סרטון קצרצר שכל מילה בו מדויקת וחדה כתער. והמילים מתחברות למשפטים. והמשפטים בליווי המנגינה שבה הם נהגים, יוצרים תמונה שלמה. והתמונה הגיונית: ביבי במיטבו.

זמן רב שלא התלהבתי כך מביבי. לא ביבי ההססן, המפוחד, המבקש למצוא חן, אלא ביבי היורה את האמת וחודר לראש ולבבות. תמיכה ברעיון שתי המדינות משמעה תמיכה בטיהור אתני. החזון של שתי המדינות לשני עמים, שאובמה כל כך התאמץ לקדם, כולל יצירת אזור שהוא "יודנריין". כך קוראים לטריטוריה שבה כף רגלו של יהודי לא תוכל לדרוך.

אפשר לקרוא לזה פינוי, אפשר גם התנתקות או התכנסות, אפילו תהליך שלום — אבל בסוף יש מציאות. מכבסת המילים לא יכולה לטשטש את המציאות. כבר פגשנו את המציאות הזו במעשה העוול הנורא של גירוש 5,000 יהודים מגוש קטיף, והפיכת עזה למקום שכף רגלו של יהודי לא יכולה לדרוך בה. מי שתומך ברעיון של פינוי חמשת ילדיי, דור שלישי בעפרה, מביתם, תומך במעשה פשע. כך קוראים לטרנספר של 100 אלף איש, סבים, הורים וילדים. ילדיי הם ילדי ההר. הזכות להמשיך ולחיות במקום בו נולדו, לא פחותה מזכותם של ילדי עין יברוד, הכפר השכן.

כל מקום שממנו ישראל נסוגה, ואיפשרה לפלסטינים לשלוט בו, הפך לשטח שליהודים לא כדאי להיכנס אליו. מדי יום אני חולפת ליד שלט - אותיות לבנות על רקע אדום בוהק - המזהיר ישראלים שלא להיכנס לשטחי A. ערבים ישראלים חולפים ליד השלט ונכנסים חופשי לרמאללה. למה? כי השלט אמנם מדבר על ישראלים, אבל כוונתו האמיתית, מתחת לפוליטיקלי קורקט, היא שהכניסה ליהודים אסורה. למה? כי יהודי שיכנס בטעות לרמאללה ישוב למשפחתו בארון. האם יש אזורים בישראל שלהם הכניסה לערבים אסורה? אין. האם יש איזור בישראל שאליו הכניסה לפלסטינים אסורה? אין.

מדי יום מאות אלפי פלסטינים מגיעים לעבוד בישראל ומדי יום שישי אלפי פלסטינים מורשים להיכנס להר הבית. האם ביהודה ושומרון, באזורים שבהם שולטת ישראל, ישנם מקומות שהכניסה לפלסטינים אסורה? אין. מדי יום עשרות אלפי פלסטינים המבקשים להתפרנס בכבוד נכנסים למרכזי התעשייה המשותפים ואף לתוך ההתנחלויות. אני מעולם לא נכנסתי לרמאללה, אבל תושבי רמאללה נכנסים לעפרה. כי במקום שבו שולטת ישראל יש דו־קיום, ובמקום שבו שולטים הניה ואבו־מאזן יש דו־קרב. אני מאמינה שאפשר לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, ושעוד יבואו ימים של שלום. אבל שלום־אמת לא יכול להיות מבוסס על טרנספר, לא של ערבים וגם לא של יהודים.