כמו בחייה כך גם במותה, משטר הדיכוי לא נתן לאסתי וינשטיין מנוחה. אחרי שלא הצליחה לשאת עוד את הניתוק מבנותיה ושמה קץ לחייה, המשיכו השדים מן העבר לרדוף אותה. במשך שעות ארוכות, מרגע שנמצאה ללא רוח חיים, ניסו בני משפחתה שנשארו בחסידות גור לבצע מחטף ולקבור אותה בדרכם. מולם ניצבו תמי, בתה היחידה שנותרה לצידה, אחיה של אסתי, חנוך, וקבוצה של יוצאים בשאלה שהתנדבו לסייע להם, כדי לתת לסיפור הבלתי נתפס הזה להסתיים כפי שאולי אסתי הייתה רוצה.

"ילדיי הנפלאים, שלרגע לא שכחתי ולא אשכח אותם, כל מה שעשיתי, היה אך ורק לטובתם. חשבתי שמדובר בעניין זמני, אך השנים עוברות והזמן לא מרפא והכאב לא מרפה! יש כמובן גם נחמה אחת עוצמתית וחזקה, שמנחמת ומחזקת אותי תמיד ‑ בתי תמי האהובה. היא הפתיעה אותי כשהתקשרה, ביום שבת בצהריים, תקופה קצרה אחרי שגרתי ברמת־גן והשתמשתי בטלפון בשבת, אמרה שהיא מצטרפת אליי... ניסיתי להניא אותה מצעד זה, כיוון שהייתה צעירה, נשואה טרייה באושר, לבחור 'פתוח' בקנה מידה גוראי, אמא מאושרת לתינוק חמוד... לא חשבתי שיש הצדקה לצעד שלה, אך כמובן, במבט לאחור, זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי!!! ילדה נפלאה, אחראית ואמיצה שכמוך, תמי שלי! הספר הזה מוקדש לך".

במשך תקופה ארוכה כתבה אסתי ספר, "עושה כרצונו", שמתאר את קורות חייה (הקטעים המודגשים – מתוך הספר). הטקסט סוחף, מטלטל ומספק הצצה למשטר הדיכוי שמנהיגה חסידות גור, מהחזקות והמשפיעות ביותר שבחסידויות, על חסידיה. קטעים ארוכים ממנו משובצים באותיות מודגשות בתוך הכתבה הזו. הדיכוי הזה, שאותו היא מתארת, הביא את אסתי לנסות לשים קץ לחייה בפעם הראשונה. כשיצאה מזה בחיים החליטה לאזור אומץ ולעזוב. בחסידות, כנהוג שם, עשו הכל כדי לעקור ממנה את בנותיה ולמרבה הצער הצליחו. שש מתוך שבע הבנות ניתקו איתה כל קשר והתנכרו אליה. רק תמי נותרה, ואתמול היא נאבקה באופן מעורר השראה כדי למלא את צוואתה של אמהּ בדרכה האחרונה.

וינשטיין עם בתה, תמי מונטג

הדיכוי

מחוץ למכון לרפואה משפטית באבו כביר התרחש אתמול מחזה סוריאליסטי. קבוצה של צעירים נעמדו במשך שעות מול השער ומנעו מכל רכב של זק"א לצאת עד שיעבור בדיקה כדי לוודא שחסידי גור לא מבריחים את גופתה של אסתי. בכל אותו הזמן הסתובב חנוך, אחיה, וניסה להגיע לפשרה עם אביו כדי לספק לאחותו הלוויה כפי שביקשה בצוואתה.

וינשטיין נעלמה בשבוע שעבר, אחרי שהותירה כמה רמזים על כוונתה לשים קץ לחייה בשל הניתוק מבנותיה. שלשום היא נמצאה ללא רוח חיים באשדוד, ושעות אחדות לאחר מכן כבר הוציא אביה באמצעות שופט תורן, במעמד צד אחד, צו אפוטרופסות כדי שיוכל להביא אותה לקבורה בפורום מצומצם במיוחד בהר המנוחות בירושלים. אבל אסתי בצוואתה ביקשה לעצמה הלוויה אחרת, עם שירים ופרחים, ובמרכז הארץ, וכך החלה הסאגה שנמשכה שעות ארוכות, וכללה הגשת צו מניעה, סיוע מחברי כנסת משני הצדדים וניסיונות פשרה.

