שבע דקות לאחר נחיתת מטוס ההרקולס הראשון, בעוד לוחמי סיירת מטכ"ל מסתערים על הטרמינל, החלו יתר המטוסים לנחות על אדמת אוגנדה — כשבתוכם בין השאר כוח של ארבע שריוניות בפיקוד שאול מופז, לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון ואז רב־סרן צעיר. "נוכחותו השרתה ביטחון רב", העיד יותר מלוחם אחד.
קראו עוד על עדויות הלוחמים שטסו 4,000 קילומטר לתוך שטח עוין
"מטוס ההרקולס שלנו היה השלישי בסדר הנחיתה", נזכר אייל אורן, אז סגן־משנה ולוחם בשריונית שעליה פיקד אלון שמי. "ההלצות המקאבריות בינינו לבין עצמנו הזכירו את הסיכון של המטוסים השני והשלישי לנחות בשלום לעומת המטוס הראשון. הנחיתה שלנו כבר לא תהיה הפתעה לכוחות הקרקע בשדה, המסלולים לא יהיו מסומנים ואש לעבר המטוס תחסל את ביקורנו על אדמת אוגנדה עוד בטרם נזכה לדרוך עליה.
האזינו ללוחמים בקשר
"מנמיכים לקראת הנחיתה, מלמעלה מזהים אורות קרבים ובהמשך את מסלול הנחיתה המואר. מעוֹדד, סימן שההפתעה בתוקף, המטוס הראשון ככל הנראה נחת. תכף ייגעו הגלגלים בקרקע. צמרמורת עוברת בכל הגוף. נקווה רק שהתוכנית תעבוד. רגע לפני מכת הגלגלים במסלול הנחיתה כבים אורות המסלול. רגע אחרי, אורות הגוזניקים, לפידים בוערים שהודלקו על ידי כוח הצנחנים בצידי המסלול, כבר מחליפים את תאורת הסימון, והמטוס ממשיך בנסיעה על המסלול ומתקרב לאזור הפריקה. הכוח שלנו יועד לאבטחת הטרמינל מצידו האחורי, חיסול החיילים האוגנדים השומרים מסביב וחסימה של תגבורת שעלולה להגיע מהעיר אנטבה.
"דלתו האחורית של ההרקולס נפתחת. השריוניות יורדות ופותחים בנסיעה נמרצת לעבר הטרמינל שבו מוחזקים החטופים. חושך, שמיים בהירים, כוכבים מעל, אוויר חם שוטף את הפנים. שומעים יריות המעלות שאלות רבות שנותרות ללא מענה. ממגדל הפיקוח עדיין יורים. השריוניות משיבות אש כלפי מעלה. שביל השירות שבו אנחנו מתקדמים חשוך וכך גם חלקו האחורי של הטרמינל. לפנינו חוצות את השביל דמויות שחורות של חיילים אוגנדים לעבר הסבך הצומח בצידו השמאלי של השביל; אנחנו יורים לעברם ושומעים רק גניחות וצעקות המשתתקות בהמשך. לפנינו תחנת דלק ושורה של חדרים בצריף ארוך. אנחנו מרססים את כל הפתחים הנראים כחדרי מגורים, אף אחד לא יוצא החוצה".
יוחי ברנר, אז רב־סרן ולוחם בשריונית מופז: "אנחנו מגיעים לרחבה ומתחילים לירות לשני כיוונים, למגדל הפיקוח ולגג הטרמינל, כדי שעשרות החיילים האוגנדים שהיו עליו לא יוכלו להפריע לכוח שנלחם למטה. אני יורה סרטים של 250 כדורים מהמאג, צרור לגג וצרור למגדל הפיקוח. כשהמאג מתחמם מאוד ונהיה מלובן, אני נותן לו רגע לנוח ויורה מהקלצ'ניקוב. מהמיקום הזה אנחנו גם רואים את יוני הפצוע ואת הרופא שמטפל בו".
אייל ירדנאי, אז נהג־לוחם ברכב לנד רובר וסמל ראשון בחוליית הרכבים וכוח הרתק של רמי שרמן: "מגדל הפיקוח היה עם הרבה חלונות ומהם נורתה עלינו אש חזקה. לקחתי את מטול האר־פי־ג'י שהיה על ארגז הלנד רובר ויריתי אל חלונות הזכוכית שבראש המגדל. זווית הירי הייתה קשה מאחר שעמדתי ממש מתחת למגדל. הפצצה חדרה למרכז הקוקפיט של המגדל וגרמה לפיצוץ גדול. פטריית אש ועשן עלתה מעל המגדל, ומרגע זה הוא השתתק ולא נורתה ממנו אש. סיימתי את כל התחמושת שהייתה לי למעט המחסנית שהשארתי בכיס האחורי של הווסט".
"אני הייתי אמור להגיע לרחבת הטרמינל הישן, לבדוק מול יוני אם הוא זקוק שאצטרף לפעולה הקרקעית, ואם לא, לנוע מזרחה ולהתמקם", משחזר ח"כ עמר בר־לב, לימים מפקד סיירת מטכ"ל, שפיקד בזמן המבצע על שריונית וצוות לחימה. "קראתי ליוני בקשר והוא לא ענה. כשאנחנו תחת אש, הורה לי מופז להמשיך מזרחה אל עבר האזור שבו הייתי אמור לחסום תגבורות אפשריות שייתכן שיגיעו מאזור הבסיס הצבאי. היה לי פרוז'קטור חזק על השריונית וכאשר נעמדנו, הארתי לכיוון שבו היו אמורים המיגים לעמוד. ואכן ראינו אותם עומדים בשתי שורות: שורה אחת של חמישה מיג 21 ולפניה שורה של שלושה מיג 17.
