לפני 70 שנה נולדה המדינה היהודית מחדש. בתום גלות של 2,000 שנה שבנו לארצנו. לי הייתה הזכות להיות בין יותר מ־100 אלף שורדי השואה שבאו לחזק את היישוב היהודי בארץ־ישראל. באנו מאירופה במסגרת התוכנית של המוסד לעלייה ב' (ה"בלתי לגאלית" בשפת הבריטים). השתתפנו במלחמה, בנינו את המולדת החדשה־ישנה, הקמנו בית לעם היהודי. שער העיתון הזה מ־14 במאי 1948 מעלה נשכחות מרגשות על הרגע שבו דוד בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה. הייתי אז באנטוורפן שבבלגיה. חיכינו לאוניות שייקחו אותנו לארץ. אחרי תלאות ומכשולים לבסוף הגעתי לארץ ששקעה בקרבות. קשה להסביר היום מה חשנו שם ברגע ההכרזה. בכינו משמחה. בן־גוריון הכריז על עצמאות למרות הסכנות וההתנגדות של חבריו לממשלה כי לא נוכל לעמוד בקרבות. הם צדקו. למדינה היהודית לא היו הכלים לנצח. אך בן־גוריון צדק יותר כי האמין ברוח ובחלום. ניצחנו משום שידענו שאם נפסיד במלחמה יהיה זה הסוף של חלום המדינה היהודית. ניצחנו בזכות מעשי הגבורה האין־סופיים. לי הייתה הזכות להיות כאן עם הראשונים, אלה שזכו להיות חלק מההיסטוריה. אלה שהובילו את מדינת ישראל להתפתחות המהירה שאין לה אח ורע בתולדות העמים. הם הקריבו את חייהם למען המדינה לא בשביל פרס או מדליה. ישראל היום היא בין המתקדמות והיפות בתבל. האם יש פרס גדול וחשוב מזה? |
