הבית היה חורבה. אין דרך אחרת לנסח את זה. המודעה התנוססה ברשת במשך שבעה חודשים, ובהתחלה עוררה עניין רב, אבל ההצעה היחידה שהתקבלה היתה נמוכה כל כך, שהמתווכת לא טרחה להתייחס אליה. היא ניסחה את המודעה בעצמה והתגאתה מאוד במעשה ידיה. ובצדק: המודעה היתה נהדרת. אלא שהיתה גם אוסף של זיבולי שכל, כפי שהתברר לכל מי שהעיף בבית מבט אחד קצר. פשוט שקר מוחלט. המבנה המחריד היה משאבת כספים, בור ללא תחתית. מי שטרח להגיע אליו ברח אחרי דקה או שתיים של דשדוש בין הקירות הרקובים.

וכך החליט ריק הופמן לחזור אל בית הוריו הנטוש, אם כי שבע-עשרה שנים קודם לכן עזב אותו בשבועה חגיגית שלא יחזור אליו לעולם. הוא התנחל בקומה השנייה, בחדר שהיה פעם חדר העבודה של אביו, ולמרות קור דצמבר העז לא הדליק את ההסקה היקרה להחריד, וישן במלוא בגדיו על ספת העור הישנה, בתוך שק שינה שמתאים לקוטב, ליד רדיאטור ישן.

ריח של שתן חתולים עמד בחדר. לאורך הקירות ניצבו ארונות ספרים גבוהים ורעועים, בעלי דלתות זכוכית. על שולחן העבודה של אביו היה מונח מחשב IBM ישן וצהבהב, שהתאים רק למוזיאון המחשבים בוושינגטון. לידו היתה מדפסת סיכות של קנון. אם שנות השמונים יחזרו מתישהו, אין ספק שהוא מצויד היטב לקראתן. חדר ילדותו, שבו התגורר עד שנסע ללמוד בקולג', נהפך במשך הזמן למחסן והיה מלא רהיטים שבורים וארגזים. לכן ישן על ספת העור בחדר הזה, שהקור ששרר בו הזכיר חדר קירור תעשייתי.

אין ספק שהגיע לשיא חדש של עליבות בחייו. לא היה לו מקום מגורים אחר, כי שבוע קודם לכן נאלץ לעזוב את הדירה בשכונת בֶּק-בֵּיי היוקרתית, שבה גר עם ארוסתו הולי, עד שהכריזה שהיא כבר לא רוצה להתחתן איתו וחזרה לדירה שלה. אחר כך התאכסן כמה לילות במלונית באזור בּרַייטון, אבל כספו אזל במהירות. כבר חודשיים לא היה לו מקור הכנסה. הוא שלח קורות חיים לעשרות עיתונים וכתבי עת, אבל לא קיבל תשובה. את שעון היד שלו (בַּאוּם ומֶרסְיֶיה מרהיב עין) מכר באִי-בֵּיי, וממרבית הבגדים המהודרים שלו נפטר באתר יד שנייה, תחת הכותרת ״בגדי יוקרה שכמעט לא נלבשו״.

עכשיו נשאר חסר פרוטה כמעט. למזלו, היה לו מקום מגורים בחינם, אלא שלא הרגיש בר-מזל במיוחד כשישן בחורבה הקפואה הזאת ברחוב קלֵייטון - הבית שהוא ואחותו גדלו בו.

ונדי, שהיתה צעירה ממנו בשלוש שנים, גרה עכשיו בבֵּלינגהם, במדינת וושינגטון, ועזרה לבת זוגה, שרה, לנהל את המסעדה הטבעונית שלה. ״פשוט תמכור את החורבה המעצבנת הזאת,״ אמרה לריק. ״הבית במצב נורא, אבל המגרש בטח שווה כמה מאות אלפים. סכום שבהחלט יכול לעזור לי.״

הרעיון נראה הגיוני לגמרי, עד שהולי ביטלה את האירוסים, והוא נאלץ לעזוב את הדירה ברחוב בִּיקון. עכשיו היה זקוק למקום מגורים, לפחות עד שימצא עבודה אחרת ויעמוד שוב על הרגליים.

