אל תיתנו לקרב המרתק בעונה שעברה בין באר־שבע למכבי ת"א לבלבל אתכם. רמת הכדורגל הישראלי הולכת ומתרחקת מאלה של הליגות הבינוניות באירופה, וכמובן רחוקה שנות אור מספרד, אנגליה, גרמניה וצרפת. גם הרייטינג לא בוהק. אלא שבאופן מעורר הערצה מצליחים במינהלת ליגת העל ובהתאחדות למכור את הסחורה שלהם בסכומי פלא. צ'רלטון שילמה סכום חסר תקדים של כ־126 מיליון שקל על הזכויות ל־4 עונות. נס, לא פחות.

גם למנהלת הכדורסל ולאיגוד מגיעות מילים טובות על הצטיינות במציאת קונים למרות שהרייטינג בערוץ 1 (וגם בערוץ הספורט) הגיע השנה למספרים מביכים בחלק מהמשחקים.

לכאורה, אלה כוחות השוק, ואין מה להתלונן. בגופי הספורט הרי ישלחו אותנו למדינות נוספות שבהן הציבור צריך לשלם על המשחקים, ובערוצי הספורט יסבירו שהם עושים את עבודתם ורוכשים עבור הצופים את מיטב הזכויות.

כל זה נכון, אבל לא צריך לעניין אותנו. העובדות מספרות שבישראל נהנו הצופים בעבר, מדי שנה, ממשחקים חינם בערוצים הפתוחים לכלל הציבור. זה קרה גם כי הערוצים הרלוונטיים היו יכולים להתמודד כלכלית. כשהתחרות נוסקת למספרים מופרכים, הערוצים הפתוחים לא שם. כל עוד מדובר בליגת האלופות, אפשר להבין את המדיניות. בכל זאת, מוצר פרימיום. ברגע שהקרב על הזכויות בישראל מוציא מהמשחק חלק גדול מהציבור, זה המקום שבו הרגולטור צריך להתערב לטובת הצופים.

הכדור צריך לעבור עכשיו למגרש של משרד התקשורת או לזה של שרת התרבות והספורט מירי רגב, שיכולה גם היא לקחת את הקרב הצרכני הבא על גבה. זה בטח לא פחות חשוב מהפלייליסט של גלגלצ, שגם לא נמצא בסמכותה. הגיע הזמן, כי אנחנו מתקרבים לדקה ה־90.