yed300250
הכי מטוקבקות
    7 ימים • 21.02.2018
    חשיפה: המשמר המזרחי
    מסמכים שהתגלו בארכיון המשטרה ונחשפים לראשונה בסדרה החדשה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" שופכים אור על פרשה מדהימה: בסוף שנות ה־50, אחרי מהומות ואדי סאליב, הקימה המשטרה מערך של מודיעים שפעלו בקרב יוצאי צפון אפריקה, כדי לאתר ניצני התקוממות. המרוקאים על הכוונת - הסיפור המלא
    אמיר שואן | צילום: אוסקר טאובר

    שלוחת ארכיון המדינה, השוכנת ברחוב דרך בית־לחם בירושלים, נשמרת מכל משמר. רק בעלי סיווג בטחוני גבוה יכולים להגיש בקשות ולעיין בחומרים. חלק קטן מסודות הארכיון יצאו לאור בשנה שעברה, עם חשיפת כ־200 אלף מסמכים הקשורים בפרשת ילדי תימן החטופים. אבל עתה נחשף סוד נוסף, משנותיה הראשונות של המדינה. הוא נקרא "מבצע כוכב" ומאוחר יותר גם "מבצע אשל". והוא חיכה כ־60 שנים על מדפי ארכיון המדינה כדי להתפרסם.

     

    זה קרה בשנות ה־50 של המאה הקודמת. מאות אלפי העולים שהגיעו ארצה מצפון אפריקה שוכנו בשכונות מצוקה, במעברות מזוהמות ובעיירות מרוחקות שלימים ייקראו עיירות הפיתוח. במשך קרוב לעשור, התסיסה בכיסי ההתיישבות האלו הלכה וגדלה, עד שהתפרצה ב־1959 במהומות שהונהגו על ידי דוד בן הרוש. המהומות התחילו מארבע יריות של שוטר בעקיבא אלקריף, סבל ששתה לשוכרה והתפרע בבית קפה בשכונת המצוקה של העיר התחתית בחיפה - ואדי סאליב. אלקריף רק נפצע, אבל עד מהרה התפשטו שמועות שהוא נהרג ואלפי אנשים החלו להפגין ברחובות חיפה. בתוך 48 שעות התפשטו המהומות גם לערים אחרות. המשטרה דיכאה את המהומות ורק כעבור כמה ימים הן שככו. בעקבות ההתפרעויות החליטה הממשלה להקים את ועדת עציוני, בראשות השופט משה עציוני. מטרתה הייתה לחקור את הסיבות לפרוץ המהומות ואת תפקוד המשטרה. לאחר עדויות קציני המשטרה וקובעי המדיניות בפניה סיכמה הוועדה את דיוניה במסר פייסני: "בפני הוועדה נצטיירה תמונה מרהיבה של סולידריות יהודית ואחווה לאומית".

     

    יחידת מודיעים בקהילה

     

    בוועדה כנראה לא ידעו שבמקביל לסולידריות ולאחווה הלאומית שהציגו בפניה קציני המשטרה והפוליטיקאים, מאחורי הקלעים הכל נראה אחרת לגמרי. ממסמכים הנחשפים עתה לראשונה בסדרה חדשה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שיצרו הבמאי והמפיק דוד דרעי והעתונאים דורון גלעזר ורותי יובל, עולה כי בצמרת המשטרה הקימו, מיד עם שוך המהומות, יחידת מודיעין מיוחדת שתפעל בקרב עולי צפון אפריקה בכלל, והעדה המרוקאית בפרט. במסגרת המבצע, שכונה בהתחלה מבצע "כוכב" ולאחר מכן "אשל", גויסו מודיעים מקרב בני העדה, בוצעו מעקבים, צותתו פגישות ואף נפתח קו חם לידיעות מודיעיניות, אשר עליו הופקד קצין תורן 24 שעות ביממה.