סיפורה של וינשטיין הוא אולי פרטי, אבל יש אלפי נשים שיוכלו להעיד עד כמה הוא נוגע אליהן. מתקנות הצניעות המחמירות ועד ההפרדה האכזרית בין ילדים לבין אמם או אביהם שיצאו בשאלה. דרך הפעולה כמעט תמיד זהה: הסתה נגד הצד שיצא בשאלה, הפחדה ושימוש בכסף ובכוח שיש לחסידות, שבאים לידי ביטוי לעיתים גם בפסיקות של בתי הדין הרבניים שהולכים באופן גורף עם הצד שנשאר דתי.

"שום דבר לא ישבור, או יכניע אותי. ואם זה יקרה, זה יהיה זמני. לתקופה. בסופו של דבר, ה־הדסה שבתוכי תקום על רגליה, תתנער מאשפתות ותמצא פתרונות! אבל באותו זמן אף אחד לא ראה. לא ראה אותי, ולא ראה את המצבים שעלולים להביא אותי להשתמש בכוחות הרבים שניחנתי בהם, יכלו לזהות כבר אז... את הכוח להילחם, לשנות, לאלתר במציאת פתרונות ומעל הכול ‑ את האומץ".

יוצאים בשאלה חוסמים רכב של זק"א ביציאה מאבו כביר, אתמול

תמי מונטג, בתה של וינשטיין, יצאה בשאלה בעקבותיה כשבעצמה הייתה נשואה ואמא לילד. מאז הן לא נפרדו לרגע. כשאסתי השאירה אחריה את המכתב ובו כתבה שהיא לא רוצה להיות עוד לנטל, תמי הפכה את העולם כדי למצוא אותה. היא נעזרה בארגון ה.ל.ל שמסייע ליוצאים בשאלה, בזק"א ובמשטרה. במשך חמישה ימים היא נעה בין ייאוש לתקווה, עד שביום ראשון בבוקר ליבה נשבר.

"אחיותיי ואבא שלי ניתקו איתנו כל קשר", סיפרה תמי. "כל מה שהיא עשתה לא הצליח, הם לא היו מוכנים לקבל אותה והיא נשברה לאט־לאט, יותר ויותר. היא עברה משבר מאוד קשה וניסתה ליצור עם האחיות שלי קשר ולהסביר להן מה גרם לה לעשות את זה. אני רוצה שהשופט יקבע שאני אחליט על הקבורה של אמא שלי, כי אני היחידה שרשומה בצוואה שלה. עד ליום שאמא שלי נפטרה היא לא עניינה אותם. רק עכשיו כשהיא מתה היא פתאום הפכה לבת שלהם, לאמא שלהם ולבת משפחה. זה מזעזע ומחריד. לא אכפת לי שיהיה גם טקס דתי עם קדיש, אבל אני לא מוכנה שייקחו לי את אמא שלי ויעשו בה מה שהם רוצים".

השחרור

"יש את חיי העצמאיים, החופשיים, אלה שבחרתי בהם מתוך מודעות, למרות שלא בכל שלב הייתה לי בחירה משמעותית ‑ הלוא הבחירות שלנו, הן תוצאה של בחירות קודמות שלנו. חיים אלה, מלאים עשייה, נתינה, חוויות ואהבה! ויש את חיי האימהות שלי, הכואבים, המרוסקים לרסיסים, החבולים והפצועים. חיי אמא שוויתרה על התינוקות שלה, למען לא יגזרו אותן לשניים במשפט שלמה. ידעתי שהילדים לא יוכלו להתמודד עם אובדן אבא, לאחר שאיבדו את אמא.

הגבר אפילו לא אומר את שם אישתו. אסתי

"רציתי שניפגש, שנהיה בשבתות כשרות למהדרין אצל ההורים שלי, אבל הרחיקו אותם ממני באכזריות. לאבא שלהם לא אכפת היה שיגזרו אותם לשניים, ולי לא נותר אלא למסור אותם באהבה למקום ששם ידעתי שיהיה להם ביטחון רב יותר. ספגתי לאורך שנים מכתבי נאצה מתינוקות, מילים קשות ונוראיות, כעס שמתנקז אליי בטירוף. וקיבלתי על עצמי באהבה את כל הקללות והגידופים, אחת מתוך זוג. אמא בלבד, כדי שיישאר לילדים היקרים שלי אבא 'מושלם'. נשארתי ה'משוגעת' היחידה, ואני גאה בזה בכל מאודי, למרות המחיר העצום ששילמתי.