"החבר'ה רצו שנפתח מיד באש לעברם, אך אני המתנתי עד שההשתלטות על הטרמינל הישן תסתיים. נשמעו יריות ללא הפסק מהטרמינל, כל שנייה מרגישה כמו שעה ועוד יריות ועוד יריות, ולאחר זמן שנראה כמו נצח — שקט. הייתה לרגע באמת תחושה שאולי משהו השתבש. ואז בני הערובה החלו לצאת, באופן מסודר, ממושמעים, אל עבר הקרנף (מטוס ההרקולס) שהתקרב אל הטרמינל.
"ואז קראתי בקשר למופז וביקשתי רשות לפתוח באש אל עבר המיגים; ומופז לא ענה. ואני מנסה שוב, אולי גם אל יוני, ואין מענה. ואז אני מקבל החלטה, כפי שמקובל אצל כל לוחם שנמצא לבדו בשטח, ונותן הוראה לאחד מהחבר'ה בצוות לרדת מהשריונית ולפגוע במיגים. הוא יורד, יורה ומפספס. ואז אני אומר ליעקב שעל המקל"ר לפתוח באש, והוא מצליח לירות רימון אחד או שניים ומעצור! ואז אני, שנמצא על המאג שיושב על הסיפון של השריונית מעל לנהג, פותח בצרורות אל עבר המיגים. ולא עובר זמן ואחד מהם, שכנראה היה מתודלק, מתפוצץ בלהבת אש מדהימה ביופייה אל עבר השמיים ומדליק ושורף את יתר המטוסים. בדיעבד התברר כי האלוף קותי אדם, שהיה בחפ"ק האווירי במטוס בואינג שחג מעל אוגנדה, נתן בערך באותו שלב הוראה לדן שומרון (מפקד המבצע בשטח) להנחות את הכוח שלי לפוצץ את המיגים".
אדם קולמן, אז סמל ראשון בחוליה של גיורא זוסמן, שפרצה אל האולם הקטן בטרמינל: "עמדנו שם בקצה הבניין, וכל שטח השדה נפתח ומרחוק רואים את הטרמינל החדש, סככות, מבנים, האנגרים, וראינו איך המיגים בוערים. המראה היה מאוד ספקטקולרי, כמו סצנה מסרט מלחמה: זנבות המיגים בולטים על רקע הלהבות, אבל זה לא היה סרט. זאת הייתה מציאות שאנחנו יצרנו ועשינו, מציאות נוכחת שתהפוך לזיכרון רחוק ולא נשכח".
* * *
בין לבין באולם הטרמינל החל פינוי בני הערובה. עמוס גורן, אז סמל ראשון בחוליה של מוקי בצר, שפרצה אל אולם החטופים: "אנחנו אומרים לבני הערובה להתכונן ליציאה ולא לקחת איתם שום דבר. הם עדיין בהלם, הם נראים מבולבלים. הירי בחוץ נמשך ונפסק לסירוגין והוראת הפינוי מגיעה. כמה אנשים מתקדמים בזחילה לעבר הדלת, הם פוחדים לקום. אנחנו עוזרים להם לקום ומלווים אותם לכניסה, שם מחכים להם הלנד רוברים וטנדר פיג'ו של סיירת גולני. אחד מבני הערובה יוצא ובידו שקית שכתוב עליה 'דיוטי פרי'. אני לא יודע אם באמת היו בה דברים מהדיוטי פרי, אבל אני חושב על קור הרוח שלו, שאפילו ברגעים האלה הוא לא מוותר על השקית".
ירדנאי: "כשהגעתי אל הלנד רובר ראיתי אותו מכוסה בבני ערובה, שישבו אחד על השני וכיסו את כולו ממכסה המנוע ועד לפגוש האחורי. לא יכולתי להגיע לכיסא הנהג. עליתי דרך מכסה המנוע כאשר אני דורך על בני הערובה, הנעתי את הרכב ולא הצלחתי לסובב את ההגה, מאחר שאחד מבני הערובה אחז בו בשתי ידיו כאשר רגליו עומדות על הדופן החיצונית של הלנד רובר. שיחררתי לו בכוח יד אחת, ובידו השנייה הוא אחז בחוזקה. בעוד אני נאבק בו מבלי לראות את פניו, מצאתי את עצמי חושב את מחשבותיו, שבהן הוא בוודאי אומר לעצמו כי צה"ל בא לחלץ אותו ואיזה חייל אכזר וחסר התחשבות מוריד אותו בכוח מהלנד רובר. מפליא אותי עד היום איך מצאתי זמן לחשוב על כך בתוך אותה המולת קרב.
