שישי 18 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
צילום: טל שחר
24 שעות • 27.12.2015
הטרידו מהשטח
נגיעות, תקיפות והערות סקסיסטיות: ספר חדש על תולדות גל"צ חושף את תופעת ההטרדות המיניות שרווחה בתחנה משנות ה־70 ועד תחילת המילניום. "לא הייתי היחידה", מספרת מנחת טלוויזיה ידועה ששירתה בתחנה. "הייתה תחושה שאם מישהו תוקף אותך וגם אחרות, אין מה לעשות". תגובת גל"צ: זה היה לפני עשורים, היום המצב שונה ואנחנו פועלים בתקיפות נגד הטרדות
נעם ברקן

יום היא עיתונאית בכירה ומנחת טלוויזיה ידועה. את הקריירה שלה התחילה בגלי צה"ל בשנות ה־90. ולצד החוויות המקצועיות שצברה, היא זוכרת גם כמה חוויות קשות של הטרדה מינית. "אני לא יודעת אם הן נגרמו מתוך הבנה של המילואימניק שבגלל היותי חיילת, אהיה מוגבלת ביכולת התגובה שלי, שסביר להניח שקל יהיה לנצל אותי. אני לא יודעת מה עבר לו בראש. אין לי מושג", היא מתארת בספרו של פרופ' אורן סופר, "גלי צה"ל", שעוסק בתולדות התחנה הצבאית. "אחר כך שמעתי שלא הייתי היחידה", היא מדגישה. "הייתה איזושהי תחושה שאם מישהו תוקף אותך ותוקף גם אחרות, אז אין מה לעשות, הוא כזה, הוא שמוק והוא מניאק והוא זבל והיינו מזהירות אחת את השנייה — אבל זה אבוד".

 

הספר "גלי צה"ל" סוקר את תולדות התחנה מהקמתה ועד היום. אחד הפרקים המעניינים מתוכו עוסק בתופעת ההטרדות המיניות שהייתה רווחת בתחנה משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־90. חשוב לציין כי מחבר הספר והמרואיינות בפרק מציינות כי כיום המצב שונה. אך עדיין חשוב לשמוע את העדויות ולספר את מה שהתרחש שם במשך שנים ארוכות.

 

אשת התקשורת הבכירה היא לא היחידה שמגוללת בספר הטרדות מיניות שהיו מנת חלקה בתחנת הצבאית. גם אריאנה מלמד, ששירתה שם באמצע שנות ה־70, עברה חוויות דומות. "אנחנו לא מדברים על מצב של להתחיל איתך — לא, לא, לא", היא אומרת לפרופ' סופר. "אנחנו מדברים על להטריד ישר. ישר נגיעות".

 

לדברי מלמד, גג התחנה היה האתר המועדף על הגברים המטרידים, רובם גברים נשואים, חלק לא מבוטל מהם ידועים ובעלי מעמד. "אני גיליתי בפעם הראשונה שעליתי לשאוף אוויר למעלה, שאם יש שם מישהו מסוג בחור, אז הוא רואה לעצמו חובה קדושה לנגוע (...) ואני עוד זוכרת... אני עומדת שם מגמגמת, אומרת לו — אבל אתה נשוי!!!"

 

אפליה נשית

 

פרופ' סופר, ראש המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, שביצע את המחקר, התבסס בספרו על תכתובות פנים צה"ליות, קטעי ארכיון ומסמכים שנחשפים לראשונה. הספר כולל גילויים חדשים על שנותיה הראשונות של התחנה, ראיונות עם מפקדי התחנה בעבר ובכירים נוספים, וכן עוסק בסיבות להקמתה. כך נחשפים בו דיונים ואמירות של דוד בן־גוריון בדבר חשיבות התחנה ("התחנה מיועדת לעולים ממרוקו בכדי לחנך אותם'").

 

הסיפורים על ההטרדות המיניות הגיעו לפרופ' סופר במקרה, כשביקש לבחון מדוע נשים לא השתלבו בתפקידים בכירים בשנותיה הראשונות של התחנה, ושובצו בעיקר בתפקידים של מאחורי הקלעים.

