להתחיל מחדש

עבור רובנו, הספורט הוא מקור להזדהות, הוא תשוקה ותחרותיות, הוא שמירה על כושר ועל אורח חיים בריא.

"כשאצא מכאן אדע להתמודד טוב יותר עם כל קושי". הלפרין עם שבו | צילום: טל שחר

עבור עשהאל שבו, הספורט הוא הרבה יותר מזה. עבורו, הספורט הוא החיים. חבל ההצלה מהמקום הכי נמוך. הדבק שמאחה את המציאות שהתנפצה לרסיסים. הוא מקור הכוח והבסיס לעוצמה שאי־אפשר שלא להיסחף אחריה.

לפני בדיוק 14 שנה, בחודש יוני 2002, נרצחה אמו רחל יחד עם שלושה מאחיו — נריה, צביקה ואבישי ז"ל — בפיגוע מחריד ביישוב איתמר. באותו אירוע איבד גם את רגלו הימנית. אבל עשהאל המשיך לחיות, באופן מעורר השראה, והפך לשחיין מצטיין ואז לשחקן מוביל בנבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים. "לכל אחד יש את הקשיים שלו, ומבחינתו הקושי שלו הוא עולם ומלואו. פשוט צריך להבין שלכל אחד יש את הכוח לעבור את הקשיים שלו", הוא אומר. "באמת כולנו מתמודדים עם קשיים, כל אחד והקושי שלו", משיב לו יותם הלפרין בסוף המפגש ביניהם. "אבל הקושי שלך היה כל כך קיצוני וכשאני רואה סיפור כמו שלך, כשאני שומע אותך מדבר, כשאני רואה איך אתה מתמודד, אני יודע שכשאני אצא מכאן — אני אדע להתמודד טוב יותר עם כל קושי".

עוד בפרויקט

כדור־שער: שחקניות כדור־שער מלמדות את שחקני הפועל קטמון בכדורגל שיעור מאלף

טניס: לחבוט בקושי - אנדי רם מול נועם גרשוני

קליעה: מכווני מטרה - דורון שזירי וסרגיי ריכטר יורים למטרה

אופניים: תפדלו - גל פרידמו וקובי ליאון מדוושים

רוגבי: "בום בום וואו" - מרדכי (מישה) אלי ומרדכי צדקיהו מתנגשים

חתירה: חותרים נגד הזרם - מורן סמואל ודני פרידמן חותרים יחד

קיאקים: דרך חיים - הכירו את פסקל ברקוביץ'

טריאתלון: בלי גבולות, בל מגבלות - עמרי בהט ועדי דויטש רצים, רוכבים ושוחים ביחד

נסעתי להביא רגל

נפגשים באולם הכדורסל במרכז ספיבק, איל"ן רמת־גן. הלפרין, קפטן הפועל בנק יהב ירושלים ושחקן נבחרת ישראל, מגיע ראשון, מתיישב על הכיסא ומנסה לזרוק לסל. "זה יותר קשה ממה שחשבתי" הוא מצהיר, מנסה שוב ותוך שהוא ממלמל לעצמו "עוד לא קלעתי אפילו פעם אחת", הוא קולע לראשונה ומשחרר נשיפת הקלה. שבו, שמשחק במועדון אילן ר"ג ובנבחרת ישראל, מגיע על הקביים ומתיישב על כיסא הגלגלים שלו. "נו, איך?" הוא שואל את הלפרין. "שמע, זה לא נוח, פעם ראשונה בחיים שאני על כיסא, אבל נתרגל".

איפה הפרוטזה, אנחנו מתעניינים. "אחרי הפיגוע עשיתי פרוטזה בארץ, והיא לא הייתה מספיק נוחה", הוא מסביר. "העדפתי להיות על קביים. אחרי שש שנים עשיתי פרוטזה בארצות־הברית, ועוד מעט אני נוסע לשיקגו לעשות רגל חדשה, שעולה חצי מיליון שקל, בסיוע של ארגון אף־איי־די־אף (ארגון ידידי צה"ל). בזמנו השתתפתי במחקר על רגל שהולכת לבד ואפילו עולה מדרגות, אבל זה מסובך והבעיה הכי גדולה זו הסוללה. היא הייתה נורא כבדה ונגמרה מהר, כך שאתה יכול להיתקע באמצע היום. עכשיו מנסים לפתח בטרייה קלה יותר. הטכנולוגיה מתקדמת כל זמן".

