מעטים הם האנשים עם שתי רגליים שחיים כמו איתי ארנליב. מעטים עוד יותר הם האנשים עם רגל אחת שמסוגלים לעשות את מה שהוא עושה. רק שהוא חי, אולי יותר מכל אחד אחר, כשאת שתי רגליו מחליפות פרוטזות: אחת מעל הברך, השנייה באזור הקרסול. "יש לי חדר רגליים, לטיפוס, לריצה, לשחייה", צוחק ארנליב, בזמן שהוא מסיר אותן כדי להתיישב בנוחות על כיסא הגלגלים כדי לשחק טניס.
צפו באיתי בפעולה:
מאז שכמעט איבד את חייו מפיצוץ מטען חבלה בשכם, והותיר שם חלק מגופו, הוא הצליח להדהים את הרופאים פעם אחר פעם. "כנראה שלוקחים למקצועות האלה — רופאים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים — את האנשים הכי פסימיים בעולם", הוא משועשע.
"יש לו סיכוי של שלושה עד חמישה אחוזים לחיות", אמרו הפסימיים להוריו. "הוא לא ייצא מטיפול נמרץ". "לא תוכל ללכת", הודיעו לו, "ובוודאי שלא תוכל ללכת בלי קביים". אז הנה הוא חי, הולך — גם על שתי רגליו החלופיות — ורץ, ומטפס על הרים, ומבלה, ועובד, ובעוד כשבועיים הוא גם ייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים בריו וינסה לזכות במדליה בטניס בכיסאות גלגלים. גם זו, על פניו, נראית כמשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל מי שמכיר אותו ואת המסע המדהים שהוא עבר, לא יעז להמר נגדו.
"קרוב יותר למוות"
סרן (במיל) איתי ארנליב (31) נולד וגדל בפתח־תקווה, בן בכור לדב שעבד בהפצה של "ידיעות אחרונות" ולשרי שעובדת כסייעת בחינוך המיוחד. אח לליאת ולקובי. בנערותו שיחק קצת כדורסל במכבי פתח־תקווה ואז התגייס בנובמבר 2003 לסיירת הצנחנים, המקום שבו שירת גם אביו. שם הוא גם הפך לקצין, וכמפקד צוות עבר עם חייליו את מלחמת לבנון השנייה.
אחרי המלחמה הוא עבר לפקד על צוות אחר, וביולי 2007 יצא איתם לפעילות בשכם. "היינו אמורים להיכנס למארב בתוך הקסבה, לאתר חמושים ולמצוא מעבדת נפץ", הוא משחזר. "לפני שיצאנו מהרכב שלחנו כלב פעמיים כדי לרחרח ולראות אם הסמטה נקייה. כשהכלב חזר, התחלנו תנועה לכיוון המארב וברגע שהגענו הפעילו עלינו מטען. כולנו נפגענו: לב נפצע בינוני, עמוס וישי קל, ואני נפצעתי אנוש".
באורח פלא, ארנליב לא איבד את ההכרה. "גם הרופאים לא הבינו איך זה קרה", הוא אומר. "איבדתי רגל אחת במקום, והרגל השנייה המשיכה איתי לבית חולים לעוד איזה חודש".
אתה זוכר את הרגעים האלה?
"כן, הייתי בהכרה מלאה. אני זוכר ששוחחתי עם הרופא, שאלתי אותו מה המצב של החיילים שלי. כשהמג"ד ירון פינקלמן (כיום מפקד חטיבת גבעתי) והמ"פ ייטב מזור הגיעו, אמרתי להם: 'תחפו למעלה, אני אחפה להמשך'. אני מניח שלא הייתי מודע לפגיעה שחטפתי ועניין אותי יותר מה קרה לחבר'ה שהיו איתי. התנהגתי כמו אחרי תרגיל, שבודקים את מצב החומר בחוליה. אחד תקין, שתיים תקין, שלוש תקין. כשהגיע המ"פ הוא שאל אותי 'ארנליב מה איתך?' אמרתי 'וואלה מאה אחוז'. הייתי עסוק במשימה".
בבית החולים כבר הרדימו אותו, ובמשך חודשיים נאבקו על חייו. "הייתי יותר קרוב למוות מאשר לחיים", הוא אומר, כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "כולם שותפים פה לזה שיש לי את הזכות לדבר. הרופא בשטח לירון, החובש זיו ששם לי את חוסם העורקים, ובעיקר הרופא שקיבל אותי והפך למעין אבא שני שלי — ד"ר דני סימון ז"ל מבית החולים תל השומר".
אתה מתעורר אחרי חודשיים, ומה?
