שני 21 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
חדשות • 21.12.2015
רשמו אותה ברשת
נחום ברנע

שלשום יצאה השבת בירושלים בשעה 17:18. במשפחות דתיות נפתחו הסלולריים. אמא פתחה, אבא פתח, סבא פתח, והעיקר הילדים פתחו. קבוצות הווטסאפ התעוררו לחיים. בשכונה מסוימת בירושלים, שכונה דתית, גילו הגולשים ברשת כותרת מרעישה. היא נולדה באחד הפורומים והתגלגלה משם הלאה, מפורום לפורום, עד שהפכה ויראלית. הכותרת הייתה: "השוטרת שרית פיליפסון היא הפילגש של יוחנן דנינו". המילים היו חזקות, בוטות, חד־משמעיות. היו להן כל המעלות של כותרת טובה, לבד מאחת: לא היה בהן שמץ אמת.

 

ועכשיו, לכי תסבירי את זה לשלוש הבנות המתבגרות שלך, שצריכות להשיב לשאלות החברות שלהן בבית הספר ובבני עקיבא; לכי תסבירי את זה להורייך, לידידייך, לשוטרים שעובדים מתחתייך ומעלייך; לכי תסבירי.

 

ניצב־משנה שרית פיליפסון היא ראש מחלקת התביעות באגף התנועה של המשטרה. היא משפטנית במקצועה. בעבר מילאה בהצלחה תפקידי דוברות. אנחנו העיתונאים מכירים אותה מעבודתה בתחום הזה. אתמול היא הגישה תלונה למשטרה נגד האתרים שהכפישו את שמה. התלונה היא על הטרדה, העלבת עובד ציבור ופגיעה בפרטיות.

 

רוב האתרים הסירו בינתיים מהדפים שלהם את הכתבה. הכותרת, נכון לאתמול, נשארה כפי שהיא. כל מי שגילגל את שמה של פיליפסון בגוגל קיבל את הכותרת, נסמכת על ארבעה אתרים שונים. אם יש ארבעה מקורות זה ודאי נכון, יאמר לעצמו הגולש. אז זהו, שלא.

 

בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" ששודרה בשבוע שעבר נאמר שקצינת המשטרה שהתלוננה נגד ניצב רוני ריטמן הייתה מקורבת למפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו. היחסים, כך נטען בתוכנית, חרגו מהנורמות המקובלות. שם הקצינה לא פורסם בשום כלי תקשורת ממוסד, גם לא בראשי תיבות. כאשר מדובר בתלונה על הטרדה מינית, זה החוק.

 

אבל הרשת החברתית חיה על פי חוקים משלה. מישהו הכניס לרשת את שמה של פיליפסון, למרות שהיא איננה הקצינה המתלוננת; שרבוב שמה לפרשה נולד מרשלנות או מזדון. התואר "פילגש" הפך את החטא לפשע.

 

המקרה של נצ"מ פיליפסון איננו בודד. אנחנו זוכרים את המקרים שסופם היה טרגי: במאי השנה שם קץ לחייו אריאל רוניס, מנהל בלשכת האוכלוסין, בעקבות שיימינג שנעשה לו ברשת על לא עוול בכפו; ביולי שם קץ לחייו תת־ניצב אפרים ברכה, בעקבות מסע הכפשות שקרי שאירגנו ברשת חסידי הרב פינטו. על מאות מקרים אחרים, אולי אלפים, שהשיימינג גרם בהם נזק נורא לילדים, למבוגרים, למשפחות, אנחנו לא יודעים. תרבות הרשתות החברתיות מחזירה אותנו לנורמות של סדום המקראית; זוהי סדום.

 

ההפקרות באינטרנט איננה המצאה ישראלית: הבעיה מטרידה היום את העולם כולו. היא מטרידה בגלל הטרור, ההסתה והאלימות; היא מטרידה בגלל השיימינג. הילארי קלינטון הציעה להנהיג צנזורה מרצון באתרים כמו יוטיוב, פייסבוק, אינסטגרם. תאגידי האינטרנט דחו את הצעתה על הסף, מסיבות אידיאולוגיות ומעשיות. קלינטון אינה יחידה.

 

אחד המאמרים המבריקים בנושא הזה פורסם באחרונה ב"וושינגטון פוסט". הכותבת, אן אפלבאום, הגיבה על ההחלטה של מארק צוקרברג לתרום 45 מיליארד דולר מהונו. "אני בטוחה שהוא זקוק לעצה על מה להוציא את הכסף", כתבה. "להלן העצה שלי: שישקיע את הכסף בתוכניות שיילחמו בנזק הנורא שפייסבוק ואחרים ברשת גרמו לשיח הדמוקרטי ברחבי העולם".

 

דמוקרטיות חלשות, כתבה אפלבאום, סופגות את הנזק הכבד ביותר: כדי להתייצב הן זקוקות למסגרת מוסכמת לשיח ציבורי. במקום זה הן מקבלות שקרים ודברי הסתה. "כאשר הרשתות מלאות בעובדות סותרות, כאשר אתרים ממומנים על ידי גורמים עברייניים, מהר מאוד תיאוריות קונספירציה, מימין ומשמאל, מקבלות אותו משקל שמקבלת המציאות".

 

אנחנו מרבים להתאונן על השקרים המוטחים נגד ישראל באתרים בעולם. למרבה הצער, השיח באתרים הישראליים לא שונה בהרבה. הרשת מלאה בשקרים, בדברי הסתה, בסיפורים שלא היו ולא נבראו. אנשים מאמינים רק למה שתואם את הדעות הקדומות שלהם. את מה שלא תואם, הם לא קוראים.

 

אפלבאום מציעה להשקיע את כספו של צוקרברג בשיעורים להכרת הרשת בבתי הספר; ב"מדדי דיוק" עצמאיים, שידרגו אתרים על פי אמינותם; במחקרים שיפענחו את הפסיכולוגיה של ממציאי שקרים. אני הייתי מוסיף: ללמד אנשים את ההבדל בין החובות המוטלות על אישי ציבור לזכויות ששמורות לפרט; והעיקר, לעודד אותם לקרוא לשקר בשמו. כי שקר הוא שקר, גם כשהוא מסתתר בתוך זרם המילים האינסופי ברשתות החברתיות. √