חורף 1992 תפס אותנו לא מוכנים. הוא שבר כל שיא שנמדד מאז 1870 והכניס את הישראלי עמוק לביתו — יבש ומחומם ככל שידו משגת: העני והעשיר, עירוני או כפרי, יהודי או ערבי — כולם דיברו על מזג האוויר כאילו הטילים של סדאם מהחורף הקודם היו רק ממטר מקומי אקראי. בדומה לסערה שחלפה על פנינו ביום שישי, גם החורף הזה הגיע אחרי שלוש שנים שחונות שהרדימו היטב את הממונים על פגעי מזג האוויר. דצמבר 1991 הצליח להעיר אותם, אם כי נדמה שזה כבר היה מאוחר למדי. צילומים של קשישים וילדים מפונים מבתיהם, גשרים שהתמוטטו, כבישים שנחסמו, לקוחות שנלכדו במרכזי קניות וכבאיות דוהרות ברחובות חשוכים — הבהירו שלמדינת ישראל החזקה צבאית אין שום מושג בחולשותיו של הטבע.

מילים כמו מחדל, שיתוק, מצור, סכנת חיים וחילוץ נמסכו בהערכות מטאורולוגיות ובמפות סינופטיות, ומושגים חדשותיים שהיו מוכרים מאירועים ביטחוניים קשים החלו לצוץ בהקשרים של איתני טבע. הישראלי למד לראשונה כי מנהיגיו היו עסוקים מדי בעניינים אחרים ופחות מדי בהיערכות בסיסית ומינימלית לגשם בכמויות שוונקובר לא הייתה מתביישת בהן. עוד למד הישראלי לראשונה ומקרוב על משמעותו המכריעה של העוני במצב משברי, על חוסר ההתחשבות הבוטה של השלג בנכים, על אומללותם של תינוקות חסרי ישע שבביתם אין חשמל ועל נטישתם של אזרחים ביישובים נידחים.

לצד המהומה החלו להגיע מירושלים צילומי שלג מרהיבים — הבירה הלבינה ואף ציינה שיא חדש של 1,134 מ"מ, ידיעות על מפלס הכנרת שעלה ביותר מארבעה מטרים והגיע למפלס האדום העליון, כתבות מפסגת החרמון שגבהה בשישה מטרים ואירחה גולשים עד חודש מאי, עדכונים על האקוויפרים של מי התהום שהתמלאו ועלו על גדותיהם. גם הגבעות המוריקות והלבלוב המפואר של הקיץ המאוחר, שהגיע רק ביוני, השכיחו לפחות לכמה חודשים את הזיכרונות הקשים מחורף 1992.