היחידה ללוחמה בשנאה
17 ישראלים עוקבים במכון מחקר בירושלים אחרי ההסתה הפלסטינית שמתדלקת את הפיגועים, ומדווחים לגורמי מודיעין הם צופים בנערה בת 13 שמדקלמת: "הו, בני ציון, קופים ברבריים", קוראים על טקס נטיעת עצים ברמאללה לזכר מחבלים, נחשפים לחיים הטובים של הטרוריסטים מאירה עובדיה, מצוות המכון, לא מופתעת: בילדותה במצרים לא גילו לה שהיא יהודייה ולימדו אותה שהשכנים מעבר לגבול הם "אנשים עם אף גדול וזנב"
מה יכול להיות מתוק ותמים יותר מבובה? לא כשמדובר בבובה רעולת פנים האוחזת בידה אבן. לא כשצעצוע חמוד הופך כלי להעברת מסרים אלימים לילדים פלסטינים. 4,000 בובות הסתה נתפסו לפני כשבועיים במכס בנמל חיפה, אבל הן רק קצה הקרחון. לצד הסתה פרועה ברשת, הכוללת הוראות מדויקות לצעירים כיצד לדקור, קיימת גם הסתה ממוסדת של הרשות הפלסטינית עצמה, המעודדת ילדים לשנאת יהודים ולאלימות. אבל כמו שרשויות המדינה לא מטפלות באופן מסיבי בהסתה ברשתות החברתיות, כפי שנחשף בשבוע שעבר בתחקיר "ידיעות אחרונות", כך הן גם נוהגות לגבי ההסתה שמתפרסמת בכלי התקשורת הרשמיים של הרשות.
ישראל אמנם מטפלת בשוליים בשידורי הרדיו של חמאס, ובשבועות האחרונים פשט צה"ל על שתי תחנות רדיו בחברון והחרים את משדריהן, אך לשני הצדדים ברור שאלו פעולות נקודתיות שלא ישנו את המגמה הכללית.
מאירה עובדיה עוקבת אחרי ערוץ הטלוויזיה הרשמי של הרשות הפלסטינית כבר שמונה שנים: שעות על גבי שעות היא צופה במהדורות החדשות, בתוכניות האירוח ובשידורים לילדים ומתרגמת התבטאויות המתייחסות למדינת ישראל ולעם היהודי.
ב־29 במאי 2015, למשל, ראתה באחת מתוכניות הילדים נערה כבת 13, שיערה גולש על כתפיה, מדקלמת את השיר הבא: "הו, בני ציון, הרעים בבריות, הו, קופים ברבריים, ירושלים מקיאה אתכם מטומאתכם". עובדיה גם ראתה שהילדה זכתה למחיאות כפיים ולקריאת בראבו ממנחת התוכנית, יפהפייה פלסטינית מאופרת בקפידה, שחבשה לראשה מטפחת כחולה.
אבל עובדיה כבר לא מזועזעת. מכון המחקר הירושלמי "מבט לתקשורת פלסטינית", שהיא נמנית עם 17 עובדיו, עוקב כבר קרוב ל־20 שנה אחר פרסומי התקשורת ותכני החינוך ברשות הפלסטינית, והעובדים נתקלו בגילויים רבים של הסתה ושנאה תהומית. מרבית העובדים המועסקים שם הם יוצאי יחידות מודיעין צה"ליות הדוברים ערבית, ובתור שכאלה הם מעדיפים לא לחשוף את זהותם. לעובדיה, שהערבית היא שפת אמה, אין בעיה להיחשף, אבל יש לה, לעומת זאת, בעיית זהות עמוקה.
למה לאמא אין רעלה
עובדיה, היום בת 25, נולדה וגדלה עד גיל 15 באל־מאמורה, שכונת יוקרה באלכסנדריה שבמצרים, תחת השם מאייסה עבדאללה. למשפחתה האמידה היה מפעל אופנה מצליח, ושנים ארוכות היא חיה ברווחה ובנוחות. עד 2005 אפילו לא ידעה שהיא יהודייה.
"ההורים לא הרשו לנו להתפלל במסגד או בכנסייה או לבקר בבתים של חברים, ואף פעם לא הבנו למה", מספרת עובדיה, שרידים קלים של מבטא זר עוד מתגנבים לדיבורה, גומות החן על לחייה מחייכות, ובעיניה אור. "היו דברים מוזרים בבית שלא הבנתי, כמו ארוחה בשבת שהסבא והסבתא וההורים מאוד הקפידו שנאכל ביחד.