עד לפני חודשיים היה ריק העורך הראשי של ״בֶּק-בֵּיי״ - כתב עת נוצץ שעוסק בכל העשירים והידוענים בבוסטון, כל האח״מים והמי-ומי. דיווחים חנפניים על שפים מפורסמים, חתונות מפוארות ומוזגים מצטיינים יצרו כתב עת שמנמן ונחמד, במינון מדויק של עוקצנות ולגלוג (מינון מאוזן על חוד התער, למעשה), שמשך אליו קוראים מלאי שאפתנות וחמדנות, פיקחים ומתוחכמים בעיני עצמם בלבד.

במשך שנים ארוכות היה ה״בק-ביי״ צהובון מקרטע, אבל אז קנה אותו מורטון אוֹסטרוֹ, אלוף השקעות מקומי, ובעזרת עירוי של מזומנים עשה אותו זוהר ומלוטש יותר - צעצוע של איש עשיר. מורטון הביא איתו גם תור זהב של משכורות מפוצצות וחשבון הוצאות בלתי-נדלה כמעט, כי בשביל לעשות כסף צריך לבזבז אותו, כך נהג לומר. הוא העביר את משרדי העיתון מבניין קטן ומכובד בשכונת בק-ביי למבנה תעשייתי משופץ בדרום בוסטון, באזור סוֹוָה השורץ אמנים, שנעשה מבוקש לאחרונה. לבֵנים וקורות חשופות, חלונות תעשייתיים ענקיים מהמאה התשע-עשרה ורצפת בטון מוחלק; מסיבות בחסות יצרניות הוודקה קֶטְל-ואן או סטוֹלי אֶליט, שנערכו במועדונים אפלוליים דמויי בונקר, והכניסה אליהן היתה בהזמנה אישית בלבד.

ריק לא היה עיתונאי רכילות במקור. בגיל הנעורים ההפכפך הוא ראה את הסרט ״כל אנשי הנשיא״, התרשם עמוקות ונתקף תחושת שליחות עזה. מאז השתוקק תמיד להיות בוב ווּדוורד או קַרל ברנסטין - עיתונאי עשוי לבלי חת, שמתמחה בחשיפת תרמיות וקנוניות בדרגי ממשל גבוהים. בתום לימודיו התקבל לעבודה ב״בוסטון גלוב״, בחינמון המֶטרוֹ, והצליח למשוך תשומת לב רבה בזכות כתבה נוקבת שחשפה את בעיית בתי הכלא הפרטיים, הפועלים על פי שיקולי רווח והפסד. אחר כך הכין כתבה על השחיתות בענף המוניות בעיר, וכן סדרת כתבות על הקלילות שבה אפשר להתנער מאישומי נהיגה בשכרות במדינה. בסתר לבו האמין שהיה כבר מצליח להגיע לדרגת וודוורד וברנסטין, אילולא פגש את מורטון אוסטרו, במסיבה להשקת ספר, בקיימברידג'. מורטון, גבר קרפדי קטן, שם עין על ריק ושלף אותו מה״בוסטון גלוב״ בעזרת משכורת מהממת, כדי לתגבר את כוחותיו של ה״בק-ביי״ בסיקור ״אליטת העוצמה״ - שערוריות באוניברסיטת הרווארד, קנוניות בבית הנבחרים, ורכילות על ראשי קרנות הגידור. ריק קיבל חופש מוחלט לנפץ תדמיות ולהעלות אנשים על המוקד.

הוא שכר דירה גדולה ברחוב ביקון, מצא לו יפהפייה בלונדית תואמת ששמה הולי, ויצא איתה כמעט כל ערב למסיבה או למסעדה. הוא לא התקשה להשיג שולחן לאותו יום, אפילו במסעדה היוקרתית והזעירה ביותר, שכדי להזמין בה מקום צריך להתקשר חודשים מראש (אם כי לא שנים מראש, כי בסופו של דבר זאת בוסטון, לא ניו יורק). החליפות שלבש (אריג צמר משובח עם בטנה ולולאות חפתים) נתפרו רק אצל החייט של מורטון, בתעריף של חברים ובני משפחה. פעם בשבוע הזמין אותו מורטון לארוחת בוקר בשולחן הקבוע שלו בטרקלין בריסטול, במלון ארבע העונות.

חיים לא רעים בכלל. כל עוד הם נמשכו.

