מיד לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשיות הולילנד כתבה ח"כ שולי מועלם (הבית היהודי) מכתב נרגש ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שאותו מיהרה להפיץ ברבים. היא דרשה להסיר את תמונתו של אהוד אולמרט מתערוכת תצלומים שמוצגת על אחד הקירות בבניין. "תמונתו אינה מוסיפה כבוד לבית הנבחרים", פסקה. אדלשטיין סירב. "לא ניתן לשכתב את ההיסטוריה", השיב לה, על פי האתר סרוגים.
מתבקש להסביר לחברת הכנסת הנכבדה שעבריינים קשים מאולמרט זוכים לכבוד וליקר בהיסטוריה היהודית. דוד המלך זנה עם אשת איש ושלח את בעלה למות, ואף על פי כן הוא נעים זמירות ישראל; יעקב היה רמאי ונוכל, ועם ישראל נקרא על שמו; חלק גדול ממלכי יהודה וישראל עשו לא רק את הרע בעיני ה', גם את הרע בעיני נתיניהם. סופרי התנ"ך ידעו לתאר אותם כפי שהיו, על הדבש ועל העוקץ.
אם התנ"ך קשה לה, תואיל להתבונן לרגע סביבה. היא לא הציעה להסיר את תמונתו של אריה דרעי מהקירות, למרות שהורשע בעבירת שוחד ונידון לשלוש שנות מאסר. היא לא ביקשה להסיר את תמונותיו של אורן חזן, עמית ושותף לדרך; היא לא ביקשה להסיר את תמונותיו של חברה ינון מגל, למרות שהודה במה שהודה. ומה על הרב ההוא שהטריד מינית את חסידיו הצעירים, והרב שעשק יתום ואלמנה, והרב שבזז את הקופה והרב שהסית לרצח. המוסר שלה, כך נדמה, קצת סלקטיבי.
או שאין לה מושג.
למענה הלכתי השבוע אל שלושה מהאנשים שעבדו עם אולמרט כאשר היה ראש ממשלה. שלושתם העתירו עליו שבחים מפליגים.
מה המורשת שלו, שאלתי את רוני בר־און, שכיהן כשר פנים וכשר אוצר בממשלתו.
"אני אתחיל בחזון", אמר. "שנתיים לפני שהגיע אל ראשות הממשלה החליט שהמשימה שלו היא לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. הוא קיבל תנופה גדולה ממהלך ההתנתקות של שרון והיה נחוש ללכת עם זה הלאה. הוא חשב שהוא יודע איך לעשות את זה. בקמפיין הבחירות של 2006 הוא הציג את תוכנית ההתכנסות. ראובן אדלר, שעבד בשביל קדימה, התנגד. הוא הזהיר שנפסיד מנדטים. אולמרט אמר שלא אכפת לו: זאת האמת שלו.
"הוא שיכנע את עצמו שמה שמונע הסכם בינינו לבינם הוא האמון האישי בין המנהיגים. לכן הוא השקיע כל כך הרבה ביצירת אמון אצל אבו־מאזן. אהוד היה ראש הממשלה הראשון, אולי היחיד, שהציב דגל פלסטיני בבית ראש הממשלה בירושלים. זה היה מרכיב ביצירת האמון.
"לדעתי, זה גם מה שגרם לו לחשוב ב־2012 שהוא יוכל לחזור לשלטון, למרות כתבי האישום, למרות המשפטים. היה לו חלום והוא האמין שיוכל להגשים אותו. השלום לא היה האמצעי להיחלץ מהצרות אלא להפך, המטרה. זאת הייתה טעות, כמובן. לא היה לו סיכוי לחזור. אבל הוא נצמד לחלום.
"העניין השני היה חברתי. בהשפעת עליזה אשתו הוא החליט להשאיר כאן את ילדי המהגרים. הוא הזרים סכומי כסף אדירים לנוער בסיכון. שמנו שני מיליארד שקל למען ניצולי השואה. אחר כך קמה ועדת דורנר שהמליצה לתת עוד 300 מיליון. נתנו גם את זה.
"הפרק השלישי היה כלכלי. נפל עלינו המשבר הכלכלי העולמי של 2008. אני הייתי שר האוצר. סירבתי לתת ערבויות וכסף לטייקונים. נתניהו, שהיה ראש האופוזיציה, אמר, תנו להם. אנחנו סירבנו. ואהוד נתן לי גיבוי מלא.