"סבתא שלי, שהייתה מאוד דתייה, גם הדליקה נרות כל שבת, אבל אנחנו, הילדים, לא ידענו למה. סבתא הייתה גם מספרת לנו סיפורים מהתנ"ך, אבל זה לא עניין אותנו. אני זוכרת שמאוד אהבתי את הטעם של התפוח בדבש, אבל לא היה לי מושג שזה קשור לראש השנה.
"ההורים העדיפו לא לספר לנו שאנחנו יהודים כדי שלא נדבר על זה בחוץ, כדי שלא יפגעו בנו. היו ילדים שחשדו בנו וצחקו עלינו. לי אמרו שאני נראית יהודייה, וכשעניתי להם שאני לא, הם שאלו למה אמא שלי הולכת בלי רעלה. לא ידעתי מה לענות, אז אמרתי להם שאנחנו חילונים".
עד כיתה ו' למדה בבית ספר של האחים המוסלמים, ואחר כך עברה לבית ספר קופטי, נוצרי. "לא אהבתי את בית הספר המוסלמי. סבלתי. לא רציתי ללבוש רעלה, והכריחו אותי. בכל יום היינו צריכים ללמוד פרקים שלמים בעל פה מהקוראן. מי שלא למד או דיבר לא יפה, חטף מכות. מכות־מכות, לא ליטופים. פעם אחת העזתי להוציא לשון תוך כדי שיעור לאחד התלמידים, אז המורה הביא צינור והיכה אותי ביד עד שהיא נשברה. לימדו אותי לשנוא את היהודים, שהם יצורים עם קרניים, אף ארוך וזנב, ולשנוא את מדינת ישראל, המדינה האכזרית בעולם".
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ב־2000 התעצמו ההזדהות עם הפלסטינים והשנאה לישראל בבית הספר המוסלמי שבו למדה. "על הקיר בכיתה נתלו שתי תמונת של מוחמד א־דורה, הילד שלפי מה שהסבירו לנו, הישראלים רצחו: תמונה אחת שלו רגע לפני מותו, ותמונה שנייה כשהוא כבר מת, על אלונקה. זה מה שהיה מול העיניים של ילדים - גופה של ילד. ההורים הבינו שאין טעם להשאיר אותנו בבית הספר הזה, אז עברנו לבית הספר הקופטי. זה כבר היה הרבה יותר נסבל. גם שם היו מכות, אבל רק על דברים חמורים באמת".
ב־2005 נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים אחרי שרעולי פנים התפרצו לביתה, הודיעו שליהודים אין מה לעשות במצרים ושמוטב שהילדים לא ילכו עוד לבית הספר. "חמישה גברים מזוקנים, עם נשק ואלות, התפרצו לבית" משחזרת עובדיה. "בהתחלה שברו את הזכוכית של שער הכניסה החשמלי, אחר כך נכנסו פנימה בצעקות 'אלד אל־יהוד', משפחת היהודים, ופשוט התחילו לשבור את כל הבית. הם דרשו לדעת איפה הגברים, אבל כל הגברים – אבא, הדוד והסבא – לא היו בבית.
"הפורעים דחפו את אמא שלי, והיא נפלה. צרחנו. אח שלי ובן הדוד היו בקומת הגג, והפורעים עלו לשם, דרכו עליהם וירו ליד הראש שלהם כדי להפחיד. אנחנו שמענו את היריות מלמטה. זה היה מחריד. בסוף הם עזבו את הבית, הגיעה משטרה, ולקחנו את אמא לבית חולים".
שלושה ימים אחרי האירוע אסף הסב את שבעת נכדיו וסיפר להם שהם יהודים וכי בקרוב יעלו לישראל ויגורו בירושלים. "לא הבנתי מאיפה זה בא. לישראל? למה אני צריכה ללכת לארץ שיש בה אנשים עם אף גדול וזנב? זה היה שוק מוחלט. הילדים הגיבו קשה וכעסו, אבל בסוף נסענו.