     

    הבמאי דוד דרעי. "שאלתי את עצמי המון פעמים, האם כדאי לפתוח את הפצע הזה?" | צילום: רמי זרנגר
    הבמאי דוד דרעי. "שאלתי את עצמי המון פעמים, האם כדאי לפתוח את הפצע הזה?" | צילום: רמי זרנגר

     

     

    "יש להפעיל מודיעין כדי לדעת מה נעשה בקרב ריכוזי עולים חדשים ובפרט בתוך העדה הצפון אפריקנית" - נכתב בפקודת המבצע למפקדי תחנות משטרה שכותרתה “רכישת מודיעין - כוכב”וסיווגה “סודי - דחוף” “...רצוי להשתמש במטרה זו באותם הבודדים מתוך העדות אשר מטבעם הם מתונים יותר ואשר הפרת החוק והסדר עלולה להיות בעוכריהם מבחינתם האישית. יחד עם זאת אין כל מניע להפעיל גם מודיעים מלאים, אפילו אם זה קשור בהוצאות".

     

    וכך, בכמה שורות לקוניות, יצא לדרך עוד פרק אפל בתולדות המדינה. כמה ימים עברו ורשימות של מודיעים החלו להישלח למטות המחוזות. המודיעים החלו להעביר דו”חות אשר ירדו לפרטים הכי קטנים בחיי העולים החדשים; מי רב עם מי, מי אמר למי ואיפה, מי ביקר את מי, מי פעיל באיזו מפלגה, מי משפיע, מי מתסיס ומי חזק. המשטרה סימנה את עולי צפון אפריקה כיעד מספר אחת שלה.

     

    המסמכים המנציחים את הקמת היחידה הזו הגיעו ליוצרי הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" רק לקראת סיום תהליך העריכה. לכן הם לא הספיקו להכניסם לסרט שהוקרן לפני חצי שנה או לחקור אותם. חלק מהמסמכים יתפרסמו בסדרה התיעודית וההיסטורית החדשה, שגם אותה כאמור דרעי הפיק וביים יחד עם היוצרים ועורכי התוכן שלה דורון גלעזר ורותי יובל (ר' מסגרת). היא תישא את שם הסרט ותשודר בארבעה פרקים בימי שני בשעה 21:00, ב”רשת 13”, החל מהשבוע הבא. דרעי מספר לנו שהמסמכים הושגו רק אחרי לחץ כבד שהפעילו היוצרים: "במשך שנתיים דורון, רותי ואני לא קיבלנו מארכיון המדינה את החומרים. אמרנו להם שמדובר בדברים שקרו לפני 60 שנה. רק בסוף, אולי גם בגלל שהתחלפו שם תפקידים, הם השתכנעו והעבירו אלינו את החומרים. היום, אני יודע להגיד שברור לגמרי למה השאירו אותם תחת חיסיון תקופה כל כך ארוכה".

     

    למה?

     

    אוגוסט 1959 – ריגול בבית הכנסת. "הנכם מתבקשים לאסוף עובדות מדוייקות ככל האפשר על מקרי השבעה"
    אוגוסט 1959 – ריגול בבית הכנסת. "הנכם מתבקשים לאסוף עובדות מדוייקות ככל האפשר על מקרי השבעה"

     

     

    "מפני שהחומרים האלה מספרים סיפור שהוא אולי השיא של הדיכוי והכפייה בהתנהלות מול העולים מצפון אפריקה. ראו בהם אויב. לא פחות. בארכיון המדינה ובמשטרה מבינים עד כמה זה מספר את הסיפור שפוחדים לספר במדינה הזו, ועד כמה הוא עלול לעורר סערה. כי כשאתה מבין את המשמעויות שלו לעומק, אתה מבין איזו תפיסת עולם הזינה את ההחלטה הזו להקים יחידת מודיעין שתנהל מעקבים ותיכנס לתוך האוכלוסייה ותחפש מלשינים מתוכה, שימסרו מידע על החברים שלהם בני הדור הראשון של עולי צפון אפריקה. זה מטורף איזה כוחות, אנרגיות ומשאבים הם השקיעו כדי למנוע תופעה בסיסית של מחאה לגיטימית".