"כשפתחתי את העיניים אמא שלי, מרוב התרגשות, התחילה לצרוח ולברוח החוצה. היא לא האמינה שאני קורא לה שוב 'אמא'. אבא שלי שאל אותי אם אני עדיין עייף. אמרתי שכן. לא ידעתי שישנתי חודשיים. מבחינתי חלמתי על כל מיני דברים שקשורים או קרובים למציאות. הייתי מסומם קשות".
והתעוררת בלי רגליים ועם יד לא מתפקדת.
"מבחינתי התעוררתי למציאות שונה, שצריך להתמודד איתה. אני הרי אותו אדם עם שינוי קל. עם סטייה בכנף. שמע, הבנתי שנפצעתי, שקרה לי משהו קשה. אבל הבנתי שעם כל קושי אפשר וצריך להתמודד. עם כל הפסימיות של הרופאים, אמרתי אוקיי, זה מה שהם אומרים. עכשיו המבחן שלי מול עצמי. אני רוצה לחזור לפרופיל 97, לא פחות".
בחזרה לשכם
ארנליב לא צוחק כשהוא מדבר על פרופיל 97. חצי שנה אחרי הפציעה הוא הדהים את הרופאים שלו כשהלך. עוד כמה חודשים אחר כך הוא כבר היה שוב על מדים, בתחילה בחזרה בצנחנים ואחר כך במקומות נוספים. במסגרת התפקיד הזה הוא גם חזר לשכם, למקום בו נפצע.
"הרגע החזק הראשון שאני זוכר מהשיקום זה שיצרתי עץ מקרמיקה, לדוקטור סימון, שהוא אדם מאוד מיוחד", מספר ארנליב. "מעל העץ שמתי תולעת שמסמלת חיים, הרי אומרים שהאדם עץ השדה – והוספתי משפט: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי'. אמרתי לעצמי שברגע שאני חוזר ללכת וגם להפעיל את היד, וברגע שאני יכול ללכת את הקילומטר וחצי מהשיקום למחלקת הטראומה בתל השומר, אני אביא לו את ההוקרה הזאת. וכך היה. זה היה משהו מאוד משמעותי עבור שנינו".
זה משהו שבכלל האמנת שיקרה, ברגע ההוא שהתעוררת והבנת מה קרה?
"מבחינה מנטלית, תמיד אומרים: 'אל תחשוב על הסוף אלא על הצעד הקרוב, מה אתה עושה מחר בבוקר'. בכל צעד כזה, אתה לא זוכר כמה צעדים כבר עשית. אז הצעד הראשון היה לעמוד על הרגליים, הצעד השני היה לעמוד על רגל אחת, אחר כך ללכת, ואז ללכת חצי קילומטר, קילומטר ושני קילומטר. ואחר כך לחזור לרוץ, לטפס, לרדת מדרגות, וכל צעד כזה הוא אפשרי".
מה אמרו על זה הרופאים?
"שאני משוגע. אני חושב שבכל פעם הם התפלאו עוד קצת, אבל אני לא התפלאתי. כל מה שרציתי לעשות — עשיתי, גם אם לא היה קל. אתה נופל, קם, נופל קם ומצליח לעשות את זה. אני מאמין שאם אדם רוצה לעשות משהו, כל אדם וכל משהו, הוא יכול לעשות אותו. אני מאמין שבכל אחד טמון כוח רצון. השאלה איך ומתי הוא משתמש בו, ואם הוא מאמין בעצמו".
לא כל אחד עובר קשיים כמו שלך.
"זה מסר שאני מעביר בהרצאות לילדים, לצעירים לפני גיוס, לחיילים ולמבוגרים. אולי התמודדתי עם משהו קשה בחיים — יותר נכון חוויתי. אני קורא לזה חוויה, כי הקונוטציה טובה יותר — אבל כל אחד מתמודד עם משהו, שעבורו הוא ייחודי. מבחן באנגלית בבית הספר, שריטה ברגל, פרידה מבת הזוג, דייט כושל. השאלה היא איך מתמודדים עם הקושי ותוך כמה זמן. וחשוב להפנים שכל דבר יכול להיות מטרה, ואין מטרה לא מושגת. לכל מטרה יש את הדרך להגיע אליה, ואתה תגיע. אולי תיכשל בדרך, אבל אל תוריד את החיוך, תלמד מהכישלון, תאמין ובפעם הבאה תצליח".
המשחק המשוגע
כמעט כל רגע פנוי שיש לו, מעביר איתי במגרש הטניס או באימוני כושר. עובד על עוד אלמנט, משפר את חבטות ההגשה, את כף היד וגב היד, את המהירות, את התגובה. סביר להניח שגם לטניס יש חלק בשיקום המופלא שלו, ובאופי המנצח.