"בהתחלה התייחסתי לזה כמו אל טיול. באולפן היה לי טוב יחסית, אבל אחר כך עברתי עם בת דודתי דינה לתיכון לבנות עמליה, וזה לא היה קל. כל הזמן רבנו עם הבנות. בעיקר אני. הן קראו לי פרעה. היה לנו מבטא ערבי כבד, אז צחקו עלינו. אני מאוד נעלבתי והייתי מרביצה. לקח למורים הרבה זמן ללמד אותי לא להחטיף מכות. לא יכולתי לסבול את סגנון הדיבור של הבנות ובעיקר לא את החוצפה למורים. אולי כל מה שלימדו אותי מגיל צעיר על היהודים השפיע עליי. הבנות נראו לי מכוערות ואכזריות".
אבל קרניים וזנבות לא מצאת.
"תצחקי, אבל בפעם הראשונה שהלכתי במאה שערים היה איזה גבר חרדי – את יודעת, עם כל הלבוש – שנצמד לקיר כדי לא להתקרב אליי. הסתובבתי לבדוק שאין לו זנב. היום, כשאני רואה מה שמלמדים את הילדים הפלסטינים, כשאני רואה ילדים בני שבע אומרים בשידור שהיהודים הם קופים וחזירים, והמנחה של התוכנית מוחאת להם כפיים, אני מבינה אותם. פעם גם אני חשבתי ככה".
שתוק, יא כובש
הקשר שלה למכון "מבט לתקשורת פלסטינית" התחיל כבר בתיכון. "למדתי במגמת ערבית, ואחד העובדים במכון העביר שם פעם שיעור וביקש מכל תלמידה לקרוא קטע מטקסט. כשהוא שמע אותי קוראת, הוא אמר למורה שאני נשמעת כמו ערבייה, ושאל עליי. המורה סיפרה לו את הסיפור שלי, והוא הציע שדינה ואני נבוא לעבוד במכון בחופש הגדול. הייתי בת 17, והייתי בעננים מזה שיש לי עבודה. זה היה אושר. אחרי התיכון התחלתי לעבוד כאן בצורה מסודרת".
ההתאקלמות שלה במכון לא הייתה קלה. "הייתי מתווכחת הרבה עם העובדים האחרים. מכיוון שלא היו לי חברים ישראלים, וגם לא ראיתי טלוויזיה ישראלית, הייתי משוכנעת שישראל סתם פוגעת בפלסטינים. מראש המכון, איתמר מרכוס, הסתרתי את העובדה שאני בוכה על הסבל של הפלסטינים, אבל לעובדים האחרים הייתי אומרת: 'הפלסטינים ישבו פה, ואתם באתם עם נשק, הוצאתם אותם בכוח ולקחתם את הבתים שלהם'. אחד העובדים היה כל הזמן מתווכח איתי, ואני הייתי עונה לו חצי בצחוק: 'טוב, שתוק, יא כובש'. העובדים היו צוחקים ואומרים שאפשר להוציא את מאירה ממצרים, אבל אי־אפשר להוציא את מצרים ממאירה".
החשיפה שלה לשידורי הטלוויזיה הפלסטינית במסגרת עבודתה במכון לא תרמה לעיצוב זהותה כישראלית. "כל פעם שצפיתי ב'בביתו של גיבור', תוכנית בטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית, שבה מבקרים כל פעם בבית של אסיר אחר ומראיינים את האמא שלו – הייתי בוכה. בכיתי יחד עם האמהות הפלסטיניות על הסבל שלהן, ולא הבנתי שהכניסו לכלא את האנשים הללו כי הם עשו פיגועים. חשבתי שהישראלים סתם מתנפלים עליהם, בלי שום סיבה. לא מסבירים בתוכנית מה היה לפני המעצר. זה כמו שעכשיו הטלוויזיה הפלסטינית מראה את הילד בן ה־13 שדקר בפסגת זאב, כקורבן. לא מראים שהוא דקר, רק שירו בו. ככה הם מציגים את רוב המקרים, כאילו סתם התנפלו ברחוב על ערבי שלא עשה כלום, וירו בו.
"בשלב מסוים העובדים התחילו לשכנע אותי לראות חדשות בערוצים הישראליים. אחד העובדים היה מתקשר אליי בשמונה ומזכיר לי לראות חדשות בעברית. היום אני כבר לא צריכה תזכורת. עם הזמן גם מצאתי חברים ישראלים, ולפני ארבע שנים התחלתי לראות את הדברים אחרת ולתמוך בישראל".