הלפרין מתרשם, ושבו פוצח בהסבר ארוך על החוקה ועל טכניקת הזריקה השונה מעט. הלפרין, אחד הקלעים הגדולים בכדורסל הישראלי, מנסה שוב, הפעם על פי הספר. "שמע, זה לא צחוק הדבר הזה", הוא מתמרמר בחיוך. "אני, המשחק שלי זה לזרוק שלשות. אז עכשיו אני צריך לעשות את זה בישיבה וזה קשה. אין לי הרבה סיכוי נגדך בחיובים".

כמו בשאר ענפי הספורט, גם בכדורסל בכיסאות גלגלים יש מקום לבעלי מוגבלויות בדרגות שונות ובמשחקי ליגה אפילו שחקנים בריאים לגמרי יכולים לקחת חלק. שחקנים כאלה מקבלים ניקוד של 5, ונכים קשים במיוחד מקבלים ניקוד 1. על המגרש, בכל זמן נתון, יכולים לשחק 14 נקודות במצטבר (או 14.5 בליגה המקומית). "דווקא אני תמיד נחשבתי לנכות הכי קלה", אומר שבו, עם ניקוד של 4. "לך זה נראה נורא, קטוע רגל, אבל בעולם הנכים זו נכות קלה יחסית. יש כאן שחקנים משותקים לגמרי, מקו הפטמות ומטה, שצריכים לקשור את עצמם בחגורה כי אם הם נופלים — אין להם אפשרות לקום".

הלפרין: קרה לך שנפלת?

"כן, רק בגמר הגביע האחרון עפתי פעמיים".

שבו אומר שמבחינתו הוא נולד מחדש בגיל 9, אחרי הפיגוע. "אתה קם בבוקר וצריך להתמודד עם זה שאין לך רגל", הוא אומר. "זה קשה. בתקופה הזאת, ועד גיל 18 בערך, הייתי ילד נורא מופנם ולא היו לי הרבה חברים. גם כי ילדים נורא אכזריים, גם לא במכוון. מעצם זה שאתה שונה הם מרחמים עליך, ולא רציתי להיות במקום הזה. עם הזמן אתה מתחיל להבין שזה אתה וצריך להתמודד עם זה. התחלתי להפנים. היום אני כבר עושה הרצאות על זה, מלמד איך אפשר לקום מקשיים. זה משהו שיכולתי לעשות רק כשנעשיתי שלם עם עצמי. לפני כן, אני זוכר שהייתי הולך בקניון וילדים קטנים היו מצביעים עליי ואומרים להורים שלהם 'תראו, אין לו רגל', והיה לי קשה לשמוע את זה".

הלפרין: והיום?

"הנה, ממש לא מזמן הלכתי ואיזה ילד אמר לאמא שלו: 'תראי אין לו רגל', והיא הסתירה לו את העיניים. לא נפגעתי, אבל ניגשתי אליה ושאלתי למה היא מסתירה לו את העיניים. ככה היא מראה לו שהכל ורוד. הסברתי לה שחשוב שהילד ילמד שיש אנשים שנבדלים במשהו מאחרים: קטיעה, שיתוק, עיוורון. את זה יכולתי לעשות רק כשהייתי שלם עם עצמי. אני נתקל בהמון אנשים שהסיפור שלי נורא מסקרן אותם. לא רק הפיגוע, כל התהליך. אנשים תמיד חושבים שהיה פיגוע וזהו, אחר כך אין יותר קשיים. זה לא נכון, תמיד יש קשיים. אני מעביר היום הרצאות לא רק לבעלי מוגבלויות אלא לכולם: בתי ספר, עמותות, מפעלים, ארגונים. מנסה להעביר מסר, איך אפשר להוציא מעצמך יותר, גם דרך הקשיים בספורט. למשל, הפסדנו את האליפות? עובדים יותר קשה כדי לקחת אותה בשנה הבאה. כשהייתי בשחייה, הייתי עשירית שנייה מלקחת מדליה באליפות אירופה. עשירית שנייה. אז אתה יכול להיות מתוסכל ולפרוש, או לבוא בפעם הבאה ולזכות במדליה. הספורט מאוד עזר לי לדעת להתמודד עם קשיים ועם כישלונות".