"הקברניט הסיע את המטוס עד למרחק של כ־500 מטר מהטרמינל, ולשם התחלתי לנסוע עם ערימת בני הערובה אשר כיסתה את הלנד רובר. באמצע הדרך החל המנוע להשתנק ורגע לפני שכבה, הבנתי שיש בעיה במערכת הדלק. הורדתי את ידי לברז הדלק שנמצא על רצפת הרכב, כדי להעבירו למכל הדלק הרזרבי. הברז היה מכוון אל המכל הרזרבי מאחר שאחד מבני הערובה דרך עליו וסובב אותו, וזו הסיבה שלא הגיע דלק למנוע. בהחלטה של שבריר שנייה החלטתי למשוך את המתג המפעיל את המשאבה החשמלית, השואבת דלק מהמכל הרזרבי. המנוע הגיב מיד והמשכתי בנסיעה. עם ההגעה למטוס ירדו בני הערובה. הגיע פצוע על אלונקה, שהניחו אותו לזמן קצר על שמשת הלנד רובר לפני שהעלו אותו על המטוס".
רמי שרמן, אז קצין המבצעים שעמד בראש חוליית רכבים וכוח רתק: "על כל אחד משני הג'יפים עלו כ־20 איש ואף יותר. נאלצנו לבקש מהם לרדת ולחכות עד שנחזור לקחת אותם. זה היה קשה עד בלתי אפשרי. הם סירבו לרדת. למרות הבטחותינו, הם לא האמינו שנחזור. בנסיעה הקצרה למטוס החלפנו מילים מעטות. 'מה נשמע? איך אתה מרגיש? הכל בסדר'. מילים סתמיות אבל בעברית, ועצם הדיבור בשפה העברית אולי הרגיע מעט. לאחר הסבב הראשון בג'יפים הובלנו את יתר בני הערובה למטוס ברגל".
"המראֶה של שיירת בני הערובה, ההולכים יחד בחשיכה, מהטרמינל הישן אל מטוסי ההרקולס, חקוק חזק בזיכרוני", נזכר יוסי שק, אז סמל ראשון ולוחם בכוח השריוניות תחת בר־לב. "תמונה של ניצולים הצועדים בשורה ארוכה, כמעט בסך. ראיתי אותם די מקרוב ולא יכולתי שלא לחשוב באותו שבריר של רגע על תקופת השואה ועל אימת הצעדות ההן. אולי זה גם קשור לכך שאני דור שני לניצולי שואה. אבא שלי היה עובד כפייה במחנות עבודה בגרמניה, ואמא שלי התחפשה לנוצרייה וחיה בחווה בכפר נידח, עד שברחה ומצאה מסתור ביערות. מבחינתי, הצלת בני הערובה ושחרורם לחופשי הם פעימת הלב של מבצע אנטבה; הדבר המשמעותי והאנושי שבהעברתם של בני אדם ממצב של חרדה ומצוקה, תלות ושבי, בחזרה לחירות ולחיים חופשיים".
אמיר עופר, אז סמל ראשון בחוליית אמנון פלד והלוחם הראשון שפרץ אל אולם החטופים: "רוב בני הערובה יצאו כבר לכיוון המטוסים, ובחדר נותרו רק הפצועים וההרוגים. בשלב זה התכבדתי בנשיאה על כתפיי של דיילת צרפתייה פצועה קל מריקושט, הלבושה בבגדים תחתונים בלבד, למרחק של כמה מאות מטרים עד לרכב החילוץ. היא הייתה פצועה קל מאוד ויכלה ללכת בכוחות עצמה. אמרתי לה לקום וללכת, אך היא כמעט התעלפה מהפאניקה ואמנון הורה לי לשאת אותה על גבי.
"במהלך ההתרוצצות איתה על המסלול חלפו כמה כדורים מהמגדל קרוב מאוד אליי בשריקה מאיימת. שמעתי — בפעם השנייה בלילה זה — את ה'וויששש' מעורר החלחלה הזה שכל מי ששמע אותו פעם אחת לא ישכח אותו כל חייו, וחשבתי לעצמי שזה כבר באמת מוגזם וקרה יותר מדי פעמים ב־20 הדקות האחרונות. קיללתי את הדיילת בליבי וחשבתי לעצמי: 'עד עכשיו ניצלתי כבר את המזל שלי עד המילימטר האחרון. אחרי המחבל שירה עליי צרור ארוך מעשרה מטרים ופיספס, ואחרי שניים שכמעט ירו בי מאחור משני מטרים, אני לא הולך עכשיו להיהרג בגלל הצרפתייה המפונקת הזו שמתעצלת ללכת בגלל כמה שריטות'.
"אחר כך, ממיטתה בתל־השומר, היא אמרה בצרפתית משהו בסגנון: 'כולם כבר הלכו, פחדתי שישכחו אותי ושאשאר שם, ורק חייל אחד נזכר בי ולקח אותי'".
* * *
רגע לפני שעזבו, כמה מלוחמי הסיירת החליטו לקחת איתם "מזכרות" מאוגנדה. "אנחנו עורכים חיפוש באולם, לוודא שכולם פונו", משחזר עמוס גורן. "אני לוקח את הקלצ'ניקוב של המחבל שיריתי בו וגם את האקדח של המחבל הגרמני ויוצא מהאולם. אני עולה על המרצדס ואנחנו חוזרים להרקולס".