"כי ילדיי קיבלו את המקסימום ממה שילד זקוק לו. רק חבל שאת אמא הם לא קיבלו. מיאנו להבין שחייבת להיות סיבה מספיק מוצדקת שאמא כל כך טובה ומסורה, מחליטה לעזוב ולא מספרת את האמת על מה שקרה. לא שכחתי אותם לרגע. התייעצתי עם טובי הפסיכולוגים ועשיתי כפי שייעצו לי: הנחתי להם, לתקופה. עד יעבור זעם. אבל הזעם לא עובר. הכעס שלהם הולך וגובר עם השנים ואני מקבלת דרישות שלום שאין שום פריצת דרך, שתוביל לרצון שלהם להבין מה קרה".

את המילים הקשות האלה כתבה אסתי בסיום הספר, שאותו ביקשה להפיץ. מבחינתה היה זה מסר לנשים אחרות במצבה, ואולי גם קריאה לעולם כולו לראות, להבין ולמנוע מקרים כמו שלה. אבל ההתעסקות בעבר, כתבה במכתב שהותירה אחריה, שאבה אותה שוב לתוך הכאב שאותו לא הצליחה לשאת.

בשנים האחרונות דובר לא פעם על הקשיים שחווים יוצאים בשאלה, בעיקר ממקומות שאינם מכילים, ובמיוחד כשיש בסיפור ילדים. מספר מקרים של התאבדויות בקרב יוצאים בשאלה העלו את הנושא לכותרות, על אף שאין כל מידע מבוסס או סטטיסטיקה שמחזקת את התזה שהיציאה היא הגורם. אסתי הייתה בודדה, אבל לא הייתה לבד. גם לא אתמול.

הסיפור שלה מלמד גם על עוצמה יוצאת דופן של קהילה קטנה ונחושה. בשעות הערב, לבקשת תמי וחנוך, התגייסו היוצאים לסייע מול הכוח הפוליטי והכלכלי של חסידות גור. במהלך הלילה הם לא עצמו עין. מתנדבת אחת, שאך פני מספר שבועות הוסמכה כעורכת דין, נטלה פסק זמן מהטיול שלה בארה"ב על מנת לכתוב את הבקשה, כדי שעורכת הדין חוי אדמקר תוכל להגיש אותה לבית המשפט עם שחר. היוצאים בשאלה דאגו לארגן מתנדבים במשמרות שיעמדו מול המכון המשפטי ויוודאי שהגרערים (כינויים של חסידי גור – י"ש) לא מבצעים מחטף. אחרים ניהלו את התקשורת.

הקהילה הזאת עטפה את אסתי גם בחייה והיא מציגה צד אחר של היוצאים בשאלה – עוצמתי ומצליח. של קהילה שלא מתנצלת ולא מבקשת רחמים, אלא פועלת כדי לתקן את המציאות בכל דרך אפשרית. כפי שאסתי עצמה ביקשה בחייה ואולי גם במותה.

הפחד

"הפחד. הפחד שולט במחשבות של מי שנמצא סגור בתוך חברה שאסור ליחיד לבחור, להחליט ואפילו להבין דברים בדרך ייחודית משלו, כי ברגע שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות, אתה כל כך נבהל, שאתה סוגר מיד את השאלות האלה בתוך קופסא שחורה ודוחק אותה פנימה, מאחורי המסכה של החיוך...

"'כשאנחנו לא יכולים לשתף אף אחד במה שעובר עלינו ‑ קשה לנו מאוד להתמודד! את בטוחה באמת שאין לך אף אחד שאת יכולה לספר לו מה עובר עליך? הרי זה אחד הדברים הבסיסיים בהתמודדות, לשתף מישהו קרוב. אז איך את מתמודדת לבד?' שאלה שוב בפליאה. משכתי בכתפיי והדמעות שבו וזלגו על לחיי. איך אני מתמודדת, אני מאושפזת בבית חולים לחולי נפש! ככה אני מתמודדת!! חשבתי לעצמי".

