קודש הקודשים של "אל־אהראם" — היומון הממלכתי הוותיק של מצרים שנוסד ב־1875 על ידי משפחת תקלא הלבנונית — נמצא בשתי הקומות העליונות של בניין המערכת. בקומה השישית, לשכת העורך הראשי, שמעמדו חזק ומתגמל יותר ממעמדו של שר בממשלת קהיר. העורך הראשי נבחר ישירות על ידי הנשיא, לייצר מחויבות אישית. הנשיא מטלפן בלילה, לפני שלוחצים על כפתור ההדפסה, והעורך מציית. לא במקרה קיבל "אל־אהראם" את שמו, כסמל הלאומי הבולט ביותר, הפירמידות של גיזה.

בקומה שמתחת ללשכת העורך הראשי שוכנים "הסאלונים". כשנחתמו הסכמי השלום עם מצרים שיחק מזלי לדלג בין הקומות. זכיתי לעקוב אחרי הדרך שבה הנחה העורך הראשי, עלי חמדי גמאל המנוח, את עורכי עמודי החדשות לפרסם את הכותרת הראשית. תציגו את השלום בזהירות, באיפוק, ובלי לטפח ציפיות. ב"סאלונים" התאספו אז האינטלקטואלים והכותבים המובילים: נגיב מחפוז, תאופיק אל־חכים, חוסיין פאוזי, איחסאן עבד אל־קודוס ויוסוף אידריס. בקצה המסדרון, משרדו המרווח של חסניין הייכל, שנודע כגדול עיתונאי העולם הערבי. התדפקתי על הדלת, הייכל היה ספון מאחורי מכתבת עץ מהודרת, והדלת נטרקה בפניי. "מעולם לא שוחחתי עם ישראלי", הודיע באמצעות מזכירו האישי, "ולעולם לא אדבר".

השלום עם מצרים נחתם פעמיים — בסבב הראשון היו אלה הסכמי קמפ דיוויד, בספטמבר 1978, לשרטט את המסגרת לדבר הגדול הבא; במרץ 1979, ההסכם הרשמי לשלום ראשון בין ישראל למדינה הערבית הגדולה. 40 מיליון אזרחים התגוררו אז במצרים, היום נושק מספרם למאה מיליון. קשה לומר שנתקלתי בצהלות שמחה, בוודאי לא זיהיתי פרצי התרגשות כמו אצלנו, ותוכניות חוצות גבולות לשיתופי פעולה.

להפך, בקומת "הסאלונים" התעקשה שדרת האינטלקטואלים לפוגג את חלומותיי. נגיב מחפוז, לימים חתן פרס נובל לספרות, הסביר לי במאור פנים מדוע אין ולא יהיה סיכוי שיגיע לביקור בישראל. "אתה לא מסתקרן להכיר את בני העם שמנהיגך חתם מולם על הסכם שלום?" שאלתי. "לא תרצה לשוטט בסמטאות יפו או לשוחח עם הסופרים המובילים אצלנו?" מחפוז דווקא הזכיר את שמותיהם של עמוס עוז, א. ב. יהושע ופרופ' ששון סומך. "אבל באווירה הטעונה והעוינת אצלנו, נגד יוזמת השלום", העביר אליי מסר נוקשה, "כדאי לכל הצדדים הנוגעים בעניין החשוב הזה שאשאר כאן, במצרים, להגן על מהלכי הנשיא".

דילגתי מ"סאלון" ל"סאלון", לשמוע את הפזמון החוזר על השלום הקר שאורב לבעלי החלומות בישראל. "זה הסכם בין המנהיגים", התעקש ד"ר חוסיין פאוזי, "סאדאת הנחית עלינו הפתעה, ואנחנו נמצא את הדרכים להתחשבן איתו". בדיוק שנה אחרי החתימה על ההסכם, בסערת ה"סתיו של זעם", שלח סאדאת לכלא 1,100 סרבני שלום, בראשם חסניין הייכל וחברי ה"סאלונים" בבניין "אל־אהראם". כעבור שלושה שבועות סאדאת נרצח בעיצומו של מצעד צבאי. הנשיא החדש, חוסני מובארק, שיחרר את חבורת המתנגדים, והודיע ש"נשמור על השלום, אבל לא נמהר לחמם אותו".