שלומי ריזמן, אז לוחם וסמל ראשון בחוליית אמנון: "גופה של חייל אוגנדי הייתה שרועה ליד הארגזים. זה היה האוגנדי שהפתיע אותי בשלב הפריצה. לא יכולתי להתאפק. התכופפתי אליו ולקחתי למזכרת את הכידון הדנדש שהיה צמוד לחגור שלו ושמתי אותו בארגז הפתוח של הטנדר. אין זמן להתעסק עם זה עכשיו. כשנחזור הביתה אאסוף אותו מהפיג'ו. טעות אסטרטגית של צנחן טירון שמשאיר ציוד ברכב של גולני. 40 שנה חלפו, אבל עדיין לא מאוחר מדי ל'מוצא הישר' שקורא עכשיו את הסיפור שלי".
קולמן: "זה אופי בסיסי של הצייד. גולגולת, קרקפת או כלי נשק. חזרתי לחלל הלחימה, לאולם הפנימי, לקחת את הנשק של החייל שהרגתי. רציתי לקחתי את הנשק מהחייל האוגנדי הראשון, זה שהרגתי מעבר לפינה של המעבר בצרור מחצי מטר לפרצוף. הנשק היה תפוס לו בידיים ולא השתחרר. רצתי לחייל השני, ששכב מרוסס בין החבילות, שם זה היה פשוט. הנשק היה בצד. בדקתי את הנשק ומתברר שהוא היה נצור. חייל אומלל. לקחתי ורצתי בחזרה בלי פחד ובביטחון מוחלט של מנצחים. המראה של החיילים האוגנדים השחורים שיריתי בהם והרגתי אותם מטווח קצר של כמעט גוף בגוף ליווה אותי שנים ארוכות כחלק משריטות הבגרות".
מאוחר יותר, כשיהיו על המטוס, יציג קולמן לחבריו את השלל: "רובה שירות גרמני G3 מהאוגנדי שהרגתי" ו"מחסנית של מיני־גן טוקרב, כלי רוסי שהיה מאוד חדשני אז, מחסנית קמורה מלאה שהייתה מונחת לצד האוגנדי בחליפה השחורה האזרחית ששכב בכניסה לאולם ה־VIP. חיפשתי את הטוקרוב ולא מצאתי. חשבתי שהאוגנדי שוכב עליו, אבל לא הצלחתי להפוך אותו. הוא היה מת, גדול ושחור; אז לקחתי את המחסנית".
בינתיים הכוחות נערכים לעזיבת אוגנדה. מוקי בצר, לימים מפקדה הראשון של יחידת שלדג ואז רב־סרן וסגנו של נתניהו בזמן המבצע: "לפני שעזבנו את המקום עשיתי סריקה אחרונה, לוודא שוב שאיש לא נשאר מאחור. התמונה האחרונה הזכורה לי מאולם הטרמינל היא מראה פניהם של שני המחבלים הגרמנים ההרוגים: הגבר עם הבעת תימהון, והאישה, שפתיה הקפוצות מורות על זעם ותסכול.
"העלייה למטוס מהדלת האחורית נעשתה באיטיות, על רקע המנועים מחרישי האוזניים ורוח המדחפים המאיימת. היה צורך לחזור ולספור את בני הערובה. הספירה לא תמיד הסתכמה באותו מספר, אבל לבסוף נמצאו כל ה־104, כולל הנפגעים".
ד"ר אריק שלו, לימים מנהל המחלקה לפסיכיאטריה בבית החולים הדסה ואז רופא־לוחם בכוח השריונית של בר־לב: "בתור מסיימי הפעולה והאחרונים להמריא, השלכנו בדרכנו למסלול הראשי לבנות חבלה עם מרעומים מושהים ואיתן רימוני עשן — ככל הנראה כדי למנוע אופנסיבה טקטית של האויב. רק גמרנו למלא את השטח במטענים, הגיעה תהייה מהמפקדים — היו חסרים אנשים, ספק חטופים או אולי צוות המטוס. ביקשו שנלך לבדוק במטוס (האייר פראנס שנחטף – לב"ע, ר"ב), ואני זוכר את הרכב שלנו מתקרב מכיוון תא הטייס למטוס, שנראה מאוד גבוה, תוך נסיעה חזרה לתוך העשן וכשאני מחשב את הזמן עד שיתחילו להתפוצץ המטענים. בעיה רפואית מוכרת: 'כמה זמן יש לי עוד לחיות, דוקטור?'"
בר־לב: "הגענו למטוס. מופז האיר את המטוס ואני עם הכוח שלי ירדנו לסרוק אותו. המטוס היה חשוך לחלוטין, ללא כל תזוזה נראית לעין. והשאלה הייתה אם עלינו לעלות, להיכנס לתוכו ולסרוק. לא ממש נעים. חלק מהכוחות כבר המריאו חזרה, היתר כקילומטר מאיתנו ואולי יותר, ליד הקרנף האחרון המרעים מנועים ומוכן להמראה. בעוד אני מתחבט ביני לבין עצמי, הגיעה ההודעה בקשר כי ייתכן שהמטוס ממולכד ולכן אסור לעלות עליו, רק לסרוק מסביב. בשלב הזה פתאום מתפוצצת לא רחוק מאיתנו לבנת החבלה שהייתה אמורה להשהות את כוחות התגבור האוגנדיים והצליחה רק להשהות אותנו. ואז, כצפוי, מגיעה תגבורת של רכבים נעים עם אורות מאזור הכניסה המנהלתית של נמל התעופה. פתחנו לעברם באש, האור כבה, הם נעצרו ואולי נפגעו. וכעבור דקות מספר קיבלנו את הפקודה האחרונה, להגיע לקרנף שחיכה בתחילת המסלול. יתר הכוחות, כולל השריונית הקשורה של מופז, כבר היו בתוך הקרנף. ירדנו מהשריונית, יואב וכמן הנהג העלה אותה לבטן המטוס, החיילים עלו ואני פסעתי לתוכו. החייל הישראלי האחרון שדרך באותו הלילה על אדמת אוגנדה".
