לקובאני נכנסים רק ככה. באמצע הלילה. באופן בלתי חוקי. העיר הקטנה הזאת, ממש על גבול טו - רקיה, שמנתה עד הקרבות 60 אלף תושבים, נצורה מארבעה כיוונים. לא רק משלושת הצדדים שבהם נערכים הקרבות עם דאעש. גם הגבול עם טורקיה סגור. אנחנו בתוך מלחמת האזרחים בסוריה. זאת מלחמה בתוך מלחמה, המלחמה של הכורדים, אבל היא אכזרית וקיצונית כמו בכל מקום אחר בסוריה. אחרי שלושה חודשי מלחמה מטורפת, לא נשאר כמעט כלום מקובאני — רק שרידים. הרכב שאסף אותי בצד השני של הגבול נוסע לאט, בזהירות, בלי אורות דלוקים, אנחנו מיטלטלים על הכביש הגבשושי. אפשר להבחין בקושי במה שקורה לפנינו בזכות אור הכוכבים: הגופות בצידי הדרך, הפגרים והנבלות, משוריינים נטושים, שלדי בניינים. הכל הרוס, כמו פומפיי, חיים שכבר אינם. שום דבר לא נשאר כאן. מאחורי קיר שהתמוטט אפשר להבחין בשולחן, במנורה. בציור. אבל בסוף גרם מדרגות יש דלת שלא מובילה כבר לשום מקום. פתאום, בצד ימין, אורות נדלקים לזמן קצר מתוך רכב מעוך. הלב פועם חזק. רכב אחר מאותת בחזרה עם האורות. זאת סיסמה, היא מסמלת עבור הכורדים שאנחנו עוברים. חשבתי שקובאני התרוקנה לגמרי, אבל בפועל מצאנו את עצמנו לכודים בתוך רשת של צלפים. המצור על העיר, כאמור, הוא מארבעה כיוונים, לא שלושה, הכורדים מאוד מקפידים להזכיר לי את זה כל הזמן.

אסור לזלזל באויב

"ההתנגדות כאן החלה לפני שנתיים עם עלייתם של הקבוצות האיסלאמיות הראשונות, כשהמלחמה בסוריה נגד אסד הפכה לסיפור אחר לגמרי‭,"‬ מספרת לי נאלין אפרין. אפרין היא אישה, קצינה כורדית בכירה ושמה הוא כשמו של פרח. היא למעשה הגנרלית הבכי - רה בשטח, מפקדת על מאות לוחמים ולוחמות כורדים. "כששואלים את המורדים ממה מורכב חוק השריעה שהם רוצים לחיות תחתיו, הדבר היחיד שמעניין אותם זה שנשים צריכות לכסות את הראש שלהן ולהישאר בבית‭,"‬ אומרת אפרין. כאן, אצל הכורדים בקובאני, הנשים נמצאות בחזית, לא בעורף ולא בשביל התפאורה. כאן השוויון הוא אמיתי לגמרי. ההבדל היחיד בין נשים וגברים בקרב הכוחות הלוחמים בקובאני, נמצא מתחת למגפיים. לנשים יש גרביים צב - עוניים, אולי איזה קישוט, אולי כמה לבבות. וגם לפעמים דוב פרווה קטנטן שתלוי על רובה הקלצ'ניקוב.