"לפני הטניס ניסיתי שחייה, ריצה, טיפוס, טניס שולחן, כדורסל, ואז עשיתי אימון ניסיון לפני ארבע שנים והתאהבתי", אומר ארנליב בין חבטה לגערה שלו בעצמו, כשהוא לא מרוצה מחבטה הגנתית מדי שניפק. "זה משחק משוגע לגמרי, והדבר הכי חשוב בו הוא לשמור על חדות וריכוז".
ובניגוד לענפים קבוצתיים, אתה גם תלוי לגמרי בעצמך.
"אני גם כך מתרכז בעצמי, ביכולות שלי, ולא ביכולות של היריב שלי, מלבד התאמות טקטיות. אני מתרכז בתוך תוכי, באנרגיות שלי, מדרבן את עצמי".
זה עוזר לך גם בחיים?
"כן, אני לומד להיות חיובי. בחיים, לא כל דבר שאנחנו נתקלים בו הוא חיובי, אבל אתה לומד מכל דבר, גם מהשלילי".
מה חיובי בפציעה?
ארנליב צוחק, נראה שהוא שמע את השאלה הזאת יותר מדי פעמים. "תראה, בהתחלה לא הייתי חיובי", הוא מודה, "אבל אחרי ארבעה חודשים בערך, הבנתי. קודם כל למדתי מי האנשים הקרובים אליי באמת — החברים והמשפחה המדהימה שלי, שבזכותם אני כאן וגם היום הם תומכים ומפרגנים תמיד, בניצחונות ובהפסדים. זאת זכות גדולה לכל בן אדם, לדעת מי האנשים שבאמת אוהבים אותו ויהיו שם בשבילו".
יש אנשים שנוטשים דווקא ברגעים כאלה?
"בסופו של דבר החיים לא תמיד טובים. יש משברים, יש בעיות בריאות. מתבגרים עם השנים. לא תמיד אנחנו בשיא היכולת מבחינה פיזית ומבחינה מנטלית, וברגעים האלה של הדאון נמדדות החברויות. נמדדים האנשים הקרובים אליך. מי שנשאר לצידך ולידך ברגעים האלה, הוא החבר האמיתי והאדם שהיית רוצה שיהיה קרוב, האדם שתוכל לסמוך עליו".
בזמן שחלף מאז שהשתחרר סופית, בסך הכל לפני ארבע שנים, ארנליב הספיק גם לסיים תואר ראשון במדעי החיים. אחד החלומות הוא לחזור אחרי האולימפיאדה לספסל הלימודים, כדי לסיים תואר ברפואה. "אני מעריץ את ד"ר סימון ז"ל ואת האנשים שעבדו כדי שאני אחיה היום", הוא אומר. "לכן הלכתי ללמוד תואר פרא־רפואי. נראה אחרי המשחקים מה צופן העתיד".
מה האופציות?
"לעשות דברים שקשורים להצלת חיים או לביטחון"
עוד תחזור לצה"ל?
"לא יודע, אולי, הכל יכול להיות".
הפרוטזות כנעליים
אנחנו נפגשים בבית הלוחם בתל־אביב, שם הוא הוא מקבל תמיכה צמודה ומעטפת של ספורטאי מקצוען מהשורה הראשונה. יש לו את המאמן הקבוע נמרוד ביכלר; המאמן הטקטי שהובא כחיזוק רונן מורלי; מאמן הכושר יובל לוטבק, המאמן המנטלי יואל אברבך; "והסוכנת מכאן, מירב בושארי", הוא מבקש להוסיף. "יש הרבה אנשים שמקיפים אותי, מצפים ומחכים: בית הלוחם, הוועד הפראלימפי, הטוטו והווינר. יש תמיכה. אני ממש גאה לייצג את מדינת ישראל. הסיבה הכי חשובה לכך שחזרתי לצבא היא הרצון והאמונה שזאת זכות לתרום למדינה ואם נפלה בחלקי הזכות לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים אקח אותה בשתי ידיים ואעשה את המקסימום".
למרות שבקרב הציבור הרחב, גם אם תזכה במדליה ספק אם תהפוך לשם מוכר. וגם הספונסרים כנראה לא יגיעו.
"תראה, אני ספורטאי פראלימפי, ועובד מאוד קשה, לפחות כמו כל ספורטאי אולימפי אם לא יותר. מתאמן שלוש פעמים ביום, משקיע את החיים שלי בזה. אנחנו מקבלים תמיכה מסוימת, אבל יש עוד דרך לעשות".