ריק פקח את עיניו אל אור הבוקר הקפוא. הרדיאטור זמזם ורטן. אבל ריק שמע עוד משהו. קול התרוצצות בתוך אחד הקירות הסמוכים. מהומה חרישית, שריטות של מכרסם. עכברים? חולדות? סנאים? כל מיני יצורים חדרו כנראה דרך הארובות ופתחי האוורור בזמן שהבית לא היה מאוכלס. ריק קם מהספה, הקשיב רגע בשקט, שמע את צליל הגירוד העמום בתוך הקיר האחורי של חדר העבודה ו... חבט בכל כוחו בקיר.

קול נפץ אדיר נשמע כשאחד מארונות הספרים נפל ודלת הזכוכית שלו התנפצה והקיאה את כל התכולה על הרצפה.

״לעזאזל,״ אמר ריק.

אבל לפחות הרחשים נפסקו.

רסיסי זכוכית חדים היו פזורים עכשיו מכל עבר, נוצצים באור הבוקר הקלוש. כרכים אדומים של ״העיתון המשפטי של מסצ'וסטס״ היו פזורים על הרצפה. לֵנארד הופמן, אביו של ריק, היה עורך דין עצמאי בעל חוג לקוחות בלתי-שגרתי - חשפניות, ספקי פורנו ובעלי מועדונים מפוקפקים. המשרד שלו שכן ברחוב וושינגטון שבמרכז בוסטון, אבל בחדר העבודה שלו בבית תמיד היו עותקים נוספים של ספרי המשפטים שלו.

ריק ניגש להביא מטאטא ויעה כדי לאסוף את רסיסי הזכוכית. ארון השירות היה בקומה התחתונה, ליד המטבח.

שכבת אבק ופסולת הצטברה על מדרגות העץ, וכללה בין השאר גם פחיות בירה מעוכות ועטיפת קונדום קרועה. בני נוער הצליחו להיכנס לבית - לכן אחד החלונות היה שבור - אבל לא היה מדובר בפולשים קבועים, כנראה. לא דיירים לטווח ארוך. הבית היה מושכר רוב הזמן, מיום שלנארד חטף שבץ לפני שמונה-עשרה שנים. אך מכיוון שהמבנה הידרדר במשך הזמן ולא נערכו בו תיקונים, הידרדרה גם איכות השוכרים. הדיירים האחרונים היו כל כך פרועים וקולניים, שהשכנים התחילו להתלונן. וכך, לפני שלוש שנים, החליט ריק להפסיק להשכיר את הבית.

המבואה היתה חשוכה - הנורות בגוף התאורה שבתקרה היו שרופות - אבל הוא הכיר את הדרך בעל פה. הוא היה מסוגל לנווט בבית בעיניים עצומות. הוא מצא את ארון השירות וגם סבך של שקיות ניילון, אבל שום מטאטא לא היה שם. הוא ראה מנקה שטיחים מכני ישן, אבל ידע שגם אם יתברר שהוא פועל, הוא לא יצליח להרים את רוב הרסיסים. ריק סקר במבטו את המטבח. עוד פחיות בירה, וגם בקבוקי בירה וקופסאות קרטון של ביג מק.

״אל תזוז, חתיכת חרא!״ צעק מישהו.

ריק קפץ בבהלה. כשהסתובב ראה גבר מקריח, גבוה ורזה, במעיל קצר עבה, ג'ינס משופשפים ונעליים גבוהות.

״אה, זה אתה,״ אמר האיש. ״בחיי. טוב לראות אותך, ריק!״

״אה, ג'ף, הַיי.״ הוא חייך בהקלה. ״הרבה זמן לא נפגשנו.״

״מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך. חשבתי שזה עוד פעם התיכוניסטים הדפוקים האלה מהבית-ספר המקומי.״ הוא הרים באוויר מחזיק מפתחות וצלצל בו. ״ונדי נתנה לי מפתחות לפני שנתיים-שלוש, ביקשה ממני לשים עין על הבית.״

