לבני קראתי יאיר

יאיר היה בן 23, ואני הייתי בת 24. הייתי לבד בארץ, כי עליתי לארץ רק כמה שנים קודם. אחרי שנה שהיינו ביחד נקשרתי מאוד למשפחה שלו. חשבתי שנתחתן.

יאיר היה בישיבת הסדר ושירת בשריון. לפני שהוא יצא בפעם האחרונה לצבא עזרתי לו להכין את התיק ואמרתי לו שלום. לא שמעתי ממנו כמה ימים, אבל אז הכריזו על הפסקת אש וקיוויתי שהוא יחזור. כשפגשתי ליד ישיבת הכותל, שבה יאיר למד, את אחד החברים שלו שנלחמו איתו, ביקשתי ממנו להעביר לו מכתב — ולא הבנתי למה הוא התנער ממני. אחרי כמה ימים הלכתי בסמטה ליד, וליד פינה שנקראת "חיי עולם" פגשתי חבר נוסף שלו. הוא ראה אותי ונהיה חיוור. הוא הושיב אותי על המדרגות שהיו שם, התחיל לגמגם, ואז אמר שיאיר נהרג מאש כוחותינו בקרב סולטן יעקב.

פרצתי בצרחות ורצתי בהיסטריה לבית של חברים שלי. כשיצאתי משם נכנסתי למונית ונסעתי לבית של המשפחה של יאיר, בבית הכרם. אני הייתי החברה, והחברה הייתה אז שום דבר, "רק חברה". הייתי מרוסקת, אבל אף גורם רשמי לא התייחס לזה. המשפחה שלו חיבקה אותי, ישבתי איתם שבעה, ואחת הדודות שלו אפילו אימצה אותי ועד היום אנחנו בקשר. אבל עם הזמן אנשים חוזרים לשגרה, ואת נשארת לבד, ללא הכרה ותמיכה.

הרבה אנשים שניסו לנחם אותי אמרו לי משפטים כמו "את רק חברה", או "את עוד צעירה, את יכולה עוד להתחתן". ואני, אני בכלל לא הבנתי שאני בטראומה, לא התאבלתי מספיק, לא עברתי את שלבי האובדן והשכול ולא קיבלתי סיוע. בהמשך התחתנתי ונולדו לי שישה ילדים. לבני קראתי יאיר, על שמו. אבל החלומות שהיו לי אז, החלומות האלו התנפצו.

את העמותה לתמיכה נפשית בחברות של חללי צה"ל גיליתי במקרה, ובמשך שנה הלכתי למפגשים שלה. זה שיחרר אותי. דיברתי בפני אנשים שמבינים אותי, שעברו את אותו דבר, וקיבלתי במה ותמיכה. עד היום, כבר 34 שנה, אני הולכת לקבר של יאיר בכל יום זיכרון. אני עדיין סוחבת איתי את הטראומה הזו, כמו צלקת, ויודעת כמה חשוב לסייע גם לחברה של החייל שנפל.