רוצה שיכירו בכאב שלי

ביום שמרום נהרג הוא התקשר אליי, אבל בדיוק לקחתי את אחיו הקטן לבית שלי, ונהגתי, כך שלא יכולתי לענות לו. כשחזרתי אליו אחר כך, הוא כבר לא ענה.

הוא היה בן 19 וחצי ואני הייתי בת 17 וחצי. היינו יחד שנתיים וחצי. שנינו גדלנו ביישובים קטנים, באותה מועצה קטנה, והיה לנו סיפור אהבה מהסרטים. יום לפני שהוא נהרג הוא אמר לי שאם יקרה לו משהו, חשוב לו שאדע שהוא אוהב אותי הכי בעולם. הוא שירת בגולני, בגדוד 51, ובמהלך מבצע חומת מגן הם עברו מבית לבית בג'נין, והוא נהרג בחילופי האש.

ביום שהוא נהרג למדתי בבית למבחן, ופתאום שמעתי דפיקה בדלת. זה היה אחיו הגדול, שהגיע לקחת את אחיו הקטן הביתה. "אני מאוד מצטער", הוא אמר לי, "מרום נהרג, ואני צריך ללכת". זו הייתה סיטואציה פסיכית, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

בהתחלה כולם חיבקו אותי, במיוחד המשפחה שלו, אבל מהר מאוד הרגשתי את ההיררכיה של השכול מול הגורמים הרשמיים. יש הורים ויש אחים ויש אלמנה, ובתחתית השרשרת נמצאת החברה. הייתי צריכה להתחנן לצבא כדי להיות חלק מטקסי הזיכרון. כשאת אלמנה יש לך תפקיד, אבל בתור חברה את כמו נוצה ברוח. קרה לך אסון, אבל ההרגשה היא שכולם אומרים לך "עזבי, זה יעבור, את תמצאי מישהו אחר" או "מזל שלא התחתנתם ושאין לכם ילדים". אנשים מנסים לנחם, אבל יש חוסר הבנה לכאב שלך, ואת מרגישה שמשהו אצלך לא בסדר. פתאום את מוצאת את עצמך מתנצלת כל הזמן. היו שנים שניסיתי להפנים את הכאב, אבל היה לזה מחיר. זה קשה לי, קשה לי מאוד, במיוחד כל שנה ביום הזיכרון או בתאריך שבו הוא נהרג, ואני לא רוצה להתנצל על זה.

זה מתחיל בהודעה הקשה. זה לא התפקיד של המשפחה להודיע לחברה, המערכת צריכה להגיע גם אליה. אני רוצה להיות חלק ממעגל השכול, לקבל ממשרד הביטחון איגרת ביום הזיכרון כמו המשפחות השכולות ולהיות מוזמנת לטקסי הזיכרון. האיגרת הזו וההזמנה הזו אומרות שאת חלק מזה, שקרה לך משהו, שמכירים בכאב שלך.

מאז שמרום נהרג עברו 14 שנה. התחתנתי, והיום אני אמא לבת. המשכתי הלאה, אבל מרום תמיד יישאר חלק ממני.