האזינו: שאול מופז מדווח בקשר לאחר סריקת המטוס
* * *
ואז הם המריאו. "כשניתקו גלגלי המטוס ממסלול ההמראה, השתררו תחושת שחרור וירידת מתח והקלה", נזכר גיורא זוסמן, אז סרן ומפקד חוליית זוסמן. "כמו כל לוחם בתום הקרב אתה נוגע בעצמך, מרגיש שהכל הסתיים בשלום. מחלחלת בתוכך ההכרה שזכית להיות שותף למבצע יוצא דופן, והנה אתה בדרך הביתה".
אמנון פלד, אז סרן ומפקד חוליית אמנון: "מיד לאחר ההמראה, ברעש של המטוס, על מכסה המנוע של הלנד רובר, נערך התחקיר האמיתי, הראשון ולמעשה היחידי של קטע ההסתערות על הטרמינל. מוקי ניגש אליי וניסינו להבין מה היה. היינו כמה מפקדי חוליות, ומדי פעם ביקשנו מאחד הלוחמים שייגש אלינו וימסור את גרסתו. מוקי טען שהחוליה שלי נכנסה דרך הדלת שהוא היה אמור להיכנס דרכה, וזה בילבל את הכוח (הכוונה לפתח הכניסה לאולם שבו הוחזקו בני הערובה – לב"ע, ר"ב). אבל זה לא היה נכון, וגם מתחקור החיילים התברר שהוא התבלבל ולא אנחנו. כששאלנו איפה הוא היה ולמה הוא הגיע באיחור ולא הסתער, שכן המשימה שלו הייתה להוביל את הכוחות, הוא אמר שהיה לו מעצור, ושאחרי שתפעל את הנשק, הדלת הייתה נעולה. אני, שלא נחה דעתי מתשובותיו, חשבתי שהסוגיה תתבהר בתחקיר היסודי שיהיה ביחידה. אך בהיעדר יוני, תחקיר אמיתי למבצע לא היה" (מוקי בצר העיד מנגד כי עצר לרגע כדי להחליף מחסנית וכי הפתח שדרכו אמור היה להיכנס לא היה קיים).
די מהר נבלעו המחלוקות בשמחת הלוחמים. קולמן: "כולנו בסוג של אטרף, של 'וואלה, עשינו את זה', של ניצחון אינסופי, הנה זה הצליח. מי בכלל חשב שזה יכול להיות אחרת. היה צפוף, מאוד צפוף; למי אכפת. ישבנו כולנו, הלוחמים, בבטן המטוס משני הצדדים, המכוניות באמצע. לא היה הרבה מקום לזוז. מי שהצליח, תפס מקום בתוך הרכב. הכי טוב היה במרצדס.
"הייתה המולה אינסופית של שיחות אחד עם השני והשלישי והרביעי וקבוצות. כל אחד סיפר מה הוא עשה, מה ראה, מה קרה, איך קרה. סיפור מתחיל ולא נגמר ועובר לעוד סיפור, לעוד חוויה. איזו התפרקות! איזו עוצמה! איזה רעש והמולה בתוך הבטן החמה והרועשת של ההרקולס! ואולי הייתה שם גם גופה מכוסה באלונקה..."
לאחר זמן קצר עצרו ההרקולסים בקניה לצורך תדלוק. "כשהמראנו מאנטבה, התברר שלא ידענו לאן אנחנו טסים, וגם לא ידענו שלא תידלקו את המטוסים בשדה של אנטבה", נזכר פלד. "כעבור 40 דקות, אולי מעט יותר, נחתנו שוב. הסתכלתי מסביב וראיתי חגורה של אנשים שחורים מקיפים את המטוס, מכוונים אלינו את הנשק שלהם. למשך כמה דקות ארוכות ומפחידות לא היה לנו מושג מה קורה, ואז נכנסו שי אביטל ומיכאל אהרונסון, שניהם חברים מהיחידה ששהו בקניה לצורך הכשרת כוחות המשמר של הנשיא. הם מיד אמרו שהכל בסדר, שנחתנו בקניה, שמתדלקים, מפנים את הפצועים לבית החולים בניירובי וממריאים, ושהקנייתים שהקיפו אותנו ברובים שומרים עלינו".
אודי שלוי, אז סרן ומפקד שתיים מהשריוניות: "לפתע הגיע למטוס אהוד ברק, אשר טפח על כתפינו, אך אמר: 'צריך לסיים מיידית את התדלוק ולצאת מהר ככל שאפשר מקניה, מכיוון שהקנייתים גילו שאנחנו אחרי שחרור בני הערובה ולא בכוננות להגיע לשם כפי שסיפרתי להם'. הצוות האווירי זירז את התדלוק, לאחר שנתגלתה בעיה מסוימת בתהליך התדלוק שעיכבה אותנו כמעט בחצי שעה, ונכנסנו מיידית למטוס, שסגר את הדלתות והמריא בסביבות 3:00 לפנות בוקר".