״אין בעיה.״ ריק הניד את ראשו. ״אני מעריך את הרצון הטוב.״

ג'ף הוֹלֶנבֶּק היה השכן מהבית הסמוך - בית ילדותו, שאותו ירש לאחר מות הוריו. הוא היה צעיר מריק בשנה-שנתיים. הם אף פעם לא היו חברים קרובים, אבל לפעמים שיחקו כדורסל אחד-על-אחד בחניית הבית של ג'ף - וקלעו לחישוק שהיה מחובר לקיר המוסך. ג'ף, שהיה גבוה, רזה ואתלטי, ניצח בדרך כלל. כשג'ף למד בתיכון הציבורי המקומי, ריק עבר ללמוד באקדמיית לינווד, שהיתה בית ספר פרטי, וכך הידידות הקלושה שלהם התרופפה עוד יותר. ג'ף גם התחיל ללעוג לתלבושת האחידה ה״הומואית״ שריק נאלץ ללבוש - ז'קט כחול, חולצה לבנה ועניבה עם פסים אלכסוניים באדום ואפור. לגלוג הנעורים הזה לא היה חריג במיוחד, אבל גם לא תרם ליחסים ביניהם.

למיטב זיכרונו של ריק, ג'ף עבר איזשהו שלב של סמים עד שכמעט סילקו אותו מהתיכון, אבל בסופו של דבר הוא לקח את עצמו בידיים ואפילו המשיך לקולג' המקומי. ריק לא זכר במה הוא עובד עכשיו - משהו שקשור לענף הבנייה אולי? שאריות השיער שעיטרו את קרחתו של ג'ף היו קצוצות. בנעוריו גידל שיער עד הכתפיים, אבל עכשיו, כמין פיצוי על היעדר השיער בקודקוד, גידל זקן תיש דליל ומאפיר. עיניו היו כחולות-מימיות.

״כנראה החבר'ה מהתיכון שמעו שהבית ריק, אז יש איזה כנופיה שחוגגת פה עם אלכוהול, זיונים וכאלה. כל פעם שאני שומע אותם, אני בא ומעיף אותם. מה שלום אבא שלך?״

ריק חייך בעצב והניד את ראשו.

״אין שינוי? אז הוא עוד ב... מוסד הסיעודי הזה?״

״כן.״ ריק הנהן. ״מאכילים אותו, מחנים אותו מול הטלוויזיה לכל היום, ואלה החיים שלו. עצוב, אתה יודע.״ לא סתם עצוב. שובר את הלב, הסוף הזה של אבא שלו.

״ונדי עוד שם, באורגון?״

״וושינגטון, אבל כן.״

״ואתה העורך הגדול של 'בוסטון מגזין'?״

ריק משך בכתפיו ולא טרח לתקן את שמו של העיתון, כי אז יצטרך לתקן גם את תיאור המשרה שלו, שכבר לא היה לה שום תיאור. חוץ מזה, היה נחמד לחיות קצת בעולם שבשורת פיטוריו עדיין לא הגיעה אליו. מרענן לבקר במקום שבו עוד לא שומעים את התיפוף העמום של תופי הטם-טם.

תיפוף שגם הוא עצמו לא שמע, עד שהיה מאוחר מדי.

כן, עד הרגע האחרון לא ידע שעומדים לפטר אותו. כל המספרים נראו נהדר - המינויים, המכירות. הוא אמר להולי שהוא מצפה להעלאה במשכורת. היו אפילו דיבורים על בונוסים בסוף השנה, אם יתברר שהעיתון ״עקף את כל התחזיות״.

בדיעבד התברר לו, כמובן, שהרכילויות על סופו המתקרב חרכו את הקווים במשך שבועות ארוכים. מורטון קיבל כמה החלטות מסחריות כושלות. הפסיד בהימור רציני על חברה לכריית זהב ועל חברה סינית לעיבוד עצים, וכל ההון שלו התאדה בבום אחד. או כך סיפרו השמועות.

כל זה נודע לריק במהלך ארוחת בוקר במלון ארבע העונות, אחרי שהזמין את האוכל, אבל לפני שהספיק לסיים את ספל הקפה הראשון.