"הפרק הרביעי היה ביטחוני. ההחלטה הכי חשובה שלו בתחום הזה הייתה (לפי מקורות זרים) הפצצת הכור הגרעיני בסוריה; מלחמת לבנון השנייה, עם כל הבעיות שצצו, נוהלה בקור רוח ובשכל; חיסול מורנייה. בפרשת גלעד שליט הוא יכול היה לקנות את עולמו אילו הסכים לעסקה. הוא סירב. כאשר התחדש הירי מעזה, הוא אמר בהופעה באשקלון: אנחנו לא נמגן את עצמנו לדעת. הוא סירב להיות פופוליסט.
"הפרק החמישי הוא המעמד של ישראל בקהילה הבינלאומית. יום לאחר סיום מבצע עופרת יצוקה, כשבעזה נהרגו 500 בלתי מעורבים והתמונות הקשות משם רצות בכל העולם, מתייצבים אצלו כל מנהיגי אירופה. מרקל, סרקוזי, בראון, ברלוסקוני, זפאטרו.
"הפרק השישי הוא היכולת הבינאישית. הוא איש חם. הדימוי שלו, של איש מנוכר, מתנשא, עם הסיגרים והחליפות, הפוך מהמציאות".
צל המלחמה
"הוא ידע לעבוד", אמר אחד מעוזריו הבכירים. "כל ישיבה לקחה שעה, לכל היותר שעה וחצי. אין ישיבה שנגמרת בלי סיכום בכתב. הוא היה פוליטיקאי מיומן, עם ארגז כלים גדול, שיודע את אמנות הפשרה, לשבת עם חבורה של שרים שמתקוטטים ביניהם ולהוציא את כולם מרוצים. והעיקר, הוא יודע להחליט.
"הייתה לו תחושה שהזמן פועל לרעתנו ולכן חייבים להגיע להסכמים. לא באתי בשביל להעביר את הזמן, נהג לומר. היה לו ביטחון עצמי אדיר.
"החסרונות שלו – הביטחון העצמי, הנכונות לעשות מעשים לא פופולריים – הפכו ליתרונות כשהגיע ללשכת ראש הממשלה. תוך כדי מלחמת 2006 התחלנו להכין את החומרים לוועדת החקירה. אני אוסר עליך לעסוק בעניין הזה, אמר לראש הסגל שלו, יורם טורבוביץ'. תתרכז במלחמה. אחר כך נתכונן לחקירות".
"כהונתו התנהלה בצל מלחמת לבנון", אמר אחד מעוזריו בתקופה ההיא. "המלחמה פרצה חודשיים לאחר שנבחר. אני לא בטוח שהיה מחליט לפתוח במלחמה אילו חטיפת רגב וגולדווסר הייתה מתרחשת בשנה השנייה לכהונתו".
הוא נזכר שבאחד ממסמכי המודיעין נאמר שגורם ערבי מכנה את אולמרט "העיתונאית", בנקבה. "משרון הם פחדו. בו הם זלזלו בהתחלה. אולי רצו לנסות אותו.
"אולמרט למד לעומק את הזירה הלבנונית. הוא ידע על לבנון יותר משרון, אבל ידע מעט מאוד על מגבלות כוחו של צה"ל. הוא העריץ את צה"ל.
"המבחן העליון שלו היה המאבק על גלעד שליט. אני לא זוכר ראש ממשלה שעמד בלחץ כזה. הוא הטיל וטו על העסקה משום שחשב שתגרום נזק כבד לרשות הפלסטינית. חוץ מזה, היינו משוכנעים שנמצא אותו ונביא אותו.
"הוא השקיע המון ביחסים עם האמריקאים. היחסים שלו עם הנשיא בוש היו יוצאי דופן. את שרון העריצו בעולם כגיבור מלחמה. הוא בנה את היחסים מאפס. אליוט אברמס, מבכירי המועצה לביטחון לאומי, סיפר על שיחת הטלפון של הנשיא בוש עם אולמרט בעניין הכור הסורי. יורם טורבוביץ' ושלום תורג'מן נסעו לוושינגטון, לשכנע את האמריקאים לתקוף. קונדוליזה רייס שיכנעה את בוש ללכת למועצת הביטחון. בוש טילפן לאהוד, לבשר לו על ההחלטה. החלטתי לקחת את זה לאו"ם, אמר בוש. ג'ורג', השיב אהוד, זה מידע שאנחנו הבאנו אליכם. ההחלטה לא שלך – היא שלי. אני לא מסכים שתלכו לאו"ם. כשבוש סגר, הוא אמר לאנשים שלו: אתם מבינים למה אני אוהב את הבחור הזה? יש לו ביצים.