את התמיכה שלה בישראל מנסה היום עובדיה להעביר גם אל חברי הפייסבוק שלה במצרים, במרוקו ובתימן. "לצערי, גם כשאני מסבירה יפה, זה לא מועיל. ניסיתי להסביר להם שהתקשורת שלהם מראה להם תמונה לא נכונה, שלא סתם ירו בילד בן ה־13 – הוא דקר ילד בגיל שלו ופצע אותו קשה. כשאני שואלת למה הם לא אומרים שזה טרור, בדרך כלל עונים לי בקללות: 'תשתקי, יהודייה מסריחה'; 'יא קופה'; 'יא חזירה'; 'אל תדברי ערבית, את מלכלכת את השפה שלנו'. אנשים מאוד מקובעים בדעות שלהם. הם אומרים: 'זה לא טרור. נמשיך לדקור את כולם עד שתצאו מהאדמה שלנו'.
"גם כשהסברתי הכי יפה, ובנימוס, אף אחד לא הסכים איתי. אני מבינה אותם. אני הייתי בדיוק במקום הזה, אבל להם אין מי שיראה את הצד השני, וזה מה שחינכו אותם מגיל מאוד צעיר".
הילד הפלסטיני לא אשם
"החינוך מגיל צעיר משפיע מאוד. והסיפור של מאירה ממחיש את זה", אומר איתמר מרכוס, מנהל "מבט לתקשורת פלסטינית". "מה שעומד מאחורי ילדים שלוקחים סכין ויוצאים לדקור זה חינוך רב שנים לשנאה. לא מדובר בילדים רעים. פשוט שיכנעו אותם שזה מה שאלוהים רוצה: שהיהודי הוא כל כך מאוס ובזוי, שצריך לרצוח אותו. הילד הפלסטיני הממוצע לא אשם. הוא קורבן של מערכת חינוך ותקשורת שמחנכות אותו לשנוא.
"השנאה מבוססת על שני צירים מרכזיים: ציר לאומי שמבקש לשחרר את פלסטין הכבושה, כולל חיפה ותל־אביב, וציר דתי, שבעיניי הוא הציר המרכזי יותר שמחלחל עמוק יותר, כי השנאה הדתית מציגה את היהודים כרוצחים של נביאי אללה, בני השטן, קופים וחזירים. במישור הלאומי אין זכות קיום למדינת ישראל, ובמישור הדתי אין זכות לחיים של היהודי הפרטי שהאל מצווה להרגו. השאהיד לוחם גם בכיבוש, אבל גם זוכה למעמד דתי מיוחד מפני שהוא נתפס כמי שעושה את רצון האל. עד שהעולם לא יבין עד כמה ההסתה בתקשורת ובמערכת החינוך הפלסטיניות חמורה, זה לא ייעצר, וכולנו נשלם את מחיר הדמים".
מרכוס (62), תושב גוש עציון, עלה לארץ מניו־יורק ב־1974, אך מהנימוס האמריקאי טרם הצליח להיפטר. גם כשהוא מעביר מסר חד, הוא מדבר בשקט ובעדינות. את "מבט לתקשורת פלסטינית" הקים ב־1996 מכספי תרומות של יהודים ונוצרים אוונגליסטים בארצות־הברית, בקנדה ובאוסטרליה. התורמים מממנים את הפעילות עד היום. קודם לכן שימש כיועץ של שר הדתות שמעון שטרית ממפלגת העבודה, "ומכיוון שהייתי מקורב לאנשי העבודה, אנשים שהתנגדו להסכם אוסלו העבירו אליי סרטוני הסתה של ערפאת כדי להוכיח לי שההסכם רע. העברתי את הסרטונים לחברי כנסת מהעבודה, ואז התגבשה קבוצה, שלימים הפכה למפלגת הדרך השלישית, שהתבטאה נגד אוסלו. גם לפרס הועברו סרטוני ההסתה האלה, והוא אמר, 'לא מעניין אותי מה ערפאת אומר, מעניין אותי מה הוא עושה'.
"אחרי שהממשלה התפרקה החלטתי לגייס כסף ולבדוק לעומק אם יש טעם לחקור את התקשורת הפלסטינית. גייסתי תרומות ושני עובדים, וככה התחלנו. מהר מאוד הבנו שיש שני ערפאת: זה שמדבר על שלום באנגלית, וזה שמעודד טרור בערבית".
המכון קיים כבר כ־20 שנה, ובעולם עדיין מתייחסים לפלסטינים כאל קורבנות.