 

"יותר התעניינתי בהיבט העיתונאי", הוא אומר. "שאלתי למה נשים לא היו בקדמת הבמה במקצועות העיתונאיים. קולגות, חברים וחברות, סיפרו לי שנשים זומנו בשנות ה־70 לראיונות והציעו להן להיות מפיקות או מזכירה של מפקד התחנה. ראיינתי גם נשים שלאורך הדרך ביקשו לעסוק בתחומים עיתונאיים, ולכאורה היה להן הרבה ערך מוסף שהביאו לתפקיד, אבל אמרו להן, 'בשום פנים ואופן לא'".

 

מה הייתה הסיבה לכך?

 

"כתב הוא מי שיוצא לשטח, מי שמתלווה לכוחות, ונשים לא יכולות להיות כתבות. זו הייתה התלכדות של התפיסה הצבאית עם התפיסה האזרחית, שאמרה שאסור שנשים יהיו בשטח. כתב הוא איש שטח גם אם הוא כתב חוץ שעושה את עבודתו מהדסק בתחנה".

 

הסיפורים על ההטרדות המיניות הפתיעו אותך?

 

"לא ממש, כי זה קרה באותה תקופה גם במחנות צבאיים אחרים, וזה קרה, אני מניח, גם במוסדות אזרחיים. בכל זאת, התחנה שונה מכל מיני סיבות. האחת — התחנה תמיד נחשבה מאוד אוונגרדית מבחינה תרבותית, מבחינת מה שהביאה לדמוקרטיה. אלו דברים שאפשר להתווכח עליהם, אבל הדימוי הציבורי היה של גוף שמאוד מקדים את זמנו, ובהיבט הזה הוא לא הקדים את זמנו.

 

"דבר שני הוא הפערים בין נשים מאוד צעירות, חיילות, לאזרחים או מילואימניקים שהם לא רק יותר מבוגרים, אלא שחלקם גם ידוענים. הדבר יצר סיטואציה שמקצינה את יחסי המרות לעומת מקומות אחרים בצבא או בתחנות אחרות. גם בארגוני מדיה אחרים יש נשים צעירות יותר וגברים מבוגרים ובכירים יותר, ואלו מנצלים לפעמים את המרות שלהם. אבל בתחנה, בגלל שמדובר בחיילות בנות 18 שעוד לא השתפשפו בחיים, שניסיון החיים שלהן מאוד מצומצם, הפערים היו קיצוניים בהרבה".

 

שיחות טעונות וקשות

 

למרות שלא הופתע, פרופ' סופר מתאר עד כמה השפיעו עליו השיחות. "חלק מהראיונות היו מאוד טעונים וקשים מבחינה רגשית. יצאתי מהם בתחושה מאוד לא נעימה. השירות בתחנה הוא לכאורה תקופה מאוד חווייתית, וככה גם אנשים תמיד מתארים אותה, אבל לחלק מהנשים, בדגש על אלה ששירתו בתחנה בשנות ה־70 המוקדמות, זאת הייתה חוויה ממש אחרת". לדברי סופר, היו אמנם מחלקות נוחות ושוויוניות בהרבה, וחלק מהנשים סיפרו שלא נתקלו כלל בהטרדות מיניות, אבל חלק בפירוש נתקלו בכך".

 

"היה לנו את הדרכים להסתדר עם זה, להתחמק מכך", מתארת אחת הנשים שהתראיינה לספר את שירותה בתחנה. "הייתה לנו רשת של מידע עם מי לא להישאר באולפן סגורה לבד. כלומר, אם את יודעת שאת צריכה לעבוד עם מישהו מסוים, לדאוג שאחת מהבנות במשמרת תישאר איתך באולפן".

 

פרופ' סופר, אתה מתאר בספר גם הטרדות נגד הומואים ששירתו בתחנה על רקע נטייתם המינית.

 

"בפירוש היה סיפור כזה במהלך שנות ה־80, שגברים הומואים בתחנה הושפלו עד עפר. כשאנחנו מדברים על הטרדות נגד נשים, פעמים רבות זה בוצע במחשכים, בלי שאף אחד ייראה, אבל מול הגברים היה קטע של לשגע אותם, להביך אותם ולהטריד אותם מתוך הומופוביה.

