הבהלה לזהב

האיש שהשחית את העיירה // מארק טוויין (מאנגלית: יותם בנשלום, לוקוס, 87 עמודים)

ב־1899, כשמארק טוויין כתב את הנובלה הזאת, הוא סבר שהוא כותב על, ואל, עולם פוליטי שהעלה צחנה מרוב שחיתות. הרבה אחרי טום סוייר והאקלברי פין, טוויין התמסר לסאטירה פוליטית (למשל בחיבורים כמו 'לאיש היושב בחשיכה'), ובמיוחד הוטרד משימוש לרעה בכוחן של מילים ומנטייתן להוליך שולל. כעת, 'האיש שהשחית את העיירה' תורגם לעברית זו הפעם השלישית, לחברה שהשחיתות בה הופכת את סירחון השחיתות ההיא למור ולבונה.

לכן - ולא רק משום שנכתבה על ידי אחד מאדירי הסיפּורת האמריקאית - חשוב לקרוא את הנובלה הזו כאן והיום. כי יש משקל למילים שנכתבות, או מתורגמות, בשעה הנכונה. כשכל מילה נושמת נשימה אירונית, כשהכל צונח בפער שבין הדימוי למהות, הקורא בעצמו נופל לפיר האירוניה של החברה שהוא חי בה, ורואה אותה, ואת עצמו, באור אחר. ואף שזה עלול לדכא עד מאוד, כשמארק טוויין מנחה את הנפילה - לפחות נורא מצחיק בדרך למטה. הרי אין משעשע יותר מלחזות במסכות היושר המדומה מתקלפות מפני המושחתים, מפני הצדקנים, מפני המוסריים בעיני עצמם, וטוויין מסיר מסכה אחר מסכה בתפניות עלילה גאוניות.

'האיש שהשחית את העיירה' מכניס את הקורא בשערי העיירה הֶיְדֶלְבֶּרְג, הנודעת למרחקים כעיירה "הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור" (הקורא הישראלי מוזמן להחליף את התואר ב"חברת מופת", "העם הנבחר" וכיו"ב פנטזיות מקומיות). בפועל, היידלברג היא קן־אנוש של אינטרסים פוליטיים ואינטריגות נכלוליות (כאן הקורא הישראלי דווקא לא יצטרך לשנות הרבה). עובר־אורח שביקור בעיירה הותירו פגוע, נחוש "להשחית את העיירה" ומפקיד שק עם שטרות וזהב בביתם של זוג קופאים בבנק המקומי. הוא מצרף לשק פתק, שנמסר בו כי אחד מתושבי העיירה הפגין כלפיו אדיבות בלתי־נשכחת והוא לפיכך מבקש שהשק יימסר לו. הוא אינו נוקב בשם האיש, אך כותב שיהיה אפשר לזהותו כך: הברנש הטוב בוודאי יזכור משפט גורלי שאמר לו בפגישתם, וששינה את חייו.

כך רק מתחיל מחול השדים. 18 מתושבי העיירה שמנסים לתבוע את זכותם על הכסף נעשים חוכא ואטלולא, איש איש בתורו, וסיפור היחלצותם של זוג הבנקאים מהמבוכה הפומבית רק מגלה ספירה נוספת של שחיתות.

הכל, כאמור, מושלך בסיפור אל התהום האירונית שבין המילים למה שהן מסתירות. כבר בכותרת ספוגה האירוניה הזו, שכן הזר אינו "משחית את העיירה", רק חושף את השחיתות שנמצאת שם ממילא. הישרים אינם ישרים בכלל, מאחורי כל חסד עומד אינטרס, ומאחורי כל אינטרס ניצב אינטרס אחר. גם מטבעות הזהב מזויפים. אפילו הזר שתיכסס את המתיחה החטיא את האמת, כך שהמזימה העיקרית היא זו שהמספר רוקם מאחורי גבו. בסוף הנובלה, כשהמספר מדווח שהיידלברג היא "שוב עיירה ישרת דרך", לקורא כבר ברור שבעולם של טוויין אף מילה אינה מוסרת ביושר את משמעותה.

השיעור המתסכל שטוויין מלמד כאן הוא שאת האדם המושחת אפשר להשפיל עד מאוד, אך לעולם לא עד כדי הכרת עצמו. מעטים, אם בכלל, מבחינים בכתם שבשולי נשמתם. עוד פחות מכך אפשר לעשות עם זה שמתפאר במוסריותו לפני שזו עמדה במבחן של אמת. הנובלה הזו נועדה לעודד אתכם לערוך בחינה אתית של עצמכם, ובמיוחד - של הדחף שלכם לערוך בחינות אתיות לאחרים. כשהוגים עכשוויים כמו מרתה נוסבאום מדברים על חשיבותה של הספרות בחינוך, במשפט, בפוליטיקה, בשיוף ערכי המוסר של כל חברה - בדיוק אל ספרים כאלה הם מכוונים. כששרים כמו בנט מערערים את מעמדה של הספרות - כביכול לשם פיתוח מדעים אך בפועל לשם טיפוח בערות - בדיוק מספרים כאלה הם בורחים. לכן כדאי מאוד לקרוא את הנובלה הזו. זה שגם תענוג לקרוא אותה, זה באמת רק הדובדבן. ●