"אין ספק שההשפעה שלנו על התקשורת הישראלית טעונה שיפור. אולי יש אנשים שמעדיפים לא לראות מה שמנוגד לאידיאולוגיה שלהם. השקרים והצביעות של אבו־מאזן כל כך גלויים. לאחרונה כולם נוכחו בכך בנאום שלו, שבו הוא טען כי ישראל הרגה את הנער שביצע את הפיגוע בפסגת זאב, אבל כבר לפני שנתיים, בטקס רשמי של הרשות, הוא אמר שישראל רוצה להרוס את מסגד אל־אקצא, שזה שקר ברור. בכל שנה מציינים ברשות הפלסטינית אירוע שקרה לפני 46 שנה, שבו אוסטרלי מעורער בנפשו שרף את מסגד אל־אקצא. רק באוגוסט האחרון שידרה הטלוויזיה של הרשות סרט תיעודי על האירוע הזה, שבו נאמר כי מתכנני השריפה היו בכירים יהודים רמי דרג, וכי יש תכנון ישראלי מדוקדק להשמיד את המסגד. בעיתון הרשמי של הרשות פורסם השקר שישראל בנתה דגם של אל־אקצא ביער בן שמן, ויחידות מיוחדות של צה"ל מתאמנות בו כדי לכבוש ולהרוס את המסגד. אנחנו יודעים שמתקיימת הסתה פרועה באל־אקצא. השייח' חאלד אל־מוגרבי, שהטיף לרצח יהודים בנאומיו במסגד, נעצר בעקבות חשיפה שלנו, והוחלט להגיש נגדו כתב אישום.
"במשך שנים דואג אבו־מאזן להחדיר שנאה בילדים ובצעירים כדי שברגע שירצה, יוכל לזרוק גפרור שיבעיר את השטח. הניצוץ שמבעיר את השטח הוא תמיד אל־אקצא. ומתי הוא מבעיר את השטח? כשהוא רוצה להעלות את הנושא הפלסטיני שוב על סדר היום וכשהסקרים מצביעים שהוא עלול לאבד את השלטון. להערכתי, עוד מעט אבו־מאזן ינמיך את הלהבות כדי להראות לעולם שהוא שולט במצב, אבל הוא ידאג כל הזמן לטפח את השנאה ולהבעיר אותה שוב בהמשך".
מרכוס מקפיד להמחיש כל משפט שני שלו בסרטונים, בקריקטורות ומציטוטים מהתקשורת הרשמית של הרשות הפלסטינית. "הנה", הוא מסובב את מסך המחשב ומראה קטעים מתוך תוכנית הטלוויזיה "הבית היפה", "זו תוכנית הילדים הכי מושקעת בטלוויזיה שם. כל העובדים, המפיקים והמנחה הם עובדי הרשות".
משתלם להיות טרוריסט
22 במארס 2013. אולפן צהוב מקושט בעיגולים צבעוניים. כריות אדומות על ספות רכות. דהלי, ילדה כבת שבע, מדקלמת שיר: "אויבי אללה בני החזירים, הם רצחו ילדים באמצעות רובים כמו נחשים, כרתו את אבריהם באמצעות אבנים וסכינים, אנסו את הנשים בכיכרות. טימאו את הספר של אללה לעיני מיליונים". הילדה זוכה למחיאות כפיים מהמנחה.
13 במאי 2014. מוחמד בן התשע מדלקם שיר שחיבר בעצמו: "האויב שלנו ציון הוא שטן בעל זנב".
"זה הכל מתוך שידורי הטלוויזיה הרשמית", מדגיש מרכוס. "לצד שנאה דתית ליהודים, יש גם אי־הכרה בישראל. את התוכנית פותחת בובה שמדברת על רקע תל־אביב ומבהירה לילדים שלא מדובר בתל־אביב אלא ביפו הכבושה שתחזור להיות חלק מפלסטין. המסר הזה מופיע גם בספרי הלימוד".
לדבריו, לאחרונה התקיים ברמאללה טקס שמשרד החינוך הפלסטיני אירגן, של שתילת עצים על שמם של המחבלים האחרונים. בהודעה הרשמית שפירסם משרד החינוך לקראת האירוע, נכתב: "משרד החינוך וההשכלה הגבוהה יערוך אירוע שתילת עצי זית והצבת תגים הנושאים את שמם של השאהידים של ההתקוממות הציבורית המתמשכת למען ירושלים בתגובה למתקפות הברבריות שמבצע הכיבוש הישראלי נגד בני עמנו וילדינו. אירוע זה בא לממש את דבקותם של המשרד וצוותו בהוקרת השאהידים, וביניהם תלמידי בית הספר, וכן על מנת לחזק את רוח השייכות לאדמה ולטעת ערכים לאומיים והומניטריים במוחות הצעירים".