למעשה, מורטון לא פיטר אותו, ממש לא. הוא פשוט ביטל את המשרה שלו. החליט לבטל את המהדורה המודפסת. הוא כבר לא יכול להרשות לעצמו לממן את המשכורות השמנות ואת ההוצאות המנופחות, כך אמר. ובכל מקרה, שיטת הבזבוזים לא פעלה. רוכשי המודעות נאלצו לתת הנחות כדי למלא את הדפים, ולא היה קשה לראות שלעמודים הפנימיים נשארו רק פרסומות של העיתון עצמו. הגיע הזמן לחדשנות משבשת! לכן קיצץ מורטון את רשימת מקבלי המשכורות ופיטר את העורכים שמקבלים יותר מדי כסף. מעכשיו, חברי מערכת שכירים יהיו כותבים עצמאיים ויקבלו תשלום לפי הגשות, כלומר, לפי כתבות. גם ריק יוכל בהחלט להגיש כתבות לעורך החדש - עכברון קטן ונתעב, בנעלי אולסטאר של צ'אק טיילור, חולצת בן שרמן ומשקפי באדי הולי אירוניים, ששנה קודם לכן קיבל אותו ריק לעבודה כעורך האתר המקוון של העיתון.

עד שהמלצר הגיע עם האומלט-פּרוֹשוּטוֹ והאספרגוס הקלוי, ריק כבר איבד את התיאבון.

״אתה עוד גר בצד השני של הנהר?״ שאל ג'ף.

״לא, סיימתי את השכירות שם.״ ריק לא רצה להיכנס לפרטים המגעילים. לא עם ג'ף הולנבק, בכל מקרה.

גבה התרוממה. ״אז אתה עובר לכאן?״

ריק טלטל את ראשו בפקפוק. ״כן, אבל רק לתקופה מוגבלת. הגיע הזמן למכור את הבית הזה.״

״שמתי לב שהראו אותו לקונים בזמן האחרון. אני מבין שעוד לא יצא מזה כלום.״

ריק פשט את ידיו. ״קיבלנו הצעה אחת, אבל נמוכה מדי. המקום הזה על הפנים.״

״צריך לעבוד עליו קצת, זה בטוח. אבל יש לו מבנה טוב. אם מישהו יהיה מוכן להשקיע פה קצת זמן וכסף, זה יכול להיראות לא רע בכלל.״

״בדיוק מה שחשבתי. אולי אני אביא מישהו שישייף את רצפת העץ, שיטייח, יצבע קצת...״

״אתה לא מתכונן לעשות את זה בעצמך, נכון?״

״בשום אופן. לא בתחום הכישורים שלי.״

״כבר לקחת מישהו?״

ריק הניד שוב את ראשו. ״חשבון הבנק שלי קצת בדיאטה. אולי בעוד כמה חודשים,״ אמר בשלווה, כאילו זה רק עניין של זמן עד שצונאמי של כסף יציף אותו שוב.

ג'ף התנדנד קצת מרגל לרגל. ״לא אכפת לי לנסות לקדם את העניין. אתה יודע שאני מתעסק בדברים כאלה, נכון?״

״באמת?״

״כן. בנייה, נגרות, שיפוץ יסודי, כל הקטע הזה.״ הוא שלף כרטיס ביקור מהכיס הקדמי של מעילו והושיט אותו לריק. ג'ף הולנבק, בנאים, היה כתוב שם. ״יש לי שני פועלים עכשיו. אני לא יודע איזה הצעות מחיר קיבלת, אבל לא אכפת לי לעשות לך הנחה, אתה יודע - חברים מילדות וכל זה.״

״אה.״ הוא אף פעם לא דמיין את ג'ף כמבוגר אחראי, שלא לדבר על קבלן שיפוצים מצליח.

״לא תאמין בכמה מוכרים בתים בשכונה הזאת, בנאדם. ממש טירוף. זאת אומרת... אתה מכיר את הבית של ד'אגוסטינו בצד השני של הרחוב?״

״בטח.״

״לדעתי, הם קיבלו עליו מיליון וחצי, והוא הרבה פחות טוב מהבית שלכם... זאת אומרת, ממה שהוא יכול להיות.״

״מיליון וחצי דולר? בשביל החורבה הזאת?״

״כן, ממש טירוף. אני אומר לך, אם משקיעים עבודה רצינית במקום הזה, אפשר לקבל עליו שני מיליון, בקלות. אפילו יותר.״

״אבל אני לא כל כך... נזיל כרגע. אני לא רוצה להטעות אותך.״

ג'ף הנהן. ״אז אולי אנחנו יכולים לעשות עסק. נגיד... אני עושה את העבודה עם הפועלים שלי, ואחר כך אני מקבל חלק מהמכירה. נמצא כבר איזה סידור שיהיה טוב לשנינו.״ הוא הוציא חפיסת מרלבורו ומצית זיפו. ״יפריע לך אם אני אעשן?״

