היום היא הייתה צריכה להיות בת 14. רוז פיזם, הילדה הקטנה עם העיניים הכחולות המיוסרות, הטובעות בתהום של אימה וקדרות. ילדה שאיש לא שמר עליה, אפילו לא אמא שלה. 123 ימים הייתה שקועה במימי הירקון המזוהמים, בתוך מזוודה אדומה. המוצץ הקטן, המרגיע, צף לצד גופתה. היא נולדה בצרפת באוקטובר 2003 למארי ובנימין פיזם. כשהייתה בת שנה וחודשיים עלתה עם הוריה לישראל. המשפחה הצעירה השתקעה במודיעין, בבית הסב, רוני רון. אותו סב, שהיה אמור לשמוח בנכדתו הקטנה אך ניהל רומן חסר גבולות עם אמה. עוד לפני שחגגה שנתיים, אביה חזר איתה לצרפת. בדצמבר 2007, בעקבות התעקשות מארי, חזרה רוז לישראל, לביתם של מארי, רוני ושתי הבנות שנולדו להם.

בניגוד לאהבה שהרעיפה מארי על האחיות - על רוז היא גזרה התעלמות, קשיחות לב והזנחה פוצעת. קשה לדמיין את השיחה בין האם לסב שבו גומלת בליבה של מארי ההחלטה "להיפטר" מילדתה הבכורה. ב־12 במאי 2008 לקח רוני את נכדתו לטיול שממנו לא שבה. שלושה חודשים שלמים חולפים עד שמישהו מבחין שהילדה איננה. סבתה של רוז מתלוננת במשטרה והחיפושים אחריה מתחילים. גם במערכת העיתון הופך הסיקור לאחת המשימות הראשונות במעלה. יחד עם כתבים רבים התגייסתי לסקר את הפרשה. מיום ליום נחשפו הפרטים המזוויעים. החשד כלפי הקרובים ביותר לילדה הדירו שינה מעינינו. כעיתונאית שמסקרת מקרים רבים של אלימות במשפחה הגעתי בין היתר גם אל הבית במודיעין. לחפש מידע, לשוחח עם שכנים, לחפש כל פרט שיכול לשפוך אור על חייה הקצרים והכואבים של רוז.

חודש שלם של חקירות וחיפושים חלף עד הרגע שבו נמשתה המזוודה מהירקון, 800 מטרים מהמקום שבו הודה הסב כי השליך את גופתה של נכדתו. זה היה אחד הימים הקודרים והעצובים בישראל. כל מערכת העיתון התגייסה לתעד, לכתוב, לספר, לערוך, לבחור את התמונות המשקפות ביותר, להשמיע את קול זעקתה של רוז שלא הספיקה לטעום בחייה רגע אחד של אהבת אם, של משפחה שומרת ובטוחה, להדהד את הסיפור המחריד של הירצחה — של ילדה אחת קטנה, רכה ותמימה — שאיש לא רצה. אפילו לא אמה.