בחיים של כל אחד מאיתנו יש אירועים שהופכים לציוני דרך בלתי נשכחים. עבורי, אחד האירועים האלה הוא ללא ספק משפט אייכמן. אני, שריד אושוויץ וצעדות המוות, שמספר המחנות חקוק בזרועי, נשלחתי ב־1961 יחד עם צוות כתבים של "ידיעות אחרונות" לסקר בירושלים את המשפט הזכור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. העיתון סידר לנו חדרים בבניין "ימקא" מול מלון "קינג דיוויד" המפורסם. ישבנו שם כל אחד בחדר שגודלו כמיטה בודדת, קרוב ל"בית העם" שבו נערך המשפט. זה היה אירוע בקנה מידה עולמי. לראשונה הגיע פושע מלחמה נאצי, ולא סתם פושע, כי אם אחד האחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. ידיו של אייכמן היו מגואלות בדמם של שישה מיליון יהודים ועוד רבים נוספים. היו אלה ימים של התפרצות רגשות מעורבים. ימים שבהם עיני העולם כולו נישאו לבית המשפט בירושלים. ימים שבמהלכם נחשף עד כמה הייתה תוכנית "הפתרון הסופי" מדוקדקת ומאורגנת. ובימים האלה גם אני הייתי שם; אני ששרדתי בנס את התוכנית הזדונית ביותר בהיסטוריה האנושית של השמדת עם. הייתי שם והבטתי לשטן בעיניים דרך תא הזכוכית המשוריינת. והוא נראה אז ברגעים האלה כמו פקיד מן השורה, והוא הקשיב לדבריו של סנגורו הגרמני, ד"ר רוברט סרבציוס, שניסה לטעון כי לישראל אין כלל זכות לשפוט את אייכמן. והוא עמד כשאמרו לו לעמוד וענה כששאלו אותו שאלה. ובין המילים והצעקות והבכי והמחשבות הרעות, הייתי שם אני ששרדתי את כל זה ועודני שורד עד היום.