בימים האחרונים חל מהפך משמעותי בקובאני. הנשים מנצחות את דאעש, מפרקות את המיתוס של המדינה האיסלאמית. הכורדים שולטים כבר ‭80-ב‬ אחוז מהעיר, אבל הקרבות עדיין נמשכים, והחזית היא ממש מולנו, במרחק של 50 מטר. "צריך להודות שלדאעש יש כוח ארגוני ובעיקר אידיאולוגי, הרבה מעבר לכוח הצבאי שלהם‭,"‬ אומרת הגנרלית אפרין. "הפרויקט שלהם זוכה לתמיכה עממית, ואת זה אנחנו צריכים למחוק, כי על הכף מונח הרבה יותר מאשר העיר קובאני‭."‬ דלילה בת ‭.20‬ היא נלחמת בחזית המערבית בעיר, בנוף שמזכיר בעיקר את את מלחמת העולם הראשונה. שוחות עם אוהלים, על האדמה שקי חול להגנה, ובכל כמה מטרים, כמקלט אחרון, חור משוריין באדמה עם יריעות מתכת. לי זה נראה יותר כמו קבר שמוכן לקבל את הגופה הבאה. אבל דלילה וחברותיה, זנארין וגיזאק, רגועות, אוכלות ארוחת בוקר בשטח כאילו שהן נמצאות בקמפינג, עם תרמיל אופנתי של חברת "נורת' פייס‭,"‬ כיסאות פלסטיק ושולחן. בחור צעיר לידן חותך מלפפונים וגבינות, ומאחוריהן, להגנה, צלף. ברקע נשמעים פיצוצים, מימין עולה פתאום פטריית עשן. פצצת מרגמה בדיוק נפלה בקרבתנו, אבל נראה שאף אחד מהלוחמים כאן בכלל לא שם לב לזה.

"להציג את הג'יהאדיסטים כמטורפים זו טעות‭,"‬ אומרת לי זנארין. היא בת ‭,22‬ אבל עברה הרבה בחייה. "לדעתי רוב לוחמי דאעש הזרים הם חבר'ה צעירים שחיפשו משמעות בחיים. המקו - מיים, לעומתם, הם סונים מיואשים שרוצים נקמה באסד, או שמדובר באופורטוניסטים שבוחרים את הצד הנכון לאותו רגע. אנחנו חייבים ללמוד למה הם הצטרפו לדאעש כדי שנוכל להביס אותם. אם לא, תראו למשל מה קרה בסידני, מה קורה באירופה, הם יתפשטו לכל עבר‭,"‬ היא מזהירה. את גיסאק בת ‭24-ה‬ אני שואלת, בשביל מה את נלחמת? סוריה? כורדיסטן? "אני נלחמת למענך‭,"‬ היא עונה.

רבים מהם כאן גדלו ביחד, הם חברים עוד מילדות. לפני שהם נכנסים לשוחות לקראת משמרת נוספת, הם מתחבקים כאילו מדובר במסיבת יומולדת. כולם בקובאני נלחמים בחזית, אין פה עורף. קחו למשל את בילאל בן ‭.19-ה‬ הוא שבר את ידו, וסביב צווארו תלויה סכין, הנשק היחיד שהוא יכול כרגע לעשות בו שימוש עם יד אחת. או את פרהאד בן ‭15-ה‬ שאחיו נרצח על ידי דאעש. או את ויוויאן בת ‭19-ה‬ וצ'ליל בן ‭,45-ה‬ אבא ובת. "מה הבטחתם לעצמכם אם במקרה תיפלו בשבי דאעש? תלכו להציל אחד את השני‭"?‬ אני שואלת. צ'ליל מלטף את רימון הרסס שהוא מחזיק בכיס המדים שלו כמו כולם. "הכדור האחרון במלחמה הוא בשבילך. הבטחנו לעצמנו למות חופשיים‭,"‬ אומרת ויוויאן.

פגזי טנקים וארטילריה נורים מעל לראשים שלנו, מצד אחד לשני. ואז פתאום, חצי שעה של חילופי אש בטווחים קצרים, מרחוב לרחוב, עם קלצ'ניקובים, רימונים או אקדחי ברטה. הלוחמים מסתתרים מאחורי שקי חול, ערימות זבל, ספה קרועה, כל מה שאפשר למצוא הגנה מאחוריו. ואז הם מסתערים, רצים, יורים, חלק נהרגים ונפצעים, עד שמטוס אמריקאי משליך פצצות מלמעלה ולמשך תקופה קצרה שוב משתרר כאן שקט.

תמשיכו להילחם למעני

איסמט שייח חסן הוא שר ההגנה של הכורדים. "נכון שדאעש מחזיקים במקורות מימון משל עצמם‭,"‬ הוא אומר, "אבל הם עדיין זקוקים לתמיכה הלוגיסטית של מדינות אח - רות. אולי הגיע הזמן לבדוק מי בן ברית של מי במלחמה הזאת‭."‬ הכוונה שלו ברורה, לאף אחד אין כאן ספק למי הוא מתכוון. כך, למשל, מכונית תופת שפגעה קשות בכוחות בקובאני לפני כחודש וחצי הוכנסה, לדברי הכורדים, דרך טורקיה.