ילדותי השנייה

הלפרין הוא מודל קלאסי לחיקוי. קודם כל בן אדם, שנרתם לכל פעילות למען הקהילה ומפגין אמפתיות ורגישות. כעשהאל משחזר את התקופה החשוכה ההיא, הכאב וההתרגשות ניכרים על פניו של הלפרין והוא משתדל לא לחפור עמוק מדי, רק להקשיב ולשאוב השראה. "בדיעבד, הסיפור שלי מאוד תרם לי", מודה שבו. "ברגע שעברתי קושי משמעותי, אז כשאני נתקל בקשיים קטנים אני אומר לעצמי 'עברתי דברים יותר קשים, אין סיבה שאני לא אעבור גם את זה'. אנשים חושבים שאני מנסה להדחיק אבל זה אני. משם יצאתי. החיים שלי התחילו בגיל 9 בפיגוע".

שבו עוצר לרגע, לוקח אוויר, ומשחזר. "מה שהיה לי הכי קשה בפיגוע ואחריו זה שהמשפחה שלי התפרקה. נשארתי לבד כי גם אחותי נפצעה, ושני האחים שלי שלא נפצעו ראו את הפיגוע מחוץ לבית. גם אבא שלי, שהיה בדרך מהעבודה, ראה את הכל מבחוץ והיה צריך לזהות את הגופות. זה מאוד קשה. הבית שלך עולה באש ואתה חסר אונים, לא יכול לעשות שום דבר. כל אחד לקח את זה למקום שלו".

איך התמודדתם?

"כולנו נאטמנו. הפכנו למשפחה נורא סגורה, כמו שותפים לדירה. כמעט לא היו ארוחות משפחתיות. אבא שלי דאג שנהיה ביחד. לקח אותנו לחו"ל, לטיולים, ארגן ארוחות שבת, אבל רוב הזמן לא הייתה ממש תקשורת. היה לנו מאוד קשה, ובאוויר ריחף המחסור באמא ובאחים שלנו. בתחושה שלי, נשארתי לבד וככה למדתי להסתדר. הייתי נוסע לאימונים לבד, בטרמפים מהשומרון מרכבת, משם לתחנה ומשם באוטובוס או על הרולרבליידס".

הלפרין: "הישרדות, מול החיים שלך ומול כל סיטואציה אחרת. וכמשפחה, אני מניח שאי־אפשר לומר שהתגברתם, אבל הצלחתם להמשיך?"

שבו: "מבחינת אבא שלי, להתגבר היה להתחתן פעם שנייה (עם הילה, שלה חמישה ילדים מנישואים קודמים) ולהביא איתה שלישייה. האחים שלי התחתנו ויש להם ילדים, וזו הדרך שלהם. והדרך שלי להתגבר הייתה הספורט והיום גם ההרצאות".

הלפרין: "ובספורט היית פחות לבד?"

שבו: "הרבה אנשים, במיוחד בספורט, מקבלים את התמיכה מהמשפחה. אצלי זה לא תמיד היה שם. אבא שלי, למשל, לא ראה אותי משחק עד לפני שנתיים. היה לי מאוד קשה עם זה, אבל אני לחלוטין לא מאשים אותו. הוא היה נורא עסוק, ויש לו שתי משפחות לפרנס. היום המשפחה שלי תומכת יותר ואני מרגיש את זה, אבל בעבר, דווקא בגלל הלבד, הספורט היה בית והמאמן הפך ליותר ממשפחה".

הלפרין: "זה בטח שונה, אבל עזבתי את מכבי תל־אביב כשהייתי בן 21, כי לא שיחקתי מספיק. הגעתי ללובליאנה, לגמרי לבד, עם אחד המאמנים הכי קשוחים שיש. בהתחלה זה היה מפחיד — לחיות לבד, בארץ זרה. אבל אני מניח שהגן ההישרדותי שלנו חזק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. הגוף תמיד יכול להוציא יותר, והמנטליות יכולה לקחת אותנו רחוק יותר ממה שאנחנו חושבים. היום אני יודע שזאת הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בקריירה. הכי קשה, והכי טובה".

שבו: "עבורי, אחת ההחלטות הקשות שלי הייתה לעזוב את השחייה. הייתי במרחק שתי שניות מהאולימפיאדה כבר בגיל 16, אבל החלטתי לעבור רק לכדורסל וללכת עד הסוף. כמו שאתה אומר, הגוף תמיד יכול להוציא יותר. אני רוצה להגיע למקום הזה. הספורט והקושי הם בחירה שלנו. בחרנו להיות בנקודה הזאת, ואנחנו בחרנו את הקשיים האלה. יש תקשורת ולחץ, ואני יכול לשבת בבית בסטלה בלי לחצים והנה פתרתי חלק מהבעיה. אבל צריך לדעת להתמודד עם החסרונות, ולנצל את היתרונות".