"אולמרט היה חזק באחד על אחד, אבל חלש מול קהל. ההיפך מביבי. כראש ממשלה הוא היה פחות ציני משרון ומביבי. הוא ראה בבחירה שלו זכות גדולה. שרון סחב את משקעי העבר איתו. אהוד רצה להינתק מהם".
כן, אמרתי. אבל משקעי העבר סחבו אותו אחריהם. כמו הדמות מסרטי האנימציה שאבן קשורה בחבל לרגל שלה. היא רצה ורצה ועוצרת על הסף, ואז האבן מדלגת מעליה וסוחבת אותה למטה, לתהום.
משהו חיובי
ההחלטה שממשלת ישראל קיבלה שלשום כל כך מנוגדת לרוח שנושבת ממנה, כל כך מנוגדת לאווירה ברחוב, לשיח ברשתות החברתיות, לאינטרסים הפוליטיים, שאנשים מסרבים להאמין. מה המזימה, שואלים שרים בליכוד; מה המזימה, שואלים חברי כנסת ערבים. אלה ואלה חושדים שמא משהו חיובי, הגיוני, נורמלי, מתרחש במדינה מאחורי גבם: אסור לתת לאסון הזה לקרות.
"החלטה אמיצה", שיבח נשיא המדינה רובי ריבלין, ובכך סיפק סיבה נוספת, כבדת משקל, לפסילת ההחלטה על הסף.
הממשלה אישרה תוכנית חומש לקידום אוכלוסיות המיעוטים בישראל. המטרה היא לקדם את חלקו של המגזר בשוק העבודה, לצמצם פערים כלכליים, לשפר תשתיות, להרחיב שירותים. ההשקעה אמורה להגיע לעשרה מיליארד שקל (בתוכנית המקורית היו 14 מיליארד שקל, אבל שר החינוך בנט הצליח להוציא ברגע האחרון את החינוך מהתוכנית). היא תבוא ברובה על חשבון תקציבים של מגזרים אחרים, שעד היום הופלו לטובה.
זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. או רע – הכל בעיני המתבונן. תהום פעורה בין הנאום השקרי, הגזעני, של נתניהו ביום הבחירות, על הערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים, לבין מרכיבי התוכנית (כן, יהיו בה גם אוטובוסים. 40 אחוז מהתוספות לסבסוד התחבורה הציבורית ילכו למגזר המיעוטים. רבע מההשקעה בתשתיות הלא־עירוניות. המגמה היא לסגור את הפער בתוך שבע שנים).
ראש הרשימה הערבית איימן עודה נפגש עם נתניהו בתחילת השבוע. הוא התרשם שנתניהו החליט ללכת קדימה לאחר שהשתכנע שהזנחת המגזר הערבי פוגעת בצמיחה. לא הראש הפוליטי עבד כאן, אלא הראש הכלכלי.
מעורבותו של עודה בעבודה על התוכנית ובגיוס התמיכה של הרשויות הערביות לסעיפיה היא עניין בפני עצמו. ספק אם חבר כנסת מסיעה ערבית הגיע אי פעם למעורבות עמוקה כל כך בגיבוש החלטה של הממשלה. זה קורה לא בממשלת שמאל, אלא בממשלה ימנית מובהקת, ממשלת לאומנית ולעומתית. עודה נעזר ברון גרליץ, מנכ"ל שותף של עמותת "סיכוי" לשוויון אזרחי.
במהלך העבודה על התוכנית פגש עודה את שר האוצר כחלון כ־20 פעם. 40 פגישות היו לו עם פקידי ממשלה בכירים מאגף התקציבים באוצר, ממשרד ראש הממשלה ומהמשרד לשוויון חברתי. בשבוע שעבר, כשהחליט להיאבק נגד סעיף מסוים בהצעת ההחלטה, הוא התייצב בשמונה בבוקר ליד דלתות משרד האוצר, בהמתנה לראש אגף התקציבים אמיר לוי. הוויכוח הסתיים בחיבוק אמיץ בין עודה לאחד הפקידים.