     

    אבל עשרות עמודי המסמכים שמנציחים את הקמתה של יחידת המודיעין מהווים רק חלק מהתמונה. אולם גם מהמעט שהתפרסם ניתן להבין את היקף המבצע. על דפים רשמיים מפורטים שמות של מודיעים שגויסו בקרב בני העדה נגד אחיהם. השמות המלאים מצויים במערכת העיתון ואלה המובאים בדויים. מן המסמכים עולה שרובם ככולם שמות אופייניים של יוצאי צפון אפריקה.

     

    חודש וחצי לאחר תחילת המבצע, כשהושלמה רשימת המודיעים הראשונה, במשטרה לא עצרו. הפקודות הברורות - שנכתבו, אגב, בעברית מעולה - היו שיש לגייס עוד מודיעים: "כעת מוטל עלינו להשיג מודיעים סמויים בין אלה שכבר קשורים, לבין החדשים, אשר יכסו את היעדים. יש לשקוד על העמקת הידע בריכוזים אלה, שהם לפי דעתכם מועדים לפורענויות, לקבל פרטים נוספים על העדה, חלוקתה לעדות משנה, על הארגונים העדתיים השונים, על עסקני העדה, על הבריונים שבהם ועל האנשים אשר השפעתם בציבור גדולה יותר ואשר אפשר לסמוך עליהם לגבי הרגעת הרוחות. נא להעביר אלינו רשימת המודיעים שתכלול בין היתר פרטים על אופיו והמניע להתקשרותו. כן יש לתת לכל אחד כינוי".

     

    מלבד הכינויים, במשטרה עשו כל מאמץ לשמור על המודיעים שלהם, והפקודות היו ברורות: "רצוי שהמפגשים עם המודיעים יהיו סמויים, שהפגישות תהיינה בזמנים קבועים ככל האפשר, שהמודיע יתודרך לגבי כיסוי היעד שהוקצה לו ושדיווח ייעשה לגבי כל פגישה ופגישה".

     

    פקודת מבצע "כוכב".  "נא להעביר אלינו בהקדם רשימת המודיעין שגייסתם"
    פקודת מבצע "כוכב". "נא להעביר אלינו בהקדם רשימת המודיעין שגייסתם"

     

     

    המעקב יוצא משליטה

     

    אלא שבשטח הבלגן חגג. ללא תורת הפעלה הנהוגה בארגוני ביון מנוסים, במשטרה איבדו שליטה על המודיעים, וחלקם - כך עולה מהמסמכים - נחשפו. כך נכתב למשל באחד הדיווחים: "משה הופיע וביקש שיפסיקו כל מגע איתו מאחר וחייו בסכנה, ויעזרו לו לעזוב את הארץ. אחותו, הגרה ברחוב (שם הרחוב) נשואה ליהודה. הופיעו אצלה מספר שכנות מיוצאי צפון אפריקה ואיימו עליה שיציתו את ביתה, מאחר והיא משמשת כמודיעה לאחיה על כל המתרחש. בסוף שבוע שעבר נכנסו לדירתה ט' ואשתו ג' ואיימו עליה שיציתו את דירתה. כמו כן אמרו, 'שום דבר לא יעזור לך כשנשרוף את ביתך, אפילו המשטרה לא תעזור לך'. בידי ג' היה בקבוק עם נפט, אחותו של משה חוששת ולא הגישה כל תלונה".