באומץ רב, מתארת וינשטיין בספרה ‑ תחת השם דסי, שבחרה לעצמה לצורך הסיפור ‑ כיצד ניסתה לשים קץ לחייה בפעם הראשונה ואושפזה. הרגע הזה, היא מתארת, היה תוצאה של סוד אפל שניסתה להסתיר. אירוע שיישמע מוכר אולי לחרדים לא מעטים, שמתחת למעטה השחור־לבן פורקים כל עול ומוסר ‑ תוצאה הכרחית בקהילה שמנהיגה משטר קפדני של דיכוי כל יצר מיני.

המשטר הזה הוא תוצאה של תקנות שתיקן הרבי מגור, והוא אחד הגורמים המרכזיים לכך שחסידי גור שונים בהתנהלותם המינית מכל חצר חסידית אחרת או מכל זרם דתי אורתודוקסי. "חסידי גור לא עושים סקס בשלושת החודשים הראשונים להיריון, הרבנים אומרים שזה לא בריא לעובר. הרב קובע את מספר הפעמים שמקיימים יחסים ואת התאריכים... לא די בכך שבכל תקופת המחזור יש להמעיט ככל האפשר בשיחה עם הבעל, אסור להסתכל עליו ישירות בעיניים במבטים שעלולים לעורר אצלו חלילה תאווה ל'דברים אסורים' ולא כל שכן להיראות 'נאה' בסביבתו.

"'מה כבר יכול לקרות?!' אומרים שיש דבר כזה אצל גברים 'זרע לבטלה' – אם חלילה הם חושבים 'מחשבות זרות' כשהם ישנים, כלומר, מחשבות על האישה שלהם בזמן שהיא במחזור חודשי, עלול 'להישפך להם זרע בטעות', זו אחת העבירות החמורות בתורה!! אסור חס וחלילה שלאישה יהיה חלק בעבירה כזו, היא צריכה מאוד להיזהר ולא להתחנחן או להתייפייף בפני בעלה בתקופה שהם 'אסורים זה לזה', כלומר בתקופה שהיא מקבלת את המחזור החודשי ולמשך כל השבועיים עד שעובר השבוע של המחזור ועוד שבוע, עד אחרי שהיא טובלת במקווה טהרה. אוף, אם יום המקווה לא היה 'סודי' כל כך, הכל היה הרבה יותר קל ופשוט. אבל חכמינו ציוו שליל המקווה הוא קדוש, ומכיוון שכולם יודעים שבלילה הזה כשהאישה חוזרת מהמקווה הם 'עושים את זה', לכן אסור בשום אופן שמישהו יידע על אישה שהיא הולכת למקווה באותו יום, זה לא צנוע!

"זו גם הסיבה לכך שאישה צנועה לא מספרת לחברתה שהיא במחזור חודשי, כי, נניח שדינה תדע עליי שאני במחזור, היא עלולה 'לעשות חשבון' ולהבין מתי בערך אני צריכה ללכת לטבול במקווה, די בכך שאתחמק באחד הימים מהישיבה המשותפת על המעקה למטה בהמתנה לבעלים שיחזרו מהכוילל, ודינה תשער לעצמה שאני בטיפול של 'מוך דחוק' בבית, ואז היא תספור בראשה 7 ימים ותדע חלילה באיזה יום אני טובלת במקווה! כלומר, היא תדע שאני ובעלי 'עושים את זה' באותו לילה, זה ממש אסור!

"אישה צנועה מפתחת מיומנות מיוחדת, להסתדר בחברה, בהסתרת פדים בזמן מחזור חודשי, בכל 'שבעת הימים הנקיים' ואבוי אם תיתפס ובידה אחד מהעדים המפלילים את מצבה המיני. הסוד הוא בפני כל אדם! גם בפני אמא, אחיות וחברות קרובות. וביום המקווה, מצטווה האישה לאלתר תירוצים שונים על כך שנבצר ממנה להגיע לאירועים חברתיים, מסיבות ואספות שונות, כך הורתה לי מדריכת הכלות לפני החתונה".

התקנות בגור אינן מסתכמות במין, אלא בכל סוג של מגע. האישה בחסידות היא כלי לייצור ילדים בלבד ‑ מרגע השידוך ועד יומה האחרון.