״השתגעת? כל דבר עדיף על הריח הזה של שתן חתולים.״

ג'ף צחקק כשהצית את הסיגריה. ״למזלי, העישון מקלקל את חוש הריח.״

״למעלה, בחדר העבודה של אבא שלי, שם זה הכי גרוע. וגם כל מיני חיות גרות בתוך הקירות.״

ג'ף נשף תימרות עשן תאומות. ״אז מה אתה אומר?״

ריק שתק רגע ארוך. מה כבר יכול להיות? חשב. זה יכול לעבוד לא רע. ״מתי אתה יכול להתחיל?״

״מתי שתרצה. אפילו עכשיו.״

״תקופה יבשה?״

״תמיד זה ככה בחורף. זאת אומרת, יש לי שתי עבודות גדולות שיתחילו בעוד שלושה חודשים בערך, אבל...״

״מה אני אגיד לך, רעיון מעניין. אם נצליח ליישם אותו.״

״טוב, אז תחשוב על זה. ובינתיים בוא נבדוק מה הריח הזה למעלה. יש לי הרגשה שאני יודע.״

ג'ף עלה במדרגות בעקבות ריק. ״בחיי,״ אמר והזיז את עטיפת הקונדום בחרטום נעלו. ״הם אפילו לא מנקים אחריהם.״

כשנכנסו לחדר העבודה, גיחך ג'ף למראה הארון המנותץ. ״אז זה הבום ששמעתי מהבית שלי,״ אמר. ״כן, עכשיו אני מבין לאיזה ריח התכוונת. חכה רגע, אני תכף חוזר.״

הוא דילג במהירות במורד המדרגות. ריק התחיל בינתיים לאסוף את שברי הזכוכית הגדולים, עד שג'ף שב והופיע בפתח עם יעה ומטאטא גדול ביד אחת, ולוֹם מתכת ביד השנייה.

״חשבתי שאולי תצטרך את זה.״ הוא הושיט לריק את המטאטא והיעה. ואז נופף במוט המתכת ואמר, ״אם אתה רציני בקשר לשיפוץ, אני יכול לפתוח את הקיר ולראות מה הרעשים ששמעת.״

ריק משך בכתפיו. ״קדימה, למה לא.״

ג'ף פסע בזהירות בין שברי הזכוכית ונעמד באמצע החדר. ואז השתתק, הטה את הראש והקשיב. כעבור רגע נשמע שוב הרשרוש. ג'ף התקדם בעקבות הרחש אל הקיר האחורי ועמד שם בלי לזוז. כעבור כמה שניות שלח את ידו אל ידית הנחושת המעוטרת של דלת חדר הארונות, העשויה עץ כבד. שניהם נכנסו לחדרון הקטן, וג'ף מצא את מתג התאורה והדליק את הנורה החשופה שהשתלשלה מהתקרה.

הוא הנהן וחייך. ״זה בא מהפיר של הצנרת. בטח סנאים. הם נכנסים דרך פתחי האוורור בגג או מכרסמים חורים בעץ. ממזרים קטנים ומעצבנים.״

הוא אותת לריק שיתרחק קצת, הניף את הלום ונעץ את קצהו המשונן בקיר האחורי של חדר הארונות. לוח העץ התנתק בחריקה. לא היה עליו שום ציפוי גבס או טיח, ראה ריק. סתם לוח סיבית שטוח, שרוחבו עשרים או שלושים סנטימטר ואורכו כמטר וחצי או קצת יותר.

״הנה הוא נופל,״ אמר ג'ף. ״בלי שום בעיה.״ הוא זז הצדה כשהלוח הארוך נפל על קרקע החדר בענן אבק.

חור מוארך נפער בקיר האחורי של החדרון, פרצה צרה שלא אפשרה להיכנס פנימה אלא רק להציץ לתוך הפיר האפלולי. ציוצים מבוהלים נשמעו, וטפיפת רגליים קטנות, כמו גשם על הגג. התרוצצות תזזיתית של יצורים קטנים.

״סנאים,״ הכריז ג'ף. ״ידעתי.״ הוא השתעל. ״איכס. מגעיל.״

ריק התקרב כדי לראות.