     

    בידיעה אחרת ממודיע בעתלית, נמסר: "קיימים סכסוכים בין ראשי העדה מצפון אפריקה, אליהו פנה לתחנת זכרון יעקב וביקש הגנה מאנשי עתלית שטוענים כי הוא מוסר ידיעות למשטרה". המודיעים חששו בצדק. האלימות כלפי מי שנתפסו הייתה משולחת רסן. כך למשל הצלבה בין שמו של אחד המודיעים לבין ארכיון "ידיעות אחרונות" העלה כי על ביתו נזרק רימון. מידיעה נוספת מתוך המסמכים עולה כי "יוסף נעלם וכבר שלושה ימים לא הופיע לעבודה. הוא מסר כי ידוע לו שאנשי הליכוד (מדובר בליכוד עולי צפון אפריקה – בלי קשר לליכוד של ימינו) תפסו שני אנשים שהלשינו על אנשיהם ומחזיקים אותם קשורים בצריף מסוים, ורמז שהם מוחזקים בסביבת תל חנן".

     

    ההגנה הלקויה על המודיעים לא הייתה ההפרה היחידה של הוראות המבצע. בתחילתו של מבצע “אשל”, חידדו המפקדים את מטרותיו והדגישו שאסור שפעולות המודיעין יהיו פוליטיות או מפלגתיות. "צריך להדגיש את המטרה, שהיא אגירת ידיעות על תוכניות של הפרת החוק ובשום אופן לא בילוש מפלגתי פוליטי", נכתב. אלא שמטבעם של מבצעים מהסוג הזה, הדברים יצאו משליטה והמודיעים החלו לעקוב אחר מפלגת "ליכוד עולי צפון אפריקה" ואחרי פעילים של המפלגה הקומוניסטית.

     

    ההוראה הברורה שלא לבצע בילוש מפלגתי הופרה פחות משבועיים מתחילת המבצע. אז כבר כתב מודיע שזכה במסמכים לכינוי "דוחי": "המשטר החדש (של העולים ממרוקו – א"ש), עורך אסיפה בקולנוע הדר ביום ו' בשעה 20:30, כרוזים והודעות בקשר לאסיפה זו חולקו בכל ואדי סאליב על ידי פעילי הליכוד ששוחררו ממעצר לא מזמן. בתום חלוקת הכרוזים, אותם אנשים עברו בכל הבתים ובחנויות של אזור ואדי סאליב ואספו תרומות עבור הליכוד. סך הכל נאספו כ־300 לירות ישראליות בתרומות. היו מספר אנשים שסירבו לתרום ואיימו עליהם והם: ספר וחנווני מרחוב ש'. הכסף מרוכז אצל י'".

     

    המודיע ממשיך בדיווחו ומספר על ביקור חולים מפתיע שקיבל אלקריף, הסבל שנורה, בבית החולים: "הבחורה הבלונדינית שביקרה את הפצוע בבית החולים פעילה מהמפלגה הקומוניסטית, ביקרה יחד עם גבר גם בכמה בתים בוואדי סאליב, והודיעה שהמפלגה הקומוניסטית מוכנה לבוא לעזרתם".

     

    מפעילי המודיעים בשטח התעניינו מאוד במפלגת ליכוד עולי צפון אפריקה, והמודיעים החלו להזרים מידע יותר ספציפי: "קיימים סכסוכים חריפים בתוך הליכוד: ש' מאשים את ד' שהוא מכר אותם בליל שנאם ל' בקולנוע ‘הדר’, בזה שמפקד הנפה מר ש', בהיותו בסיור קרא ל־ד' הצידה ושוחחו יחד. מ' ו־ד' הסתכסכו עם ליכוד עולי צפון אפריקה והצטרפו לקבוצה של ס'".

     

    באחת הידיעות, שנשאו בכל זאת אופי מפלגתי, סיפר המודיע: "מספר פעילים בליכוד המתגוררים במגדל העמק, נפגשים ערב־ערב בצאתם מהעבודה בקפה של מ"מ שברחוב ש' לשם התייעצות וקבלת הוראות".