"'בעלי'. דווקא ממנו אני לא יכולה לקחת דברים, זוגות חסידי גור לא מעבירים ביניהם שום דבר ישירות מיד ליד! בגלל שיש לנו, הנשים, שבועיים שאנחנו 'טמאות' ושבועיים שאנחנו 'טהורות', לפי המחזור החודשי כמובן, אזי מקפידים חסידי גור. וכדי לא להתבלבל בין התקופה ה'מותרת' לתקופה ה'אסורה', לא מעבירים אף פעם אחד לשני שום דבר! לא חפצים, לא כלים ואפילו את התינוקת הקטנה שלנו לא מעבירים אחד לשני ישירות. מניחים את הקטנטונת על הספה, על הכיסא, ואפילו על הרצפה אם אין ברירה, העיקר שלא להעביר, חלילה, מיד אל יד, אף פעם!"

דסי, גיבורת ספרה של אסתי, מספרת כיצד בן זוגה לא קרא לה אפילו בשמה. "בעלי, כמו כל חסידי גור, קרא לי בשם: 'בואי רגע', או: 'תגידי'. זה היה השמות שלי אצל בעלי, בשנים הראשונות שלאחר החתונה... הרגשתי, בכל מאודי, שהייתי רוצה לשמוע אותו מבטא את השם שלי על שפתיו. לפעמים הייתי הולכת אחריו בבית כמו צל, ומדמיינת איך פתאום הוא מסתובב ואומר את מילת הפלאים הזו ‑ דסי. הייתי נרעדת כולי מלדמיין את הרגע הזה".

המכתב

סוגיית קבורתה של אסתי וינשטיין בדרכה אינה המקרה הראשון של התנגשות בין יוצאים בשאלה לבין עברם שרודף אותם גם לאחר מותם. לפני כחצי שנה אירע מקרה דומה, כאשר נושא קבורתה של הטרנסג'נדרית מאי פלג הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון. פלג ביקשה מפורשות בצוואתה לשרוף את גופתה אך משפחתה החרדית סירבה לכך בתוקף. בסופו של דבר פסק בית המשפט שפלג תובא למנוחות בדרכה, ואפרה ייטמן תחת עץ כפי שביקשה. הפסיקות במקרה שלה היוו את בסיס לבקשה שהוגשה אתמול, ועורך הדין שייצג אותה – יוסי וולפסון – סייע גם הפעם בכתיבת העתירה.

"במקרה הזה אנחנו לא מבקשים קבורה לא יהודית", אמרו אתמול חבריה של תמי. "אנחנו מבקשים לערוך טקס יהודי לכל דבר, רק לעשות אותו באופן שימלא אחר צוואתה של אסתי, עם פרחים ושירים. אין שום סיבה שהמשפחה שלה, שהתנכרה לה במשך שנים והביאה בסופו של דבר למותה, תמשיך לעשות בה כרצונה גם לאחר מותה".

בצוואה מפורטת במיוחד שהותירה אחריה, ביקשה וינשטיין סליחה ממשפחתה. "לאחרונה הבנתי שאני חולה ותלותית", כתבה. "זה כמו שהייתי נפגעת בתאונת דרכים והופכת לנכה בכל גופי, ברור שהייתם מבינים אותי אם לא הייתי רוצה לחיות. זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו... לא רוצה להמשיך ולהיות מעמסה עליכם. משפחה שלי... לא רוצה שתצטרכו בכל בוקר, צהריים וערב לדאוג לשלומי".

בהמשך היא מפרטת באריכות כיצד היא רוצה לחלק את רכושה – בעיקר לבתה תמי, אבל גם לאחרים מבני משפחתה, ולסיכום היא כותבת: "אל תשקיעו הרבה בטקס. משהו צנוע, עם המון פרחים כמו שאני אוהבת ואולי שיר מרגש שקשה לי כבר להחליט מה הוא יהיה אבל אני סומכת עליכם. תדעו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי".

ביומיים האחרונים, לראשונה מאז יצאה בשאלה לפני שמונה שנים, גם ששת בנותיה שהתנתקו מאסתי עסקו בה. אי־אפשר לבוא אליהן בטענות, משום שמערכת ההסתה השיטתית עבדה עליהן כפי שהיא עובדת במקרים אחרים. כך למשל במקרה של אילנית, שיצאה בשאלה לפני למעלה מעשור וחמישה משבעת ילדיה נעקרו ממנה. "זאת השיטה", היא אמרה אתמול, "זה השוט – או לפחות אחד מהם – שבאמצעותו הם מנסים למנוע מנשים כמונו לצאת בשאלה. הם יודעים שהילדים הם הדבר הכי חשוב לנו בחיים, ולכן משתמשים בהם באופן ציני ומרושע".

