כשמבצע אנטבה היה בעיצומו, רינה מור הייתה בעיצומן של הכנות לתחרות מיס תבל בהונג־קונג. העולם היה כמרקחה, אבל לה לא היה מושג, כי באותם ימים פרה־היסטוריים לא היו אינטרנט, ווטסאפ, פייסבוק או שיחה ממתינה. היו עיתונים בשחור־לבן, טלוויזיה בחיתולים, והרבה בחורות שמתאמנות על הבאת שלום עולמי. "כשהתחיל אירוע אנטבה השתרר אי־שקט רציני כי חששו לי", מתארת היום רינה גודר (מור), עוד מעט בת 62, נשואה ואם לשתיים. "הפרידו אותי מהשותפה לחדר, כדי שאם חלילה אהיה מטרה, השותפה לא תיפגע".
פחדת?
"לא, המשכתי לספר לכולם שאני חיילת, מדריכת גדנ"ע אוויר. הצמידו לי מאבטח פרטי שהלך איתי לכל מקום, ובסך הכל לא ממש ידענו מה מתחולל בחוץ. המשכתי ללכת עם דגל ישראל, האמנתי שיהיה בסדר. לא היה הרבה לחץ, או לפחות לא הרגשתי את זה, מפני שלוח הזמנים שלנו היה עמוס ותשומת הלב שלי הייתה לחזרות. מאוד התרגשתי כי זו הייתה פעם ראשונה שלי בחו"ל ופגשתי אנשים ממדינות אחרות. זה לא היה טרוויאילי כמו היום, שכולם נוסעים כמה פעמים בשנה לחו"ל".
כבר שנים שהיא לא מדגמנת. לאחר זכייתה בתואר הנכסף "מיס תבל", התגוררה מספר שנים בניו־יורק, ובמהלכן הבינה שפחות מתאים לה לדגמן. "הבנתי שמספיק לי, עשיתי תואר שני במשפטים ופתחתי משרד, עד שמיציתי", היא אומרת. "כל עשור אני ממציאה את עצמי מחדש, כרגע אני בפנסיה, נהנית מהחיים, ירדתי מהכביש הראשי ואני נעה בדרכים הצדדיות והנחמדות".
את מתגעגעת לפעמים לימי הזוהר?
"אני לא הולכת לאירועים, לא מופיעה בטלוויזיה, לא מצטלמת. מאוד אוהבת את הפרטיות שלי. זכיתי לכל כך הרבה חשיפה בזמן קצר, על אף שהמדיה לא הייתה מפותחת והכל היה הרבה יותר איטי. גם מה שהיה, עבר את גבול ההנאה מבחינתי. ככל שהזמן עבר הבנתי שאני לא נהנית להצטלם ולראות את עצמי בעיתון, והיום אני בוחרת בפרטיות מכל היבט".
