בלי לדבר

התקשרתי לבני בצהריים, אבל לא היה לו זמן לדבר והוא אמר שהוא יחזור אליי. עברו כמה שעות, הוא לא התקשר, ופתאום ראיתי מלא שיחות והודעות ממישהי שחבר שלה היה איתו בטירונות. היא אמרה לי שהיה פיגוע, וכנראה שזה בני. אף אחד לא עידכן אותי במה שקרה. לאף אחד לא היה אכפת לעדכן אותי שבן הזוג שלי נפגע.

בני היה שוטר מג"ב כשגל הטרור התחיל. הוא שמר בצומת חלחול, כשפתאום הגיע כלי רכב ונסע במהירות אל עבר החיילים שהיו שם. הוא היה עם הגב אל הכביש ולא הספיק לברוח. הוא מת כעבור ארבעה ימים.

היינו ביחד שנה וחצי, ורציתי לספוד לו בהלוויה, אבל מישהו ממג"ב אמר לי: "זה לא מתאים שתדברי — אם את רוצה, תכתבי סטטוס בפייסבוק". זה כאב לי מאוד, אבל לא ידעתי מה לעשות. 30 יום אחרי מותו ערכו טקס לזכרו בבית־הספר שבו הוא למד, וההורים שלו הוזמנו, אבל אני אפילו לא ידעתי שמתקיים טקס. אף אחד לא נתן לי את הכומתה שלו או את המדים שלו. לאף אחד לא היה אכפת.