מותה של רונית אלקבץ ממלא את הלב צער עמוק. הנסיבות האישיות הטרגיות, גיל צעיר, סופסוף משפחה, כאשר דומה היה שמצאה לעצמה גם מעט שלווה. ובשל היכרות אישית חטופה, מפגש שעמד בסתירה מובהקת לדימוי מטיל המורא, נורא ההוד שלה. "אני יודעת, ולמדתי לחיות עם הדימוי הזה", התגלגלה בפניי בצחוק, "כאילו שמו עליי תווית: 'רונית אלקבץ? אל תנסו את זה בבית!'" ובשל האובדן הכבד לתרבות ולחברה הישראלית. אלקבץ הגיעה בשנים האחרונות לשיא פריחתה, כשחקנית וכיוצרת, כאשר "גט" הוא תפקיד חייה. והנה איננה. כמה החמצנו עוד? לעולם לא נדע.
תארים רבים נקשרו באיכויותיה הנדירות של אלקבץ. ההגדרות המוסכמות נעו סביב אניגמטית, פרועה, מסתורית, יצרית, אפלה, מחשמלת, חושנית, דיווה, איפשהו בין גארבו, רובינא ולילית. גדולה־מהחיים, אומרים כולם. גדולה־מהחיים. אלא שיש בכינוי הבנאלי הזה לעשות לה עוול. אכן, אלקבץ הייתה בלא עוררין גדולה. אבל כזו שבאה מתוך החיים עצמם, מתוך תביעה גדולה להתעוררות, להתחדשות, לשינוי. רונית אלקבץ היא המהפכה.
וכל זה, בלי לנופף בראש חוצות בדגלים ובאג'נדה. וזה מפתיע. כי בישראל, בוודאי בהוויית הרשת המקוטבת של 2016, כל אדם שני נושא־דגל־מטעם־עצמו, מנסח אמת־אחת־ואין־בלתה, לרוב בווליום היסטרי, אלים, עד שהאוזניים נאטמות. אלקבץ פנתה לדרך אחרת, מוזרה לאללה: היא פשוט עשתה. "אני מודה שהמושג הזה, 'אג'נדה', הרתיע אותי במשך הרבה זמן", גילתה לנו בפתיחות, "לא מצאתי שקט תחת שום רעיון פוליטי. הרגשתי שהתפיסה שלי את המציאות היא תמיד יותר רחבה מכפי שאג'נדה מסוימת אחת מבקשת להצהיר. לכן הקשבתי להלך הרוחות, למדתי הרבה - ובעיקר פעלתי לבד, כפי שהלב שלי הורה לי".
והלב שלה כיוון אותה למקום אחד: חופש. אם לחטוא ולצמצם את כל מהותה של רונית אלקבץ, האדם והפרסונה, לדבר אחד, הרי הוא זה: אישה, ובעצם כל אדם, בתוך כלא. ב"שחור" הייתה לכודה במוסד לחולי נפש, מעמתת את ישראל המודרנית, האשכנזית, המשתכנזת, ה"רציונלית", מול כל מה שניסתה למחוק ולהשאיר מאחור – הבית, המשפחה, המסורת, העל־טבעי והרגשי. ב"ולקחת לך אישה" וסצנת הגז'דור המרוקאית, שהתקבלה כאן בתימהון ובורות לשמה, קראה תיגר על אליטה תרבותית אחידה ואטומה. ב"אור" המדכא ביקשה לקיים חיים בגיהינום של אישה בזנות, העולם ככלא נשים ענק. ב"גט" יצאה במתקפה קורעת לב כנגד דורסנות יהודית־גברית־דתית־לאומנית. וב"חתונה מאוחרת", דוגמה אחרונה מני רבות – שם כבר ביקשו את הראש שלה ממש מתחת לחרב.
ולכן, אל תכלאו את רונית אלקבץ מאחורי סורגים מצומצמים של הגדרה – אייקון פמיניסטי, מזרחי, עממי, אופנתי – לא, אל תכלאו אותה. אלקבץ, כדרך מהפכנים אמיתיים, היא סמל לתקווה וכמיהה לחופש, בכל מין וצבע וגזע ונטייה ואמונה ומקום. והיא עשתה את זה בכנות שאין לה תחרות, מתוך אמת שהפכה מצרך נדיר בעולמנו. אמת שמולה נרכין ראש ונקשיב.
אלקבץ הצליחה לבטא גם דעות טעונות בנוגע לחופש אמנותי וסתימת פיות, מצבה הפוליטי של ישראל ותפקידו של צה"ל – ואיש לא העז להרים עליה יד. להפך, רק מחאו כפיים. יצא לי לראות אותה בפרמיירה ל"שבעה" בפריז. שורות־שורות של סבתות זקנות ישבו בדממה, מחו דמעה נוצצת והסתערו על אלקבץ בחיבוקים. אל תטעו בסבתות הזקנות שלנו. הן מזהות אמת.
וזו התמונה האחרונה שנשארת אצלי. ויויאן אמסלם ב"גט", סצנת השיא שלה, של אלקבץ, של הקולנוע הישראלי. אחרי שכל האנשים חובטים זה בזה, בכל השפות, התנ"כית של בית הדין, והעברית של היומיום, והצרפתית של הפוזה, והערבית של הסוד – אחרי כל זה יורדת דממה. הסרט הופך אילם. הוא עובר אל השפה שלפני היות כל שפה: הפנים של רונית אלקבץ. היא מתבוננת בנו. ומדברת בשמנו, במילים שילוו אותנו כצוואה לעתיד:
"אני רוצה להבין למה אתם מטרטרים אותי. למה אתם מטרטרים אותי, כבוד הרב, למה? כבר שנתיים אני נכנסת ויוצאת בדלתות שלכם ושום דבר לא זז. אתם אומרים שאי־אפשר לכפות עליו גט, ואי־אפשר להכריח אותו לבוא, ואי־אפשר את זה ואי־אפשר את זה. ומה איתי? מה איתי, כבוד הרב? מתי תראו אותי? כשלא יהיה לי כוח כבר לעמוד מולכם? כשאני אהיה עם רגל אחת בקבר? מתי?"