     

    אחר הידיעה שהעביר המודיע על המפגשים הללו, החלו הידיעות שלו להכיל גם ציטוטים מדויקים. היום, ממרחק הזמן, לא ברור אם השתמשו במכשירי ציתות, אבל ללא ספק מישהו הקשיב לשיחות פרטיות. מתוך הדיווחים של המודיעים: "ס', י', מ', מ' וס' - כולם תושבי תל חנן, ישבו לפני יומיים בקפה מלכה, ברחוב שיבת ציון, ותוך שיחה ביניהם החליטו להפריע לשר בכור־שלום שטרית (שר המשטרה דאז - א"ש), בשעה שינאם לפני האסיפה בתל חנן בתאריך 21.8.1959".

     

    בידיעה אחרת נמסר כי בן הרוש, מנהיג המהומות בוואדי סאליב, השיג אקדח. המודיע נשלח לבדוק את הסיפור, ציתת לשיחות וחזר עם תשובות: "האקדח הנמצא ברשותו של בן הרוש שייך לשוטר בשם מ', שמסר את האקדח ובאותו זמן תרם 25 ל"י. המקרה היה לאחר שמשרדי הליכוד (עולי צפון אפריקה – א"ש) היה במצב כספי חמור ועמדו להפסיק להם את זרם החשמל. לפני מספר ימים ישבו השוטרים מ' וא' בחברת 4 אנשים ותוך שיחה רמז השוטר א' שהוא יודע למי שייך האקדח, הנמצא אצל בן הרוש. ענה השוטר מ' ואמר: 'אתה כבר רמזת מספיק, נכון שאני בעל האקדח, במידה שאדע שלשלטונות ייוודע הפרט הזה, אני אאבד את עצמי לדעת'".

     

    ידיעה נוספת דיברה כבר על רימונים: "ב־27 באוגוסט 1959, בשעה 18:00 ישב המקור בבית קפה ‘אביב’ אשר שייך למר שטרית ונמצא בוואדי סאליב בחיפה, בזמן ישיבתו במקום שמע המקור שיחה ערה שהתנהלה בערבית מרוקאית ואשר התנהלה מחוץ לדלת בית הקפה. המרחק בין מקום ישיבתו של המקור לדוברים היה כמטר אחד. נושאי השיחה בהתחלה היו בעיית המשפט של בן הרוש וחבריו ובהמשך השיחה שמע המקור את הדברים הבאים: 'חבל מאוד שלא יכולנו לעזור לכם בפעם הקודמת, אבל באזעקה הבאה אנו נבוא לעזרתכם, אני נמצא כעת באימונים עם חברה ירושלמית, בבת שלמה, אנחנו מקבלים (הטעות בידיעה המקורית, כנראה המילה הנכונה היא 'מתכוונים' - א"ש) לזרוק שני ג'רנרים (רימונים) אחד נזרוק ואת השני אנחנו נסחוב. אנחנו קבוצה של כמה אנשים, ביניהם, י' מ' וש' – כולם ירושלמים וכולם אוספים רימונים'. בהמשך השיחה קבעו שלאחר השחרור יפגשו ויגמרו את הבעיות שלהם. המקור, לאחר ששמע את השיחה, יצא החוצה, הסתכל על הדוברים וראה קבוצה של 4־5 איש, כולם צפון אפריקנים, ביניהם בלט אחד במכנסיים קצרים עם כובע ברט ביד – הוא היה חייל. תיאורו: גובה 160, רחב ונראה כבריון, שחור, שיער שחור מתולתל, עינים שחורות, טיפוס אפל, כמו כן בלט בקבוצה הזאת אחד שידו הייתה נתונה בגבס מהכתף עד קצה האצבעות". מהמסמכים, אגב, עולה כי לאחר בדיקה התברר שרימונים לא נגנבו כלל מאתו בסיס.