באותה עצירה בקניה עודכנו רבים מהלוחמים על מות יוני נתניהו. "פתאום כל המבצע נראה אחרת", משחזר אלון שמי, אז סגן צעיר ומפקד שריונית. "יורד עליי עצב עמוק, כל האופוריה והשמחה הגדולה והמתפרצת של ההצלחה מתפוגגות. יחסים מורכבים היו לי עם יוני, אבל היינו לקראת סופן של ההכנות לאותו המבצע בעבודה מאוד צמודה, ואולי משום כך אבחת מותו היכתה בי כל כך חזק ומאותו הרגע צבעה הכל".
קולמן: "זאת הייתה סיטואציה מאוד משונה, כי אנחנו היינו מאוד מאושרים, מאוד גאים, וכל המטוס היה מלא אווירה של התלהבות ושל צחוק, ופתאום יוני מת. ובאופן מפתיע, הידיעה על המוות שלו לא הפסיקה ממש את ההתלהבות. האדרנלין היה ברמה גבוהה ולקח זמן להרגיע. רק הרבה יותר מאוחר נקלט המקום הזה שיוני מת. ואחר כך המראנו מקניה לארץ. המטוס התחיל להתנמנם; האדרנלין שוקע והעצב מתחיל לעלות. קשה למצוא מקום טוב לנמנם. הדרגשים בקוקפיט תפוסים — דן שומרון ומישהו נוסף".
ירדנאי: "באותו זמן לא ידעתי שחיל האוויר האוגנדי הושמד על ידי כוחותינו, ומהסיפורים על אידי אמין חשבתי שהבושה לא תיתן לו מנוח והוא יוציא מטוסים להפיל אותנו. מחשבה זו והציפייה לפיצוץ המטוס בכל רגע ליוו אותי לאורך כל הטיסה חזרה".
שלוי: "לקראת השעה חמש בבוקר, כאשר עלה השחר, הגיעה הודעה בקשר שרדיו צרפתי או אנגלי דיווח על המבצע וכי המטוסים הישראליים בדרכם חזרה. הלחץ שנוצר ברגעים אלו בתא הטייס, כאשר המרחק הביתה רב מאוד ובשני צידי הנתיב מדינות אויב — סודן ומצרים ממערב וערב־הסעודית ממזרח — אשר יכולות בקלות לשלוח מטוסי קרב להפיל אותנו, חייב את הטייסים להחליט על המשך טיסה מעל הים האדום בגובה נמוך מאוד, כך שלא יוכלו להתגלות על ידי המכ"מים של מדינות האויב.
"ככל שעבר הזמן עלתה המתיחות בתא הטייס, וכל מי שישב בתא הטייס אימץ את עיניו והביט לצדדים ולפנים במטרה לנסות לאתר מטוסי אויב אם יגיעו. לפתע אומר הקברניט: 'מטוסי קרב לפנינו...' הלב מחסיר פעימה, אך בתוך שניות עולה בקשר קולם של טייסי קרב ישראלים, שמברכים אותנו על המבצע ו(אומרים) כי הם כאן בשביל לוודא ששום מטוס אויב לא יפגע בנו.
"ואכן, הנקודות השחורות שנראו מרחוק הפכו בתוך שניות אחדות לזוג מטוסי פנטום עם סמל המגן־דוד, שמתייצבים משני צידי ההרקולס, וכולנו נרגשים מהעוצמה הישראלית ומהסרת החשש להפלתנו. הטיסה נמשכה עוד זמן לא קצר וחופי סיני כבר נראו באופק. לאחר שחלפנו מעל אילת, עודכן עוז הקברניט בקשר כי הוא צריך לנחות בתל־נוף".
* * *
"כשהגענו לארץ, חגנו עם המטוס מעל לוד", נזכר רמי שרמן. "נצמדתי לחלון, צופה בתמונה המרגשת של המוני בני אדם המקיפים את המטוס שנחת ובו בני הערובה. המשכנו בטיסה לבסיס תל־נוף, שם חיכו לנו ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור. בתום שיחה קצרה איתם נסענו ליחידה. אני נסעתי במרצדס".
צפו בקבלת הפנים לחטופים וללוחמים בארץ
שמי: "ואז אנחנו נוחתים בתל־נוף, אחרי שכבר במטוס שמענו את החדשות על גלי השמחה השוטפים את הארץ. ואנחנו נוסעים באוטובוס ליחידה, חולפים על פני נתב"ג, רואים מרחוק את ההילולה שסביב המטוס שהביא את בני הערובה, ובכל צומת או יישוב — סימנים של שמחה אקסטטית ממש... ואני יושב ומתבונן בתמונות האלה מתוך מקום גאה אבל שקט וחש שאני הולך וצובר כעס, ממש כעס על ההיסטריה הזאת... גם כי אנחנו חוזרים עם מפקדנו המת, וגם מהתחושה הברורה שהמניה־דפרסיה של העם הזה הייתה מגיבה בדיוק הפוך אם חלילה היה כישלון או כישלון חלקי. והרי רק אתמול עוד התנהלו הפגנות של קרובי החטופים מול בניין ראש הממשלה לקיים עסקת חילופי שבויים. התגובה הזאת שלי הייתה כל כך חזקה, שהיא האפילה על כל השאר".