לוי הוביל את פקידות האוצר לאימוץ התוכנית. הוא והרפרנטים שלו מחויבים לה. כחלון וגילה גמליאל פרשֹו עליה את חסותם. גמליאל, השרה לשוויון חברתי, היא בממשלה הנוכחית האנטיתזה למירי רגב: מינימום רעש וצלצולים, מקסימום בגרות. היא משיגה לא מעט, בדרכה שלה.
הסירוב של בנט
זאב אלקין היה אחד השרים היחידים שניסו לעכב את ההחלטה. "התוכנית נולדה בממשלה הקודמת, באגף התקציבים", אמר לי. "אני חושב שלפיד היה מעורב; אולי גם ריבלין. נתניהו מכר את התוכנית הרבה פעמים בפגישות שלו עם פוליטיקאים מהמגזר, כולל בפגישת הפיוס לאחר תשדיר הבחירות. ועדת המעקב לחצה לתת כסף לרשויות הערביות. האוצר התנגד. בסוף הגיעו לפשרה (הסכם הפשרה, בתיווך עודה, נותן לרשויות שני מיליארד שקל).
"הדיבורים על 15־14 מיליארד שקל הם קצת אחיזת עיניים, כי התוכנית מדברת על אחוזים מהפעילות, לא על סכומים. מצד שני, אם הממשלה לא תיישם, הערבים יוכלו ללכת לבג"ץ. אני הפעלתי לחצים כדי שיכניסו את מזרח ירושלים ואת הערים המעורבות. עוד שרים מהליכוד הצטרפו. ביום ראשון זה התפוצץ בישיבת שרינו. את נתניהו זה לא עניין. מה שעניין אותו הוא לייצר קשר בין ההטבות לערבים לאכיפת החוק, בעיקר בתחום הבנייה. הוא שלח את הפקידים לעשות שיעורי בית. נוצר בלגן, וההחלטה נדחתה ליום רביעי.
"נפתח משא ומתן. בחלק מהסעיפים שינינו מ'יישובי מיעוטים' ל'אוכלוסיית מיעוטים'. אוכלוסייה יש גם בערים המעורבות ובמזרח ירושלים. הושם דגש על בנייה לגובה (בנייה רוויה) במגזר הערבי, ומונה צוות מנכ"לים שיגבש המלצות לפעולה נגד בנייה בלתי חוקית. הכוונה היא שהתקציבים לבנייה יהיו תלויים בהפסקת הבנייה הבלתי חוקית. התוספת השלישית היא שצוות יגבש המלצות לעידוד השירות האזרחי".
בשני נושאים נתקלו פקידי האוצר בחומה פוליטית בלתי עבירה. הראשון, השתתפות של רשויות מקומיות במענקי איזון על פי מצבן הכלכלי. האוצר רצה לבנות מערכת דיפרנציאלית. החזקים ישלמו יותר, החלשים פחות. זה היה עוזר מאוד לרשויות הערביות החלשות. יו"ר מרכז השלטון המקומי חיים ביבס, מקורבו של נתניהו, הטיל וטו; הנושא השני, תקציב החינוך. הכנסת החינוך העל־יסודי להחלטה הייתה מעבירה תקציבים מהחינוך הממלכתי־דתי, שכרגע מופלה לטובה, למגזרי המיעוטים. בנט סירב. הסירוב שלו סיפק נשק נוח לספקנים במגזר הערבי.
נושא טעון אחר הוא הערים המעורבות. ראשי הערים האלה לוחצים על הממשלה לעודד בנייה למגורים ביישובים הערביים. לא דאגה לרווחת שכניהם מניעה אותם אלא החשש מרוב ערבי אצלם בבית.
האם נתניהו מתכוון באמת לצמצם פערים או שהתנאים הנלווים רוקנו את התוכנית מתוכן? איימן עודה מאמין בכנותם של פקידי האוצר ובהיגיון הכלכלי שמנחה אותם. התחזית האופטימית שלו מדברת על מימוש 80 אחוז מהתוכנית. תחזית ריאלית יותר מדברת על 50 אחוז. את דעתו הבסיסית על הממשלה לא שינה. אף על פי כן, קשר את גורלו הפוליטי בהחלטותיה: הוא רוצה שינוי, כאן ועכשיו, ואין לו ממשלה אחרת להיתלות בה.
אפס סובלנות
שרת המשפטים איילת שקד היא התלמידה הכי חרוצה בכיתה. את הצעות החוק שלה היא מעתיקה מהמתוקנות במדינות. לא ממציאה כלום, לא בודה כלום: הכל נבדק ונוסה במקומות אחרים. את חוק העמותות, למשל, היא העתיקה מרוסיה של פוטין.