"לא מדובר במשהו חדש", מבהיר מרכוס. "ברשות הפלסטינית יש 25 בתי ספר הקרויים על שמם של מחבלים. זה חמור יותר מכל הסתה. התמונות של השאהידים הללו מתנוססות במרכז בית הספר, והילדים לומדים להעריץ אותם. זה לא מקרי שילדים בני 11 ו־12 מבצעים פיגועים".
וכשאתם מוצאים מידע כזה, אתה מרים טלפון לגורמים מדיניים?
"פעם היה לנו קשר יותר ישיר עם נתניהו. בזמנו הייתי מעביר חומרים דרך יועץ התקשורת שלו. היום נתניהו עדיין משתמש בחומרים שלנו, אבל לוקח זמן עד שהחומר מועבר אליו. בחמש השנים האחרונות אנחנו משתתפים כל שלושה חודשים במפגש שמתקיים במשרד ראש הממשלה, שבו לוקחים חלק גם גורמי מודיעין, לא פעם אנחנו מצליחים להפתיע אותם עם החומרים שלנו. לפעמים אני מרגיש שבאמצעים הדלים שלנו הפכנו למשרד החוץ של מדינת ישראל".
אולי אתם מבליטים דווקא את השנאה ובכך מעצימים אותה? מה התועלת של כל זה?
"אנחנו מפרסמים גם תהליכים חיובים. בספר שהוצאנו ושעסק במערכת החינוך הפלסטינית, יש פרק שלם שמוקדש לאמירות חיוביות. גם כשיש מסר חיובי בטלוויזיה, אנחנו מציגים אותו. וכמובן שיש תועלת בחשיפת החומרים השליליים. אנחנו מציגים אותם בפרלמנטים באירופה ובפורומים שונים בארצות־הברית ובקנדה, ויש לנו שם הצלחה רבה. האירופאים מזדעזעים ממה שהם רואים; אחר כך הם מנסים לומר שזה לא נוגע להם, אז אנחנו מסבירים להם כמה כסף העבירה המדינה שלהם לרשות הפלסטינית. אנחנו מראים להם שהחינוך לשנאה ממומן מהכסף שלהם.
"הצלחנו להביא לשינוי חקיקה חשוב בארצות־הברית שמקשה על מימון הטרור. בפרלמנטים בהולנד, בגרמניה ובאנגליה התקבלו החלטות חשובות בעקבות הצגת הממצאים שלנו: האירופאים דרשו מאבו־מאזן לסגור את המשרד לענייני אסירים של הרשות הפלסטינית, שדרכו הועברו כל חודש 15 מיליון שקל למשפחות האסירים. זה סכום עתק. אבל אבו־מאזן, כדרכו, יודע לשקר: הוא הקים תחת אש"ף את הרשות לענייני אסירים, שמעבירה את הכסף לאש"ף, ואש"ף מעביר אותו לאסירים. יש לנו הוכחות לזה.
"גובה המשכורת החודשית שמקבל אסיר פלסטיני שיושב בכלא הישראלי יכול להגיע ל־12 אלף שקל, בעוד שהמשכורת הממוצעת ברשות היא 3,000 שקל. איזה מסר זה מעביר לנוער? הם רואים את האסירים הללו משתחררים, קונים מכוניות פאר, בונים וילות, אז למה לא להיות טרוריסט?
"אני מאמין שלחץ כלכלי על הרשות הפלסטינית, כזה שיגיע עד למשבר פיננסי, יגרום לעם הפלסטיני להחליף הנהגה ולבחור בדרך אחרת. יש פלסטינים מתונים רבים. יש לי כמה ידידים כאלה".
יש היום מנהיג פלסטיני שיוכל להוביל לדרך אחרת?
"לצערי, לא. סלאם פיאד היה היחיד שלא לקח חלק בהסתה לשנאה, אבל הוא לא זוכה כרגע לתמיכה ציבורית. אבל אין דרך אחרת: הפתרון היחידי הוא הנהגה חדשה שתתחיל לחנך לשלום".
לפנייה לכתב/ת 
