אתם לא מאמינים מה קורה ביער הקסום", מספר הפסיכיאטר ד"ר בנימין וגנר, והנוכחים, כולם רזים ונמוכים לגילם, יושבים סביבו במרפאת הפרעות אכילה בילדים ונוער בבית החולים שיבא, ומקשיבים. "הגיעה אלינו אורחת — השדונית הקונדסית ורבע — ויחד עם אחיה השדון הקטן הם משגעים את הדודה שלהם, המכשפה הרעה. "המכשפה צורחת, 'למה זה מגיע לי? אני דודה טובה. הכנתי מרק שפעת עם עוגות עבשות, טיגנתי תיקנים עם עגבניות חמוצות ורקובות עם רעלים'. אף אחד ביער לא ראה מה הוא אוכל, לכן כולם הפסיקו לאכול".
"כמונו", אומרת מיה, בת השש וחצי.
"חיות היער מבקשות", ממשיך הדוקטור, "שתעזרו לנו — תבטלו את הקללה של המכשפה ותחזירו את התיאבון הבריא כדי שנאכל".
לא מדובר בבני נוער, שסובלים מאנורקסיה ובולימיה, אלא בילדים שקטנים מהם בהרבה. גילאי הילדים בקבוצה הטיפולית לא עולים על תשע, וכולם סובלים מהפרעת אכילה מסוג ARFID — שנכנסה ביולי 2013 למגדיר ההפרעות הפסיכיאטריות האמריקאי. כן, זאת אחת התופעות המדאיגות של השנים האחרונות — ילדים בני שש שכבר סובלים מהפרעות אכילה. הגיל שבו מתחילה ההפרעה הולך ויורד במהירות.
במה זה מתבטא? "ההפרעה כרוכה במיעוט אכילה או בצמצום המגוון, מה שגורם לפגיעה בגדילה ובצמיחה של הילדים", מסביר ד"ר וגנר, מנהל המרפאה.
באיזה סוגי ילדים מדובר?
"ילדים בררנים באוכל, כאלה שמתוך מצב קיומי סובלים מחוסר תיאבון, ילדים שנולדו עם משקל פחות או יותר תקין אבל לא הצליחו להעלות במשקל והם נמוכים, וילדים שהפסיקו לאכול ולא חזרו לאכול בצורה רגילה אחרי תחושת חנק או השתנקות. יש גם ילדים עם קושי בוויסות חושי — שטעמים או מרקמים מסוימים גורמים להם לאי־נעימות".
בניגוד להפרעות אכילה קלאסיות כמו אנורקסיה ובולימיה, שמתפתחות בגילים מעט יותר מתקדמים, ההפרעה הזאת אינה פוגעת בדימוי הגוף. "הילדים לא מרגישים שמנים למרות שהם רזים, אבל מאוד עסוקים במשקל שלהם ויודעים מה המשקל של חבריהם לכיתה", אומר ד"ר וגנר. "זה לא היה ככה עד לפני כמה שנים. החשש הגדול של אנשי המקצוע הוא שהפרעת האכילה הזאת עלולה להתפתח בהמשך לאנורקסיה או בולימיה, לכן חשוב שההורים יהיו מודעים לקיום ההפרעה ויידעו שקיימת אפשרות לטפל בה".
במה עוזרים הסיפורים לטיפול?
"כיוון שמדובר בילדים בגיל הילדות אנחנו מגיעים אליהם דרך עולמם — עולם הסיפורים. בהסתמך על תכנים שעלו במפגש הקודם, אני בונה סיפור שיש בו דמויות הזדהות ודמויות שמכשילות את תהליך האכילה וההרמוניה".
ללטף את הראש
את הקבוצה מנחים ד"ר וגנר, המטפלת בתנועה דנה חלבני־רוט והמטפלת באמנות רות רנד. "ניגש לפעולה", אומרת חלבני־רוט. אלון בן ה־7 עוזר לה להזיז את השולחן ולפנות מקום. מיה מתיישבת על הרצפה יחד עם אסף ושניהם מתחילים לפסל בפלסטלינה. ניר ניגש ללוח המחיק ומצייר עליו עיגולים גדולים. ילדה אחרת, שקטה ועצובה כל כך, יושבת בצד בשקט, לא זזה, מסתירה את גופה הצנום להחריד בקפוצ'ון סגול ומחבקת את בטנה בידיה.
"קדימה, אתם צריכים להסיר את הקללה", מזכיר להם ד"ר וגנר. אלון מתיישב מול ירדן ושניהם מציירים בטושים. "אני רוצה את אמא!", אומרת פתאום גילי, דמעות מציפות את עיניה, והיא מפסיקה לעבוד. "אז בואי, תעבדי קצת איתי", מזמינה אותה חלבני־רוט.
