מפקד חיל האוויר התקשר אלי ערב ראש השנה, וזו הפעם הראשונה מזה 31 שנים שמח"א צעיר ממני, ובטח צעיר מרון, שהיה הקשיש מבין שנינו. האמת היא שלא הייתי צריכה את מח"א כדי לראות איך החיים חלפו על פניי בדהרה. לפני שנתיים התווסף לי התואר המכובד והמטלטל "סבתא", כדי שאם במקרה לא הסתכלתי במראה שלא אתבלבל במניין השנים. אבל השאלה המעניינת יותר בתום המרוץ בשנה ה־31 להיעלמותו של רון היא איך רון בן ה־28, עם הפריזורה המלאה ופני הילד הגרומות, הפך להיות סבא.
והנה סיפור קטן שינסה להמחיש את הדיסוננס הזה. סביב התמונה של רון נוצר ריטואל חמוד. כמעט מדי יום על המיטה בחדר השינה אלה, נכדתי, מתאמנת בתרגיל הקרקע שלה לקראת האולימפיאדה הבאה. בין קפיצה לקפיצה כמו באימונים של אירה ויגדורצ'יק אנחנו משוחחות בנועם על הא ועל דא. בין היתר, על מי שניבט מהתמונה הפונה למזרן. אני שואלת את אלה "מי זה?", והיא מתאמצת לרצות אותי, כי אלה באופיה היא טיפוס לא בדיוק מרצה, אבל מאחר שאנחנו בתפקיד מאמנת ומתעמלת היא עונה "און" ובלבד שאמשיך לספור "ארבע שתיים קפוץ".
אחרי הקפיצה הבאה בתור אני ממשיכה לנדנד ושואלת "ומי זה רון?", והיא עונה כמו שמצופה ממתעמלת מתוכנתת: "אבא של יובל". אבל אז מגיע הרגע שבו מבחינתה של אלה המאמנת נסחפה. זה קורה כשאני יורדת לפרטים ומנסה לנסח משפט שבו אני מכניסה את רון־אבא־של־יובל לתבנית הבאה, ואני מנסחת משפט כמו "רון הוא סבא של..." וממתינה שאלה תשלים את המשפט. היא מתבוננת בי בעיניה החכמות והתמהות ושותקת. וכשאני משלימה בלית ברירה ואומרת "רון הוא סבא של אלה", היא פורצת בצחוק חומל. "מה פתאום", היא אומרת, "זאביק הוא סבא של אלה. יו (יורם) הוא סבא של אלה", היא מסבירה עם הידיים ולא מבינה איך אני לא מבינה שהתמונה של האיש הצעיר הזה שהיא מוכנה לקבל בתור אבא של יובל למרות שהוא צעיר מאבא שלה לא יכול להיות סבא שלה.
כשאני חושבת על סבא של אלה, אבא של יובל, האיש הצעיר שלי שנעלם לפני 31 שנה כאילו בלעה אותו האדמה, אני בעיקר כועסת. אני מודה שאני מעסה את התחושה הזו משנה לשנה ולא ממש מבינה איך הכעס והאכזבה לא התחלפו באיזה פיוס קטן שאמור היה, כך לפחות חשבתי, להגיע עם חלוף השנים.
לפני חודשים אחדים צפיתי במסגרת התוכנית "עובדה" בסרט שהוקרן במלאת 20 שנה לאסון השייטת. בשחזור החלק של החילוץ נראו טייסי המסוקים מסכנים את חייהם ומסרבים פקודה להמריא בלי הכוחות על הקרקע, שהתעקשו להמשיך ולחפש את הנעדרים בשטח שורץ מחבלים. חזרתי 31 שנים לאחור והפכתי ברגע לאחד האנשים המתוסכלים בתבל. כעסים לא רציונליים תקראו לזה, אבל הם שם מתברר כל הזמן. רדומים וכואבים להחריד, מלווים את המילים שרון כתב מהשבי, את הגעגועים לתינוקת שלו, את התקווה שהחזיקה אותו עד שנמוגה. רון לא חולץ. הסבירו לי אז שהנסיבות לא איפשרו. רון לא שוחרר, לא היה צורך להסביר. הנסיבות לא צלחו. רון לא חזר, רון לא חי ולא מת, וההיעלמות שלו היא ההחמצה הגדולה של חיי, ולשיטתי - כישלון מערכתי.
יורם טוען שלעולם לא אוכל להיות מפויסת בכל מה שנוגע לרון, והוא כנראה צודק. ועם זאת, אני יודעת להעריך את מי שעשו למען רון ואת מי שמחפשים אחרי העקבות של רון גם היום ולא מתייאשים. תודה לכם שאינכם שוכחים את רון שטרם נמצא במקום כלשהו אבל אצלנו הוא שוכן עמוק בלב.
