחד בחיפה, אדם מסוים (אורי קלאוזנר) עולה במדרגות מהעיר התחתית למרכז הכרמל, ואילו אדם שני (איתי טיראן) יורד במדרגות בכיוון ההפוך. שניהם לוזרים: האחד מנסה להציל את הזוגיות עם אשתו המנוכרת (מיכאלה עשת), השני רוצה לקפוץ על אנייה בנמל ולרדת מהארץ כך סתם. הם ייפגשו כמובן באמצע, ואז גם ייחשף הקשר ביניהם - אבל הוא משני וסתמי לחלוטין. וכך גם מפגשים אחרים ומוזרים שיש להם בסרט עם כל מיני עוברים ושבים.

כמו שניתן להבין מהתיאור הזה, "היורד למעלה" הוא סרט שמתרפק על הומור דק ויבש ועל אבסורד. למרות שהוא מקומי ובעיקר חיפאי מאוד מצד אחד - וככזה הוא מכתב אהבה יפהפה לעיר ולכרמל - יש בו גם משהו שבורח החוצה לעולם קולנועי זר ואחר. משהו בין קולנוע סקנדינבי קר לקומדיות הנונסנסיות של ז'אק טאטי. קצת כמו איתי טיראן בסרט: כל כך מכאן וכל כך רוצה לברוח.

הנס הגדול שמתרחש במהלך "היורד למעלה" הוא שלמרות ההתחכמות והזרות, ולמרות שבהתחלה יש תחושה שמדובר בתרגיל קולנועי שקצת התנפח, הוא מתגלה כסרט חכם ומקסים ואפילו די מצחיק לפרקים. הקרדיט גם מגיע לטיראן בתפקיד לא שגרתי, ובעיקר לקלאוזנר שמצליח לגעת ללב בתפקיד לא קל. תנו לסרט לכבוש אתכם: בקצב שלו, בהומור שלו, באנושיות שלו. אחד הסרטים היפים שנעשו כאן השנה.