סרגיי ניקיטין הוא מנכ"ל אמנסטי ברוסיה. תפסתי אותו שלשום, בסנט־פטרסבורג. למד אותי, ביקשתי, איך החוק עובד ברוסיה.
"ב־2012", אמר, "כשפוטין חזר לכהן כנשיא, הם שינו את החוק. החוק אמר שכל העמותות שמעורבות בפעילות פוליטית ומקבלות כסף ממקורות זרים, חייבות לדווח למשרד המשפטים ולהירשם ברשימת הסוכנים הזרים".
מה הבעיה, שאלתי.
"הבעיה היא שבתרבות הפוליטית הרוסית סוכן זר הוא שם הקוד למרגל. ככה זה אצלנו, עוד מימי סטאלין: סוכן זר הוא מרגל. דינו מוות. אז אף עמותה לא נרשמה.
"בממשלה הבינו שהם חייבים לנקוט יוזמה. הם חיברו רשימה של מאה עמותות, רובן עמותות שמתעסקות בזכויות אדם. הן חויבו לדווח על פעילותן לשלטונות. בכל פרסום שלהן הן חייבות לכתוב קודם כל שהן סוכנות זרה.
"העמותות סירבו. על חלק מהן הוטלו קנסות כספיים כבדים. זה יצר אווירה קשה מאוד בדעת הקהל. אין ברוסיה הבנה לחשיבות הפעולה של החברה האזרחית: כל העמותות הפכו ליעד לשנאה.
"החוק לא הגדיר מהי פעילות פוליטית. כשאתה מסתכל על הרשימה, אתה מתקשה להבין מדוע עמותה שעוסקת בכלכלה נכנסה פנימה. ההסבר הוא שפקידי ממשלה רוצים להוכיח לממונים עליהם שהם מביאים תוצאות. הם רוצים להצטיין. גם הכסף הוא בעיה: החוק שלנו אומר שלא משנה כמה כסף קיבלת. גם אם קיבלת רובל אחד, אתה חייב להירשם כסוכן זר.
"עמותות שצורפו לרשימה עירערו בבתי המשפט. רק שש הצליחו לצאת ממנה, זמנית. הן יוחזרו אליה בעתיד".
מה לגבי הופעות בדומה, בפרלמנט הרוסי, שאלתי. האם נציג של עמותה חייב לענוד תג שמזהה אותו כסוכן זר?
ניקיטין צחק. "לא", אמר. "אין אצלנו תגים. אין צורך: המדיניות של אפס סובלנות כלפי העמותות כל כך הצליחה, ששום פקיד מדינה, שום נבחר ציבור, בוודאי לא חבר בדומה, לא מסכים להיפגש עם נציג של עמותה. בעבר הם היו מוכנים לעבוד עם עמותות להגנת הסביבה. עכשיו הנתק מוחלט".
איך אתם באמנסטי מסתדרים, שאלתי.
"אנחנו רשומים כסניף של אמנסטי לונדון", אמר. "חוק העמותות לא תקף לגבינו – הוא נוגע רק לעמותות רוסיות. אנחנו כפופים לחוק אחר, שאושר על ידי פוטין לפני חודשים אחדים. החוק מטפל בסוכנויות שמוגדרות כ'לא רצויות'. אנחנו בטוחים שבקרוב יגיעו אלינו".
האם החוק שווה לכולם, שאלתי. נניח שאני מקים עמותה לתמיכה במדיניות הכיבוש של פוטין באוקראינה ומקבל כסף מאוליגרך אוקראיני. האם גם אז אהיה חייב להירשם כסוכן זר.
"באופן תיאורטי, כן", אמר ניקיטין. "באופן מעשי, לא. הכנסייה הרוסית היא מוסד פוליטי שמקבל הרבה מאוד כסף ממקורות זרים. הכנסייה לא מופיעה ברשימה".
מה הממשלה משיגה בזה, שאלתי. הרי אתם לא באמת מאיימים על המשטר.
"הממשלה רוצה", אמר, "שבמקום לחשוף את מה שקורה בשטח, העמותות יתעסקו כל הזמן בהגנה על עצמן".
מאוד חכם, אמרתי. איחלתי לו נובי גוד שמח ושנה פוטינית טובה. ¿