הלפרין: "זה נכון. מבחינתי, כשאני עולה למגרש הכל נשכח. אני מניח שגם אצלך. כשאתה עולה לגמר גביע אתה לא חושב על הפיגוע אלא להפך".

שבו: "התחברתי לספורט כי שם הייתה לי פינה. אתה שוכח מהפיגוע, מתנתק מכל מה שהיה. זה עזר לי מאוד. גם היום, אם יש צרות בבית, משפחה, לימודים לתואר ראשון. ברגע שאני נכנס בשערי האולם אני שוכח הכל. ככה זה גם עם פציעות: עומס על הגב, כאבים במותן. בזמן המשחק אני לא מרגיש את זה. רק אחר כך אני יוצא מכאן חצי מת".

הלפרין: "גם אצלנו, יש את הטיסות לחו"ל וההתמודדויות, ובשנים האחרונות הפכנו להיות קבוצה עם המון ציפיות. בדרך יש כל כך הרבה אכזבות. כמו שאמרת, ברגע שנכנסים לאולם מתנתקים".

סוס, אופניים, כיסא

מתארגנים למשחק קצר. כדי לשמור על הגב של הלפרין, שכולנו מקווים שיסחוב עליו את הפועל ירושלים לעוד אליפות בימים הקרובים, מסתפקים בחיובים. יותם קולע ראשון וחוגג בתנועת ניצחון, אבל עשהאל משווה מיד ועולה ליתרון. יותם עוד מצליח להשוות, לפני שעשהאל בורח לניצחון והשניים מסיימים בלחיצת יד חברית.

"לא נעים לומר, אבל האמת היא שזה כיף", אומר הלפרין. "כשאמרו לי שאני הולך לשבת על כיסא גלגלים נרתעתי. אני לא מאמין בעין הרע ובאמונות טפלות. הכל שטויות אבל זה עושה משהו, לחשוב על עצמך בכיסא גלגלים. ובכל זאת, מהשנייה שנכנסתי לאולם לא קמתי מהכיסא".

שבו: "יש לי חבר שאומר: 'כמו שאתה צריך סוס כדי לרכוב על סוסים ואופניים כדי לרכוב על אופניים, אתה צריך כיסא גלגלים כדי לשחק כדורסל בכיסא גלגלים".

הלפרין: "זה נותן פרספקטיבה. אני רואה מה זה לחיות בישיבה, לשחק כדורסל בישיבה. אני מניח שגם צריך להתמודד עם קשיים ועם שגרה יותר מסובכת.

הדברים הכי פשוטים בעולם, שאנשים שלא סובלים ממוגבלות מצליחים לעשות בלי לשים לב, הופכים בעולם הזה לקשים ומורכבים. החבר'ה האלה, בעלי מוגבלויות, הם לא אנשים רגילים. מהשעה וחצי שלנו כאן הבנתי עד כמה מדובר באנשים מיוחדים, ועד כמה הקשיים שונים מהקשיים שלנו, שאני מכיר".

עד לפני שנים לא רבות, הייתה ישראל אימפריה של ממש בכדורסל בכיסאות גלגלים. מאז חלה נסיגה, ורק ממש לאחרונה המצב משתפר. "הפערים הלכו וגדלו בעיקר כי אין תשתיות ואין תקציבים", מסביר שבו. "אנחנו פחות או יותר מתנדבים. קבוצה מתאמנת שלוש פעמים בשבוע, ואני נותן אקסטרה כי זה חשוב לי, אבל לא מקבלים כלום. אין פה תקציבים ואין חשיפה, וזה כמובן קשור זה בזה. אנשים מגיעים להישגים אדירים, ולא מקבלים שום חשיפה. בקושי אזכור. זה קורה בכל הענפים. יש כמובן גם את העניין החיובי, שבעידן המלחמות הקשות היו הרבה יותר נכי צה"ל. לפחות פה, במועדון, עובדים כמו שצריך עם גילים צעירים ומתחילים להביא תוצאות".

הלפרין: "כמו הגביע שזכיתם בו בשבוע שעבר. אני עוד לא זכיתי השנה בתואר".

שבו: "אבל לפחות לקחת בשנה שעברה אליפות".

הלפרין: "תמיד זוכרים לך רק את הדבר האחרון שהשגת".

שבו: "אז יאללה, עכשיו תורך, תביא עוד אליפות".

וכאן תוכלו לקרוא עוד על ההרצאות של עשהאל