 

"אגב, לקראת שנות ה־90 נוצרה גאווה הומוסקסואלית על רקע העובדה שחיילי התחנה מאוד אהבו את הפוזיציה של החייל ה'צ'יקמוק' — זה שמורד במוסכמות הצבאיות הגבריות, וחייל הומו היה סוג כזה של חייל. אבל בשנות ה־80 זה היה אחרת, היו בהחלט הטרדות, הביכו את ההומואים ורדפו אותם והאווירה לא הייתה נעימה".

 

וזה קורה עד היום?

 

"בתחנה, לפי מה שאני יודע, זה כבר לא קורה. זה השתנה כבר בשנות ה־90, כשהיו לא מעט חיילים הומואים מוצהרים וזה הפך להיות מאוד מקובל. לגבי סיפורי הנשים, פחות התמקדתי במה שקורה היום. ממה ששמעתי האווירה היום מאוד שונה. יש יותר מקום לשיח נשי, יש הרבה יותר נשים דומיננטיות בספירה החדשותית והמצב כן השתנה".

 

עיתונאית בכירה, שחזרה לעבוד בתחנה לאחר הפסקה של שנים ארוכות, אומרת שהמציאות בגלי צה"ל שונה כיום מאוד מזו שהייתה בתקופת שירותה הסדיר שם. לדבריה, הנוכחות הנשית והשיח הנשי, או מה שהיא מכנה "ריבונות נשים", דומיננטיים לאין שיעור ממה שרווח בסוף שנות ה־90. כיום די בנוכחות שלה בסביבה כדי לעורר זהירות ורגישות מפני "דאחקות סקסיסטיות" או כדי לעורר מודעות מצד העורך שעליו לאפשר ייצוג גדול יותר של מרואיינות בשידור.

 

חלק מהסיבות לשינוי האווירה בתחנה היא תולה בחוק למניעת הטרדות מיניות שנחקק ב־ֿ1998, וכן בשינוי שחל בתפקידים שממלאות כיום נשים בגלי צה"ל. "אם משווים את המצב כיום לעבר, נשים רבות יותר מאיישות תפקידים עיתונאיים בכירים בתחנה", היא מדגישה. "יש כיום יותר עורכות וכתבות מאשר בעבר, לרבות בתחומי סיקור שהיו סגורים פעם בפני נשים. עם זאת, כמות המגישות עדיין קטנה, אך שלא כמו בעבר, אין בעיה ששתי נשים יגישו יחד תוכנית רדיו".

 

המגישה מייחסת את השינוי, בין השאר גם להיחלשות ענף העיתונות והתקשורת בכלל וגלי צה"ל בפרט, שמביאים לשילוב רב יותר של נשים. "תפיסה זו עולה בקנה אחד עם תפיסות העוסקות בתהליכי פמיניזציה של מקצועות בכלל ובתחום המדיה בפרט", היא אומרת.

 

באשר ליחס להומואים היא מציינת שדווקא בתקופת שירותה "היה יחס מקבל ונוח כלפי הומוסקסואלים, בין השאר בגלל המסורת הגל"צית המתריסה כלפי המערכת הצבאית. ההיבט המגדרי ההומוסקסואלי היה יכול להתפרש כהתרסה נגד המערכת הגברית".

 

בתגובה לנאמר בספר אומרים בגלי צה"ל: "אין ביכולתנו להגיב על אירועים, שהתרחשו לפני מספר עשורים כפי שנטען בספר. עם זאת, כיום בוודאי שאין מקלים ראש בתחנה במקרים של פגיעה מכל סוג שהוא, ופועלים מידית למיגור כל התנהגות שאינה הולמת.

 

"בדומה לנעשה בכל הצבא, גם בתחנה ממשיכים את הקו התקיף נגד הטרדות לסוגיהן. קיימת בתחנה נציגת היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) כדי להבטיח שתהיה כתובת של איש צבא המוסמך לטפל בנושאים רגישים שכאלה. כמובן שהתייחסותנו חסרת הפשרות בנושא, באה לידי ביטוי גם בשידורי התחנה ואנו מובילים קו תקיף ונחוש נגד הטרדות מיניות". •

 


פרסום ראשון: 27.12.15 , 20:33