הטלוויזיות של הכורדים דלוקות על תחנות מקומיות בלבד. נראה שמה שקורה בסוריה מחוץ לחבל הארץ שלהם לא מעניין אותם כלל. הם שואלים אותי שאלות על מה שקורה בדמשק, או בחאלב, כאילו זו הייתה מדינה אחרת בכלל. הכורדים הם מוסלמים, אבל חילונים. והם לא ערבים. כשנפתחה מלחמת האזרחים הם ניסו שלא להיות מעורבים בכאוס הכללי, לחיות את חייהם במעין אוטנומיה שהקימו בצפון סוריה. ואז הגיעו דאעש.

על הקירות תלוי הדיוקן של מנהיג הכורדים עבדאללה אוצ'לאן, הכלוא בטורקיה. בכלל, טו - רקיה חוששת שמיליוני הכורדים בתחומה ייקחו דוגמה מהכורדים הסורים ויפתחו גם הם במרד למען עצמאותם. לכן הגבול עם טורקיה בא - זור קובאני נעול לגמרי. הלוחמים הכורדים לא יכולים להיכנס או לצאת, אז הם מנסים להבריח את את הגבול הטורקי, כשהשוטרים של ארדואן מנסים למנוע זאת מהם.

‭7,000‬ תושבים נותרו בקובאני. לשרוד כאן זה בסך הכל עניין של מזל. האנשים פה צועדים בתוך שריקות הכדורים שנורים מסביב, צמוד לקירות, הכי קרוב שאפשר, מתכופפים הכי נמוך שהם יכולים. אבל אז חודרת ההכרה שפשוט לא נותר כמעט כלום מהקירות ושאתה חשוף לגמרי וזהו. הכל כאן נראה כמו סט של סרט אפוקליפטי, הסרטים האלה שבהם האנושות נכחדת. בחלק מהבניינים העירומים אפשר לראות את מה שהיה פעם בתים שאנשים גרו בהם. הכביסה עדיין תלויה על החבלים, הסלט עדיין מוכן על הצלחת. יש מכוניות שהועפו על גגות הבניינים, לא ברור איך, מקררים שתקועים בתוך הקירות.

ואז אני נזכרת בחאלב, שם הדשא כבר התחיל לצמוח מבין ההריסות. גם כאן זה יהיה אותו הדבר. בעוד כמה חודשים הרקפות יצוצו מבין הצמיגים המפוצצים. בינתיים, מה שנראה כמו מזרקה עם סוג של פלמינגו באמצע, הוא הדבר הצבעוני היחיד תחת השמיים האפורים. הוא נראה כאילו הוא רוקד על רקע הקרדיטים של סוף הס - רט שכבר רצים: המופע נגמר גבירותיי ורבותיי, בוא נוריד את המסך על החיים.

העיתונאים הזרים פה מאוד סקרנים לגבי סיפורה של ארין, שהייתה הלוחמת הכורדית הראשונה שביצעה מתקפת התאבדות, ולקחה איתה לעולם הבא 27 ג'יהדיסטים; או סיפורה של ציילאן, שנגמרה לה התחמושת והעדיפה להתפוצץ עם רימון במקום ליפול בידי דאעש; או ריהאנה, שנחשבת לאחת הצלפיות הטובות ביותר של הכורדים, שנטען כי נחטפה וראשה נערף. יש כאן אלפי אגדות, והדבר הבטוח היחיד הוא שלכורדים עצמם אין גיבורים שהם מערי - צים. כשאני שואלת אותם לגבי דמות שמהווה מופת עבורם, כולם מספרים על החבר לנשק שנהרג, על המילים האחרונות שלו, על הבקשה לפני מותו שימשיכו להילחם למענו. "מה את מרגישה, מה את חושבת כשאת יורה במישהו‭"?‬ אני שואלת את דלילה. "שאסור לי לזוז, כי אם אזוז לא אפגע בו.