צפית באולימפיאדה?
"כן, הייתי צופה נלהב".
איך הרגשת עם היחס למשלחת הישראלית?
"אנשים צריכים לזכור שכל ספורטאי עשה ימים כלילות בשביל עצמו. צריך לזכור כמה עבודה הוא השקיע. ספורטאים תמיד שואפים להצליח, בטח כשאנחנו מייצגים את המדינה והולכים עם דגל ישראל. עזוב את המדליות, עצם זה שהספורטאים הגיעו לאולימפיאדה, כבר אומר שהם מהטובים ביותר בעולם בענף שלהם וכל הכבוד להם. כל ספורטאי שמגיע לשם, מצפה מעצמו להגיע לטופ. עוד לא ראיתי ספורטאי שאומר יאללה, באתי, אולי אעשה גמר, אולי לא. אני תמיד רוצה להגיע הכי גבוה שאני יכול, והכי גבוה שאפשר".
לאן אפשר?
"מבחינתי, אני בא לעשות הכי טוב. ברור שהמטרה היא להגיע הכי גבוה. תמיד שאפתי להצטיין בכל דבר, וככה גם בריו. אני בא להשקיע את כל כולי, בשביל זה אני עובד כבר תקופה ארוכה".
הוא מדורג במקום החמישי בעולם, כשלפניו ארבעה טניסאים חזקים — שהוא יצטרך לנצח לכל הפחות אחד מהם כדי לקחת מדליה. "זה המאני טיים", הוא אומר, "ומי שבא עם רוח חיובית ואנרגיות נכונות ומוכן לתחרות הזאת, כנראה יכול לעשות את זה".
בריו יתחרה ארנליב בקטגוריית הקוואד (דרגת הנכות הקשה ביותר) ביחידים, וגם בזוגות עם הטניסאי הוותיק שרגא וינברג. מכיוון שגם ידו הימנית נפגעה מאותו מטען, את המחבט הוא קושר ליד באמצעות סרט הדבקה. "זה מאוד מגביל את התנועה", אומר המאמן נמרוד ביכלר, "אבל מצד שני זה מבטיח שהמחבט לא יעוף לו, וזה משהו שיכול לקרות כשהיד לא מספיק חזקה". "בהתחלה היד בכלל לא עבדה", ממשיך אותו ארנליב, "והצלחתי להחזיר אותה לתפקוד כמעט מקסימלי".
לכמה רגעים, ארנליב קם מהכיסא ומדגים איך הוא יכול לשחק גם בעמידה. אחרי כמה חבטות, כושלות במיוחד מצידי, אני נכנע. ארנליב, עושה רושם, משועשע מהכושר הגופני הלקוי שלי. "אני לא מרגיש את המגבלה בחיי היום־יום", הוא אומר. "אני בדיוק חי כמוך, או כמו כל אחד אחר: הולך לפאב, מטייל, עובד".
יש עדיין רגעים שאתה חושב על החיים שהיו יכולים להיות לך?
"לא, די, נגמר. כמו שאתה שם נעליים, אני שם פרוטזות. אלה הנעליים שלי".
מאיפה מגיעה הגישה הזאת?
"כל דבר בחיים, אני עושה במאתיים אחוז. אני תמיד דורש מעצמי את המקסימום ומעבר למקסימום, ואז בבדק בית, בביקורת העצמית, אתה עובר על כל שלב. אם לא היית מספיק טוב, ואם לא השקעת מספיק — אתה אומר לעצמך חבל, פיספסתי. אבל אם אתה יודע שהשקעת ונתת מעצמך, אתה שלם עם עצמך. לי אישית זה מאוד חשוב. והכי חשוב זה כוח הרצון שמוביל אותי בכל אתגר וכל פעילות".
לא מזמן הוא טס עם חבר לדרום־אפריקה, לפעילות אתגרית. "יש שם הר, ליד קייפטאון", הוא אומר. "והוא קרא לי פתאום יאללה, בוא נטפס. אמרתי סבבה. טיפסנו. יכול להיות שהיה לי יותר קשה, אבל עשיתי את זה. אנשים שראו אותי עולה או יורד משם, לא היה להם נעים לשאול מה המרחק שעוד נותר לטפס. לי באופן אישי זה היה נחמד".
אתה ממש יוסיין בולט של התמודדות עם קשיים.
"לא יוסיין בולט. אני לא אוהב את השחצנות שלו. אני שונא שחצנים. אם הייתה לו צניעות, אולי הוא היה דוגמה. אני מאמין שיש לצניעות כוח. כמו של רפאל נדאל כזה. עבורי, הוא הסמל במשחק שלו".•