גילי מתיישבת לידה על הכורסה. היא לובשת טייץ ורוד, חולצה ורודה עם ציור של הלו קיטי, ולראשה שתי צמות בהירות. היא מציירת לבבות אדומים על הדף. מיה ואסף מצמידים פלסטלינה ירוקה לדף נייר ויוצרים יחד דשא. "כל הילדים עובדים! איזה יופי! איזו קבוצה טובה יש לנו! כל הכבוד", מעודד אותם ד"ר וגנר.
בחדר הסמוך יושבים ההורים, פניהם אומרות דאגה. "מבחינת האכילה לא חל בילדה שום שינוי", משתפת אותנו ענבל, אמה של גילי. "אני כן מרגישה שינוי לרעה בהתנהגות. גילי מתאימה את ההתנהגות למידות הקטנות שלה וחוזרת להיות תינוקת".
"מה זה אומר?" שואל אותה פרופ' דניאל שטיין, מנהל המחלקה הפסיכוסומטית לילדים ונוער בשיבא. "היא מתנהגת בצורה שלא תואמת את גילה, רוצה שאסחב אותה על הידיים, עושה קול תינוקי", אומרת האם. "אני לא יודעת אם זה בגלל שמראש היא לא רוצה לגדול, או בגלל המידות שלה".
"את כועסת?", שואל פרופ' שטיין. "אני לא כועסת, אבל אומרת לה שזה לא מתאים לי", עונה ענבל. "אני אומרת לה, 'גילי אני לא יכולה להרים אותך, כואב לי הגב. אני אתן לך חיבוק בישיבה'".
"את מודאגת?", ממשיך פרופ' שטיין להתעניין. "כן", מודה האם. "ההתיילדות זו נסיגה", מסביר הרופא. "מבחינתי זה סימן לעלייה בחרדה. הייתי שולח אותך לחשוב למה, לראות אם חל בה שינוי. אתם צריכים לעודד התנהגויות בריאות. את יכולה לומר לה — 'בואי, אני אשמח שנשב יחד ונקרא ספר, נראה טלוויזיה — כל דבר שמבחינתך הוא התנהגות בריאה. אל תילחמי כרגע בהתיילדות. תמצאי דברים ששתיכן אוהבות לעשות יחד. וכמובן אל תרימי אותה — כי זו התנהגות לא מתאימה".
"את יכולה ללטף לה את הראש, לתת לה נשיקה או להעניק לה מחווה גופנית אחרת", אומרת הדיאטנית הקלינית דנה אברמוביץ.
"אצלנו דווקא חל שיפור מסוים", משתף תום, אבא של מיה. "את הפדיאשור (תוסף תזונה לילדים עם הפרעות אכילה — נ"ב) אנחנו ממתגים כמילקשייק. הצלחנו להוריד את המתח סביבו וזה נעשה ברוח טובה. הבנתי שהילדה מתוחה מפני מה שעומד לקרות, וברגע שהמתח יורד, יש שינוי בהתנהגות. אני רואה את זה גם באוכל".
מה עושים עם ג'אנק פוד?
בקבוצת ההורים המנחים מטפלים בעיקר בהפחתת החרדה. "המטרה שלנו היא להפוך את הארוחה המשפחתית לחוויה נעימה, שגם אם הילד לא אוכל בה — ברגע שיראה את כל המשפחה אוכלת, ירצה להצטרף ולא להיות יוצא דופן", מסביר פרופ' שטיין. "בהתחלה אנחנו מסבירים להם שחשוב שהילד יאכל, לא משנה מה, שהאכילה תהיה יותר נעימה, עם פחות מאבקים. בהמשך, כשהארוחה נעימה וכולם פחות חרדים, אפשר להרחיב את מגוון האוכל, להכין יחד עם הילדים רשימה של איזה מאכלים הם מוכנים לאכול, ובהדרגה להוסיף מאכלים לשולחן, לבנות תוכנית הדרגתית של אכילה נכונה".
כשההורים בחדר הסמוך, מיה יושבת על הרצפה ומפסלת בכישרון רב את אולף (דמות מסרט מצויר של וולט דיסני — נ"ב). אלון מצייר אנשים קטנים עומדים רחוקים משולחן האוכל. לצד השולחן שני כיסאות. הילדה העצובה עם הקפוצ'ון הסגול מתרוממת בשקט מבלי שאף אחד מרגיש, לוקחת לעצמה דף ואוספת צבעים. אלון צובע בריכוז את האנשים הרחוקים משולחן האוכל, שנראה עמוס כל טוב.