״אני שונא סנאים,״ אמר ג'ף. ״סתם חולדות עם זנב שמן.״

שוב נעץ את הלום בקיר ותלש את הלוח הסמוך. המסמרים חרקו מן החיכוך, וגם הלוח הזה נפל ארצה בחבטה רמה.

״בלי שום גבס או טיח,״ אמר ג'ף. ״מוזר. כאילו צבעו ישר על העץ.״

״מה, הם בנו שם קן?״ שאל ריק. ״לא בא לי שסנאים מחורבנים יתרוצצו לי בכל הבית.״

״לא, אם יש להם קן, הוא בטח בצד השני של הבית. פה זה רק הבית שימוש שלהם.״

״בית שימוש?״

״סנאים לא עושים צרכים בקן שלהם, בדרך כלל.״

״אתה חושב שהם עדיין בקן?״ שאל ריק.

״אולי. ואולי לא. אם יש להם גורים, הם לא יעזבו את הקן.״

״אז מה עכשיו?״

״נתפוס אותם במלכודת, זאת השיטה הכי טובה. או שנבריח אותם מכאן. ואז נסתום את החורים ברשתות מתכת.״

עכשיו הצליח ריק לראות קצת יותר טוב את מה שקורה בתוך הפיר. באור העמום (שחדר מהרבה חורים בגג, כך שיער) ראה מין ערימה משונה - צללית שגובהה מטר או מטר וחצי.

״תשים לב איפה אתה דורך,״ אמר ג'ף.

ריק התקדם עוד קצת והשתחל בזהירות דרך הפתח, לתוך הפיר. הוא נאלץ להישאר כפוף. הגג המשופע לא אפשר לו להזדקף.

״אתה יודע,״ אמר ג'ף, ״אם תרצה לפתוח חלק מהקירות כאן, נוכל להוסיף עוד כמה מטרים לקומה הזאת. חדר שינה קטן, חדר ילדים, או איך שלא תקרא לזה. אפשר אפילו לעשות חלון תקרה - זה נורא נחמד. יש לי ניסיון טוב עם חלונות גג של וֶלוּקס קַבּרִיוֹ, שבאים עם מרפסת קטנה.״

עיניו של ריק הסתגלו בהדרגה לחשיכה, והוא התקרב אל הערימה: יריעת ברזנט שחורה שמכסה כמה ארגזי קרטון, כנראה. עכשיו שיער שהוא מבין למה נשארו לוחות עץ חשופים בקיר האחורי של חדר הארונות. בשלב כלשהו, במהלך מאה שנות קיומו של הבית, היתה כנראה גישה אל פיר הצנרת, ובמקום להשאיר אותו כחלל ריק ומבוזבז, השתמשו בו לאחסון וניגשו אליו דרך חדר הארונות. אולי המבנה המקורי כלל אפילו דלת נסתרת או לוח הזזה, ורק אחר כך אטמו את הפתח בלוחות עץ.

״רק תיזהר שם,״ אמר ג'ף. ״כבר ראיתי סנאים תוקפים אנשים, אתה יודע. גם אם אין להם כלבת. אתה פולש למרחב המחיה שלהם, אז...״

ריק משך באחת מפינות הברזנט, אבל היריעה לא התרוממה. היא היתה מהודקת בסיכות שדכן ליריעת ברזנט אחרת. הוא משך חזק יותר, והפעם חלק מהסיכות נשלפו וניתזו הצדה. עכשיו ראה מה יש מתחת ליריעה.

״אלוהים ישמור,״ אמר. הוא הביט שוב. המראה שנגלה לעיניו לא נקלט במוחו.

״מה קרה, הם נשכו אותך?״ שאל ג'ף וצחקק.

האור היה קלוש, ובכל זאת, כשגחן אל החור שבין היריעות, הצליח ריק להבחין במספר 100 ובפרצוף של בן פרנקלין. לא ייתכן. הוא תחב את ידו לתוך החור, אחז במה שראה בפנים ושלף אותו החוצה.

צרור שטרות של מאה דולר. ככה זה נראה. רצועת נייר היתה כרוכה סביב הצרור, ועליה היה מודפס פעמיים המספר $10,000.

הוא שם לב שידו רועדת.

״מה קורה שם?״ שאל ג'ף.

״שום דבר,״ אמר ריק.