     

    אבל ידיעות כדוגמת זו, על שיתוף הפעולה עם הארגונים מירושלים, העלו את מפלס החרדה של המשטרה, שהחלה לעקוב באופן צמוד אחר ארגון יוצאי צפון אפריקה מהבירה. באחד המזכרים על אודות הארגון נסקרו החברים והפעילים בו, הקשרים עם הארגונים האחרים והוספה גם הערכה על אודותיו: "אמצעי הקשר של ה’איחוד’ עם מרכזים אחרים בארץ הוא ברובו על ידי שליחים ורצים. לאחרונה ניכרת פעילות קדחתנית בארגון, כינוסים ואסיפות ובחירות ועדים בשיתוף עם ארגוני צפון אפריקה אחרים ויש להניח שרעיונותיהם הולכים ומתגבשים. מנהיגי האיחוד רובם אינם אנשים בעלי רמת השכלה גבוהה, או אנשי ציבור בעלי עמדה. אופייניים לארגון התכונות של תנועה עממית שקמה ונוצרה מתוך העם ולא על ידי צו או פנייה מגבוה. אופייה זה של התנועה מעמיד את האפשרות, כי רסן המנהיגות עלול להישמט מידי מדריכיה ולעבור לקיצוניים שבעדה - במידה שגל שנאה חדש יציף אותם. כפי שציינתי לעיל, קיים מתח ועל רקע זה עלול כל מקרה פגיעה או פגיעה מדומה ברגשותיהם של בני העדה להביא להתפרצות פתאומית".

     

    מהסדרה והמסמכים המובאים בה עולה תמונה קשה של חוסר אמון ופרנויה של הממסד מפני בני העדות הצפון אפריקאיות. באחד מדפי הפקודות נכתב: "כידוע קרו לאחרונה מקרים שהם מקובלים לפי המסורת של יהודי צפון אפריקה, בהם הושבעו אנשים בבתי כנסת 'לשמור אמונים לעדה'. הנכם מתבקשים להשתדל ולאסוף עובדות מדויקות ככל האפשר על מקרי השבעה שאירעו בזמן האחרון, של יוצאי צפון אפריקה על ידי אנשי דת (חכמים). הידיעות שהינכם מתבקשים לספק בחוזר יכללו בין השאר את מקום האירוע, המועד, שם החכם ונוסח השבועה".

     

    בחלק מהדיווחים הירידה לפרטים והמעקב אחר כל צעד של האזרחים לעיתים קשים לעיכול במשטר שאמור היה להיות, גם אז, דמוקרטי: "בבנק לאומי ברחוב יפו עובדת כפועלת נקיון בחורה בשם ‘ז'נט’, השתתפה בהפגנה ליד המטה ומצולמת בעיתון 'העולם הזה', כמו כן היא סיפרה לשומר הבנק מר שטטר כי זרקה אבנים על שוטרים ושרטה פניו של שוטר אחר".

     

    בידיעה אחרת נכתב: "לפני יומיים הגיע לבאר שבע פקיד מכס מרוקאי מחיפה ובא בדברים עם בנו של רב טוניסאי לארגן הפגנות. הוא חזר לחיפה ומצפים לבואו שוב לבאר שבע בכל עת. מנסים להשיג פרטים מדויקים וכן עוקבים אחר בואו".

     

    לילות רבים ללא שינה

     

    דוד דרעי, במאי הסרט עטור הפרסים "סאלח, פה זה ארץ ישראל", אשר במסגרתו הושגו המסמכים הללו, מזדעק כשהוא קורא את השורות האלו. דרעי: "המדינה עושה את זה מול האוכלוסייה הפלסטינית במזרח ירושלים, ביהודה ושומרון ובעזה לאורך השנים. עכשיו מסתבר שזה מה שהם עשו גם מול הקהילה של צפון אפריקה. אתה מבין ממבצע 'כוכב' עד כמה הם פחדו מהעולים מצפון אפריקה. עד כמה בעצם בסופו של דבר האנשים האלה שהם הביאו לארץ שנראו כמו ערבים, התלבשו כמו ערבים ואכלו כמו ערבים - בעצם נתפסים בעיניהם כערבים? יהודים־ערבים. זה מפחיד אותם מאוד וזה משליך על ההחלטה שלהם להקים את המנגנון הזה".