"בסוף אוכלים?", שואל ניר. "כן, בעוד חמש דקות נשב לאכול", אומר ד"ר וגנר. "זה בשבילך בני", מגיש לו אחד הילדים ציור שהכין עבורו. "תודה", מתרגש ד"ר וגנר, ואומר לילדים שהגיע הזמן לסיים ולהציג את העבודות. מיה מבקשת רק להוסיף ידיים לאולף. אלון מצייר דמות נוספת, קרובה יותר לשולחן האוכל, ומוסיף גם בית עם גג רעפים אדום.
בחדר ההורים מספרת לנו שירה, אמא של אסף על השינוי שחל בבנה מאז החל להשתתף בקבוצה. "פעם אסף היה אוכל קורנפלקס בבוקר בסלון לבד, אבל סיגלנו הרגל נחמד — כולם מתכנסים יחד בסלון לצידו, וכל אחד אוכל משהו. זה נחמד, אבל אין שינוי בכמות או בגיוון. עד לא מזמן הוא לא הסכים להגיע לשולחן. אמרנו לו, 'בוא לשולחן. אתה לא חייב לאכול'. אנחנו שמים מעדנים, וכמעט תמיד הוא מבקש קורנפלקס"
אבא של מיה מבקש לדעת אם "קורנפלקס זה בריא?", והדיאטנית אברמוביץ מבהירה: "העניין הוא במה חשוב לנו יותר לטפל עכשיו. חשוב לנו לטפל בהרחבת מגוון האוכל, הפחתת חרדה מהתנסות במזונות חדשים, לדאוג שתהיה גדילה נכונה, ושהתזונה תהיה לפי עקרונות בריאותיים. אז קורנפלקס הוא לא בריא, אבל זה לא עומד בפני עצמו. הערך התזונתי מורכב מסך כל הקלוריות".
ההורים מתעניינים בכמויות הג'אנק פוד שמותר לילדים לאכול ומקבלים מהדיאטנית הצעה לטפח זמן איכות שקשור בבישול. למצוא באינטרנט מתכונים למאכלים שאפשר להכין יחד עם ילדים, מבלי לצפות שהאוכל ייאכל בסופו של דבר. העיקר להפחית את החרדה והלחץ סביב המזון.
בינתיים מתכנסים הילדים שלהם סביב השולחן. ד"ר וגנר אוסף את העבודות. חלבני־רוט מניחה על השולחן כוסות וקנקן מים, וד"ר וגנר מגיש עוגיות פתי בר. "כמה מותר לכל אחד? זוכרים?" הוא שואל. "שלוש עוגיות", אומר אסף ולוקח לעצמו שלוש.
הילדה העצובה משחקת עם העוגיות שלה, אוכלת בביסים קטנים כמו ציפור. היא שקטה ולא מוציאה מפיה מילה. גילי מניחה את הפתי בר בתוך כוס הפלסטיק ולא אוכלת. "אפשר לדעת מה השם שלך?", היא מתקרבת עם אסף אל הילדה העצובה. זו לא עונה. "אתם זוכרים? אנחנו אומרים את השם שלנו רק אם אנחנו רוצים. לא בכוח", מזכיר להם ד"ר וגנר.
"מי רוצה לספר לנו מה קורה לו עם האוכל?" שואל ד"ר וגנר. "אני אוכל מאוד טוב", אומר גיא, "עברתי ת'עשרים קילו. אני עכשיו עשרים ואחד". גילי מקשיבה ואומרת: "אני שוקלת רק 16 קילו ואני בת שמונה". ואסף מתגאה: "אני הייתי 25 ועכשיו אני שוקל 26". "כל הכבוד לך", מעודד אותו ד"ר וגנר. "איזה יופי שאתם משתפרים במשקל".
לי יש ילדה בכיתה ששוקלת 36 קילו", משתפת ירדן את הרופא, וממשיכה להילחם בעוגייה שלה. "ואת שוקלת רק עשרים." מדגישה חלבני־רוט. "לי יש ילד בכיתה ששוקל כבר 40", אומר אסף. "יש ילדים שאוכלים מעט ויש ילדים שאוכלים יותר מדי", אומר ד"ר וגנר. "מיה, איך האוכל שלך?" הוא שואל, "עדיין לא כל כך", היא עונה. "מה מפריע לך מתוקה?" הוא שואל. "אני לא אוהבת לאכול", היא עונה. גילי מצטרפת "גם אני לא! האוכל לא טעים לי", היא אומרת.
בסוף המפגש רצים הילדים החוצה ומחבקים חזק את הוריהם. עכשיו יחזרו כולם יחד הביתה וימשיכו להתמודד עם הכלים שקיבלו בתקווה שעכשיו המאבק בפחד לאכול יהיה הרבה יותר קל. •
