נה בדיוק חלפה מאז הטבח במערכת המגזין "שארלי הבדו". מאז הרגע ההוא שבו הגיעו שני המחבלים החמושים לכניסה למשרדי העיתון ונתקלו במאיירת קורין ריי, המוכרת בצרפת תחת השם "קוקו". כך, במפגש האכזרי שזימן לה הגורל, הפכה קוקו לגיבורה הטראגית של האירוע. "בדיוק כשבאתי להקליד את הקוד באינטרקום בדלת הכניסה, הרגשתי את רובה הקלצ'ניקוב בגב שלי", סיפרה השבוע בסדרת ראיונות שהעניקה. קוקו הייתה זו שבעצם פתחה עבור המחבלים את הדלת ואיפשרה להם לעלות לקומה השנייה ולבצע שם את הטבח הנורא.

השנה שחלפה מאז הייתה סוג של רכבת הרים רגשית עבורה. היא נאלצה להתמודד עם ההאשמות הנוראיות על כך שנכנעה למחבלים ואיפשרה להם לרצוח את חבריה לעבודה. מצד שני, היא זכתה לכמויות אדירות של חום ותמיכה מאנשים שכלל לא הכירה. "היום אני מרגישה טוב יותר, זה נשמע מוזר, אבל זה חשוב כשחווים משהו קשה. טוב לי יותר כי קיבלנו המון תמיכה מכל מקום והמון פסיכולוגים טיפלו בנו, השורדים. וגם טוב לי, כי אני עדיין עובדת, עדיין מאיירת", סיפרה קוקו בראיון לעיתון הגרמני "די וולט".

אבל גם היום, שנה אחרי, היא עדיין חשה את הכאב בעקבות השאלות הקשות שהוטחו בה לאחר המקרה. "שאלו אותי, 'איך ההרגשה להיות בחיים?' 'בזכות מי את בחיים?' האם את מרגישה אשמה ואיך את חיה עם עצמך?' כן, התקשורת התייחסה אליי, ואלינו השורדים, בצורה נוראית. האכזריות הזאת פגעה בי מאוד".

באיומי קלצ'ניקוב. המחבלים משארלי הבדו | צילומים: איי.אף.פי

משהו נורא קורה

בחזרה לרגעי האימה. לקראת יום השנה שיחזרה קוקו עבור הטלוויזיה הצרפתית את מהלך הטבח מזווית מבטה. עם הנשק מכוון אליה, קוקו הובילה את שני המחבלים, האחים שריף וסעיד קוואשי, כשהיא מבוהלת עד מוות. "הם ידעו מי אני, הם פנו אליי בשמי 'קוקו, קוקו', ואז אילצו אותי להוביל אותם לקומה השנייה. שם, בין הקומה הראשונה לשנייה, התחלתי להבין עם עצמי שמשהו נורא קורה, שייתכן שזה הסוף. אחרי שעלינו במדרגות, הגענו לדלת הראשית, הם אילצו אותי לפתוח אותה עם הקוד, תוך כדי שהם שואלים איפה 'שארה' המאייר".

ברגע שנכנסו לקומה השנייה, קוקו זינקה מיד והסתתרה מתחת לאחד השולחנות. הדלת שנפתחה הובילה את המחבלים היישר אל חדר הישיבות המרכזי, שם בדיוק התכנסו כולם לישיבת המערכת השבועית. "בזמן שפתחתי להם את הדלת, חשבתי על הבת שלי, ופשוט נקרעתי", היא מספרת עם דמעות בעיניה. בזכות הזינוק שלה קוקו שרדה את מרחץ הדמים. אבל 12 מעובדי המגזין נורו למוות, ביניהם גם העורך הראשי סטפן שארבונייה.

"נקמנו עבור הנביא", שמעה קוקו את המחבלים צועקים ונמלטים. כעבור יומיים הם נתגלו על ידי המשטרה וחוסלו. "אני זוכרת את הרגעים שאחרי הירי, אני זוכרת את השקט הזה, השקט של המוות, זה היה נורא", מעידה קוקו. "אני עדיין קופצת בכל פעם שאני שומעת רעש של אופנוע, או פיצוץ של איזה חזיז. כל רעש קטן מקפיץ אותי, עוד לא התגברתי על העניין הזה. אבל נותרתי חופשייה, אני לא לכודה מאחורי קירות. אחרי מתקפת הטרור האחרונה בפריז אני כבר יודעת שלא רק חופש הביטוי תחת מתקפה, אלא החופש עצמו". את גרסתה המלאה לאירועים, שחלקה הובאה כאן, נתנה קוקו לסרט תיעודי צרפתי בשם "ההומור מת", ששיחזר את אירועי הטרור מנקודת מבטם של עובדי המערכת ששרדו. סרט מצמרר נוסף שמשחזר את האירועים בשם "שארלי הבדו: 3 ימי טרור" של רשת HBO האמריקאית ישודר מחר אצלנו ב־HOT8. מומלץ.

לא תשתיקו אותנו

שנה לטבח, למגזין הסאטירי יש מסר חזק וברור: אנחנו עדיין בחיים. המגזין, שהצליח להסעיר כל כך את העולם המוסלמי, ייצא היום לדוכנים בגיליון גדול, חגיגי ואמיץ. על שער העיתון מופיעה דמות הדומה לאלוהים, שבגדיו מוכתמים בדם, ורובה קלצ'ניקוב תלוי על גבו. "שנה אחרי זה, הרוצח עדיין מסתובב חופשי", זועקת כותרת האיור שצויר על ידי לורן סוריסו, העורך החדש של המגזין ואחד השורדים מהטבח. סוריסו תוקף במאמר ארוך את הקיצוניים, הטיפשים, הפחדנים וגם את העיתונאים המתחרים שרצו "להשתיק או להרוג את אנשי הצוות של 'שארלי הבדו' במשך השנים על כך שהעזו לצחוק על הדת. הם קיוו שיום אחד מישהו יבוא ויעשה את העבודה. כן, היו הרבה אנשים שקיוו שירצחו אותנו", הוא תוקף בלי מעצורים. "המוות ריחף במשך שנים מעל 'שארלי הבדו', הסכנות הפיננסיות איימו עלינו וגם התוכן שלנו איים על קיומנו. אבל טעם החיים השכיח מאיתנו את הפחד מהמוות".