עופר: "אני הייתי מותש לחלוטין. שני הלילות האחרונים ללא השינה, ההקאות והכדורים בדרך לשם, המתח שלפני, ומעל לכל, שרשרת החוויות מסמרות השיער שעברתי בשדה עצמו אחת אחרי השנייה ושמהן נחלצתי ממש בעור שיניי, רוקנו ממני את כל שאריות האנרגיה. הייתי גמור. כשהכבש האחורי נפתח, ראיתי את עשרות הצלמים העומדים שם והחלטתי לצאת מהדלת הצדדית. בגלל זה אין לי אף תמונה מהמבצע. יצאתי מהחושך שבתוך המטוס אל שמש לוהטת ומסנוורת של 4 ביולי, חטפתי סחרחורת, ממש בלקאאוט, ונאלצתי לשבת על המסלול ולהירגע. ישבתי כך כמה עשרות שניות, לבד, כשעיניי עצומות ואני מעכל לאט־לאט את החוויה המדהימה שעברתי. אז ניגשה אליי חיילת וביקשה לדבר איתי. פקחתי את עיניי ואמרתי לה: 'בבקשה לא עכשיו'; אבל היא התעקשה ונראתה נסערת מאוד. היא אמרה שהחבר שלה משרת ביחידה, הוא לא בין הלוחמים שירדו מהמטוס והיא חוששת שנהרג. שאלתי לשמו והיא ענתה לי. אמרתי לה שאני נשבע לה בכל היקר לי שאין חייל כזה ביחידה, הוא לא טס לאנטבה, לא נהרג, והיא יכולה להיות רגועה. אז ראיתי את הזעם ניצת
בעיניה והיא סיננה מבין שפתיה: 'בן ז...!! כבר שנה וחצי הוא עובד עליי!!'"
שלוי: "במקום קיבלו את פנינו בתרועות עשרות חיילים, ואנחנו מלאים גאווה, אבל גם מבינים שאין זמן לחגיגות. עולים על השריוניות ונוסעים במהירות ליחידה. פגשתי שם את אורלי חברתי, ורעייתי היום. התחבקנו ממושכות, והיא בעיניים דומעות סיפרה לי שבלילה, כשהיא ועוד שלוש בנות היחידה היו במרכזייה, צילצלה ברוריה, חברתו של יוני, פעמים אחדות לשאול מה קורה. בשיחה האחרונה הבטיחה אורלי לברוריה כי תעדכן אותה ברגע שיתקבל מידע כלשהו. המידע אכן התקבל זמן מה אחר כך, אך הוא לא היה שלם עדיין. נאמר בו שהמטוסים כבר בדרך הביתה ולכל כוחותינו שלום... אורלי סיפרה לי שכפי שהבטיחה, התקשרה מיד לברוריה, עידכנה אותה ויעצה לה ללכת לישון קצת. פחות מחצי שעה אחר כך קיבלו הבנות את הבשורה על נפילתו של יוני. אורלי הרגישה נורא..."
ד"ר שלו: "בארץ חשבתי שנכון יהיה שדוד חסין (הרופא שטיפל בשטח במפקד הסיירת – לב"ע, ר"ב) ילך לראות את הגופה של יוני, כי כך נהגתי כאשר איתמר (לוחם הסיירת איתמר בן דוד – לב"ע, ר"ב) נפל בסבוי: זה חוסך לך חיים שלמים עם ספקות ותחושות שיכולת להציל ולא הצלחת. אך לא הצלחתי לשכנעו ללכת. אהוד ברק הגיע ליחידה וביחד הסתכלנו על החגור של יוני. בכיס החזה היה מיני־רימון עם כדור תקוע בתוכו בכיוון כללי של פגיעה מלמעלה למטה. חשבתי אז שזה אומר שהייתה פגיעה מהירי מהמגדל, אבל זה הכל בדיעבד ולא ממש חשוב.
"יומיים לאחר החזרה הביתה קיבלתי טלפון מחבר שסיפר לי על נער מבין החטופים שממשיך להגיב קשה לאירועים, לא ישן בלילות ונמצא במצוקה. ביקשתי לראות אותו, והוא סיפר לי איך שכב בעת הפריצה לטרמינל מאחורי קיר שהסתיר אותו, אבל שמע ירי מטורף וראה פגיעות של קליעים ברצפה ובקיר שמולו. במהלך השבי הוא גם התיידד עם ז'אן ז'אק מימוני, שנהרג בפריצה. הזיכרון הקשה ביותר, לדבריו, היה לשכב פסיבי ומשותק, לראות פגיעות של כדורים בקיר ולדעת כי עוד מעט יגלו ויהרגו אותו. חשבתי שמגיעה לו חוויה מתקנת, ולאחר הסכמה לקחתי אותו ואת הקלצ'ניקוב שהיה איתי תמיד למטווח שליד היחידה. ילדון קטן, לא ידעתי איך יגיב לירי, ולכן עטפתי אותו בזרועותיי והתחלתי לירות בבודדת ובצרור קצר. הוא מיד זיהה את הרעשים ובמיוחד את הריח. אמרתי לו שינסה גם הוא לירות תוך שאני ממשיך לעטוף אותו והוספתי: 'אתה שולט עכשיו ולא קורבן לאש'. הוא התחיל בבודדת ואחרי זמן קצר התחיל לרסס צרורות. מחסנית אחרי מחסנית. בחמת זעם ובהתרגשות. אם היו לי מספיק מחסניות, ייתכן שהיינו יורים שם עד היום בחדווה מטורפת ומשחררת. נסגר מעגל בשבילו. שמעתי שהוא היה בטוב אחר כך וגם אחרי שנים רבות. אז מי היה מאמין: קלצ'ניקוב ככלי טיפולי פסיכיאטרי. לא ברור אם ייכנס לסל הבריאות, אבל יעיל".