מנוחה אחרונה

"אחי האהוב. הבנאדם היחיד בעולם שידעתי שהוא מבין. הוא רכן לעברי וחיבק אותי בחום, 'איזה מזל שאת כאן! אני כל כך מאושר שזה לא הצליח לך'. קולו הרך, המבין, נסך בי כוח ואומץ, הרמתי באיטיות את המטפחת מעיניי ואמרתי בפעם הראשונה בחיים שלי, לעצמי, ולכל מי שהיה סביבי: 'אני לא רוצה להיות חרדית!' המילים, שיצאו לי מהפה הכניסו לי אדרנלין למוח, מן תחושה עוצמתית, שזה המשפט הנכון! התרוממתי מעט מהמיטה והמשכתי לצרוח שוב ושוב, את המשפט היחיד שיכולתי להתחבר אליו באותו רגע: 'אני רוצה להיות חילונית! אם אני כאן ואני חיה, אני רוצה להיות חילונית! אני לא רוצה את הדת הארורה הזאת. לא רוצה להמשיך לחיות בשקר הזה. לא יכולה להמשיך לחיות עם השקר הזה. לא רוצה את הדת־כת הזאת!' רקעתי ברגליים על המיטה. 'לא רוצה להיות חרדית שקרנית עוברת עבירות! עבירות! כל לילה עבירות! די עם העבירות האלה!' חזרתי וצעקתי מעמקי ליבי את המשפט שוב ושוב וניענעתי את ראשי בפראות מצד לצד, כמישהו שמנסה לנער מעצמו דיבוק שהשתלט עליו".

כך תיארה אסתי את הרגע שבו החליטה דסי, דמותה, לצאת בשאלה, בשעה שהייתה מאושפזת עדיין בבית החולים. תחושת השחרור הזאת הייתה רגעית בלבד. כפי שקורה לרוב לעוזבים את החברה החרדית, רגע העזיבה הוא רק תחילת הדרך. החיים כיוצא בשאלה, אעיד גם בעצמי, הם תהליך מתמשך שלעיתים אין לו סוף. אתה לא חלק מהמגזר הדתי, אך גם לא חלק אינטגרלי מהחברה החילונית. אתה לא כאן ולא שם. יש כאלה שהתהליך הזה קשה להם נפשית יותר, בוודאי כשהם משאירים מאחור בשר מבשרם. זה קשה שבעתיים כשהממסד כולו – ממערכת העסקנים ועד בתי הדין הרבניים – מגויס נגדך.

במקרה של אסתי, לפחות הסוף יהיה כבקשתה. היום אחר הצהריים תיערך הלווייתה בבית העלמין ירקון, כפי שביקשה. "מה שביקשנו ייצא לפועל", אמרה אתמול בתה תמי, מחוץ לבית המשפט לענייני משפחה. "אנחנו נקבור את אמא שלי כמו שהיא רצתה וכמו שהיא ביקשה, והיא תזכה לזה שהבקשה האחרונה שלה תתמלא. ההלוויה תיערך מחר (היום) אחר הצהריים בבית העלמין בירקון כמו שאני יודעת שהיא רוצה. יגיעו גם דתיים וגם חילונים. אני מבקשת שכולם יכבדו אחד את השני, החילונים את הדתיים והדתיים את החילונים. בלי אלימות. גם ההורים שלה חשובים לה, וזה מה שהיא הייתה רוצה. בשעה חמש נערוך טקס כמו שהיא ביקשה, עם פרחים והשיר שהיא ביקשה, ובשעה שש תגיע המשפחה החרדית ויהיה טקס לוויה דתי כמו שההורים שלה רוצים. אני מאושרת בשביל אמא שלי שהסוף של הסיפור הוא כמו שהיא ציפתה. תודה לכל העוזרים בחיפוש של אמא שלי, בתמיכה לאורך הדרך, תודה לכל מי שהתנדב ועזר. כל האנשים המדהימים, החברים המדהימים, אין מילים. ייקח לנו זמן לעכל את זה".