בראיון לטלוויזיה הצרפתית נזכר סוריסו, המוכר תחת שם האמן שלו "ריס", ברגעים שאחרי הירי. "אני הסתתרתי, ואחרי שהיורים עזבו את המקום, ציפיתי לשמוע את קולם של עמיתיי, בכי, משהו, אבל לא היה כלום. אף אחד לא הוציא מילה. זה היה נורא. ברגע הזה הבנתי הכל".

אחרי הטבח ואחרי שגל האהדה העולמי סביב המגזין דעך, ולאור העובדה כי גדולי המאיירים והכותבים של המגזין חוסלו — עתידו של העיתון הסאטירי היה בסכנה אמיתית. גם העובדה שבין השורדים שררו יחסים בעייתיים לא עזרה. אחד הכוכבים הגדולים של המגזין, המאייר לוז, החליט לאחרונה לפרוש סופית מעבודתו, גם אחרים נטשו, אבל נראה כי בזכות אנשים כמו קוקו הקרב על ההומור ועל חופש הביטוי ניצח.

"נראה לי שהאיורים הצילו לנו את החיים, זה שהמשכנו הציל אותנו", אומרת קוקו. "ברור שהיה חיוני ששארלי ישרוד. זו התשובה היחידה לטרור. אין מצב שהעיתון היה צריך למות בגלל האידיוטים האלה. פצעו אותנו והרגו לנו חלק מהעובדים, אבל אנחנו עדיין כאן", אמרה בראיון ל"וולט" הגרמני. כשנשאלה אם היא עדיין צוחקת כמו בעבר, ענתה קוקו בלי לחשוב: "אנחנו עדיין צוחקים על הכל, זאת העבודה שלנו. אנחנו מנסים להעלות שאלות רבות לסדר היום ומנסים להבהיר את עמדתנו. מאחורי כל איור יש אדם שאכפת לו ושמעורב. לנו בשארלי יש עדיין את החופש הפוליטי וגם את חופש האיור. האווירה אמנם מתוחה, אבל אסור שזה ימנע ממני והאחרים, לצחוק על הכל, גם על המוות".

נשק מול שמפניה

בצרפת החלו אתמול באופן רשמי טקסי הזיכרון במלאות שנה לאירועי הטרור שהחלו בשארלי הבדו והסתיימו ברצח ארבעת הצרפתים ממוצא יהודי במרכול "היפר כשר". הנשיא פרנסואה הולנד חשף לוחות זיכרון על קירות מערכת "שארלי הבדו" וב"היפר כשר". לוח זיכרון שלישי נחשף לזכרו של השוטר המוסלמי אחמד מראבט, שבאומץ רב ניסה לעמוד בדרכם של שני המחבלים עם צאתם ממערכת שארלי הבדו ונורה על ידם למוות בדם קר. לוח זיכרון רביעי ייחשף בהמשך השבוע לזכרה של שוטרת שנרצחה על ידי המחבל בהיפר כשר.

עבור קוקו וחבריה השנה האחרונה הייתה ניצחון גדול. וההוכחה הטובה ביותר לכך היא העלייה הגדולה בתפוצת המגזין. "פעם היו לנו 30 אלף קוראים, היום כל העולם קורא אותנו", היא אומרת. "לכן אנחנו דואגים שהמסר שלנו יהיה חד וברור, ושלא יהיו אי־הבנות. אנחנו מנסים אמנם לשמור על השנינות שלנו, אבל נמנעים מדו־משמעויות. אני מטצערת שהיינו זקוקים לאירוע נורא כל כך כדי להבהיר לאנשים עד כמה שארלי חשוב עבור הדמוקרטיה וחופש הביטוי שלנו", היא אומרת בראיון לעיתון הגרמני.

קוקו הייתה גם זו שאיירה את שער המגזין אחרי מתקפת הטרור האחרונה בפריז לפני כחודשיים. בשער האמיץ שלאחר הטבח הופיע אדם מחורר מיריות המחזיק בבקבוק שמפניה דולף (ראו תמונה בשער המוסף). "להם יש את הנשק, לנו יש את השמפניה", קראה הכותרת המתריסה שהעלתה חיוכים על פניהם של הצרפתים ההמומים.

"ליל ה־13 בנובמבר החזיר אותנו כמובן לאחור לטבח שהיה אצלנו. העיתון כבר עמד ובשל האירועים נאלצנו לבצע בו מהר שינויים. לקחתי לעצמי יום לחשיבה ואז התיישבתי לצייר, ביום שבת בערב, 24 שעות אחרי הטבח. זה דווקא היה די קל. הרגשתי שאני חולקת משהו עם האנשים, שאני מבינה אותם. אז איירתי את הצעיר הפריזאי הזה שאוהב לחגוג, זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. השער הזה מדבר על המוות, אבל הוא מציג אותו בצורה חיננית ועם שמחה. השער מדבר בעיקר על ההתנגדות לטרור והציווי להמשיך לחגוג, להמשיך ללכת להופעות, להמשיך לצייר. זה הניצחון שלנו". •