דני ארדיטי, לימים ראש המועצה לביטחון לאומי ואז סרן ומפקד צוות ארדיטי: "כיום, במבט לאחור, אני חושב שהיינו נאיביים ולא הבנו איזה אירוע ענקי היה המבצע. לאחר המבצע, רוב חיילי היחידה ואני המשכנו הלאה ומיד חזרנו אל האלמוניות ואל חיי היומיום שלנו, ופשוט לא באמת עניין אותנו כל שהתרחש מסביב. נשאבנו מיד אל תוך פעילות אחרת, ואחר כך כמעט לא דיברנו על המבצע".
"סיפור טרגי" | שאול מופז
הייתי הכי קרוב ליוני בגיל. הוא היה אז בן 29 ואני בן 26 בערך. יוני היה איש מופנם וסגור; הוא חי עם ברוריה ברמת־השרון, לא רחוק ממני ומאשתי אורית. הרגשתי שהוא חי בקונפליקט גדול — מצד אחד החיים התובעניים והבלתי מתפשרים של מפקד היחידה, תפקיד שהיה חלום חייו, ומנגד הרצון לקצת חיים פרטיים עם ברוריה, ולבנות משפחה.
כמה ימים לפני החטיפה של מטוס אייר פראנס התכנס חלק גדול של קציני היחידה לשיחה ביקורתית מאוד על התנהלותו של יוני. מרגע שפנו אליי להצטרף, והבנתי את נושא ההתכנסות, הוריתי להם לפזר מיידית את 'האסיפה'. ביקשתי מיוני להגיע מיד ליחידה ולדבר עם הקצינים, וכך היה. להרגשתי, השיחה הזאת השאירה אצל יוני צלקת. לא בטוח אם היה מספיק זמן לצלקת להגליד כראוי. זה לא הגיע לו.
בשבוע שבו נחטף המטוס, או אולי בשבוע שלפני כן, סיימתי את תפקידי כסגן מפקד היחידה. הייתי מועמד לתפקיד מג"ד, אבל יוני חשב שאני צריך לצאת ללימודי מינהל עסקים. באותו שבוע היה יוני עסוק במבצעים בסיני. הוא התקשר אליי וחיבר אותי אל מוקי בצר. עזבתי הכל והתייצבתי ביחידה.
יוני עדיין היה תחת הרושם הקשה של אותה שיחת קצינים; המערכת והפיקוד שמעליו רחשו כלפיו אמון בלתי מסויג והערכה גדולה. כשחזר יוני מסיני ומהתדריך בבית הצנחן, הוא אמר לי שהוא חושש שמא יצניחו מישהו מעליו לפקד על היחידה במבצע שזה עתה קרם עור וגידים. אמרתי לו שדבר כזה לא יעלה על הדעת – חד־משמעית! אתה חייב, אמרתי לו, ללכת לדבר על זה עם דן שומרון, ומיד. וכך היה. שיחה זו עזרה ליוני להבהיר לדרג הבכיר את עמדתו, שעל פיה רק הוא יפקד על היחידה במבצע.
טסנו לשארם א־שייח' בשבת אחר הצהריים, ושם המתנו לקבלת אישור הממשלה למבצע. כשהבנתי שיוני הציב את עצמו בתוך הכוח הפורץ, אמרתי לו שלדעתי עדיף שיהיה במקום שבו תהיה לו התמונה הטובה ביותר על כלל הכוחות, כך שיוכל לפקד טוב יותר על הפעולה. יוני הסביר שהוא חייב להיות בתוך הכוח הפורץ. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי עם יוני.
מבחינתנו ביחידה, יוני הוא שנתן את החותמת הסופית למוכנות היחידה למבצע, וביטחונו ביכולתה לבצע את המשימה הועבר ללא פילטרים לדרגים המחליטים. הרגשתי שמשא המשימה היה כבד על יוני הרבה יותר ממשימות אחרות. באשר לעובדה שהתמקם במקום שבו נפגע — לדעתי הוא רצה להוכיח לכולם שהוא המפקד, שאומץ ליבו לא פחת ושבתוקף הנסיבות לא הייתה לו כל אפשרות אחרת. כמו כן הוא הרגיש שעליו בלבד מוטל להעביר את המסר ש"אנחנו יכולים לבצע את המשימה".
חשתי שזהו סיפור טרגי: המהמורות שעבר מאז החל בתפקידו כמפקד היחידה, הסדק באמון מצד קצינים ביחידה בשבועות שלפני המבצע, מיקומו בכוח — כל אלה הכבידו עליו מאוד. ולמרות זאת, יוני נשך שפתיים ובמאמץ עילאי הוביל מבצע היסטורי, שזקף את קומתה של ישראל. בטוחני ששר ההיסטוריה יזקוף זאת לזכותו.