     

    דרעי (43), עומד מאחורי כמה פרויקטים תיעודיים מרשימים. הוא ביים את סדרת הדוקו־דרמה "המפצחים" שסיפקה הצצה לתיקים שנפתרו על ידי המשטרה. ביים וכתב את התסריט לסדרת הכתבות "אללה אסלאם" של צביקה יחזקאלי ובחמש השנים האחרונות הוא משמש כבמאי ותסריטאי של התוכנית "אבודים" של צופית גרנט. העבודה על הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שאותו יצר יחד עם דורון גלעזר ורותי יובל, מהווה עבורו, יליד ירוחם, סגירת מעגל: "הדור השני והשלישי של עיירות הפיתוח כאילו חיים חיים שהם לא לגמרי מבינים או לא לגמרי מכירים. הם לא מבינים בעצם למה החיים שלהם נעו במסלול הזה. איך הגעתי למקום שבו אני נמצא היום, למה החיים שלי נראים כמו שהם נראים?"

     

    דרעי אחראי גם על "תגיד אמן" - סרט תיעודי אישי וחושפני שביים על תהליך יציאתו מהארון. דרעי: "אני יכול להגיד לך, לימים, שהסרט הזה השפיע על כל כך הרבה חיים של אנשים שהרגישו שהחיים שלהם תקועים. משהו בחוויית הצפייה בסרט הזה שלחה אותם למעשה ליצור איזשהו שינוי. זה נדיר להיות במקום שבו אתה מרגיש שהסרט שלך משפיע על חיים של אנשים. וזו גם הייתה המטרה ב'סאלח, פה זה ארץ ישראל'".

     

    הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בדומה לסרט, תתמקד בתוכנית לפיזור האוכלוסייה – תוכנית שנהגתה על ידי מערכת הביטחון בשנים הראשונות למדינה, כדי לפזר את העולים החדשים שמגיעים לארץ וכך לתפוס את השטחים שנכבשו במלחמת העצמאות. אלא שהעולים הוותיקים לא רצו לחיות מחוץ למטרופולינים הגדולים, ומי שנשלחו לעיירות הפיתוח שנבנו הם אנשי העלייה מצפון אפריקה. בסרט מתוארת הציניות הרבה סביב דיוני הסוכנות היהודית ומקבלי ההחלטות, וההחלטה לפתוח "ספר שחור" של כל אלו שהתנגדו לשיכונם בעיירות.

     

    מהמסמכים של מבצע "אשל" עולה כי חלק מהמודיעים היו בני עיירות הפיתוח. אחד מגיבורי הסרט הוא פרופ' אלישע אפרת, מאבות התוכנית לפיזור האוכלוסייה. דרעי: "פרופ' אלישע אפרת היה מאלה שעיצבו את המציאות. הוא אולי האחרון שהיה מסוגל לספר מה באמת קרה שם בחדרי חדרים. משפט המפתח שלו הוא שהאנשים האלה היו חלשים ולכן אפשר היה לעשות איתם מה שרוצים. המשפט הזה מסביר לי את הרציונל שעומד מאחורי ההחלטות שלהם".

     

    במהלך הכנת הסרט, ולאחר הראיונות איתו, נפטר פרופ' אפרת. דרעי, דור שני לאלו ששוכנו על ידי פרופ' אפרת ודומיו בעיירות הפיתוח, מצא עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית. דרעי: "עם כמה שזה הרגיש לי פסיכי, מצאתי את עצמי עוזר לארגן את הלוויה שלו. האיש הזה חתן פרס ישראל, ועם כמה שהוא עיצבן אותי, הוא היה בלי קרובים. אז התחלתי להרים טלפונים לקולגות שלו במקומות שהוא סיפר לי שהוא עבד בהם. בלוויה שלו מצאתי את עצמי עומד בהר המנוחות במרחק של כמה מאות מטרים מהקבר של אבא שלי, שנפטר שנה לפניו. הוא חי חיים שלמים שהוא לא בחר בהם בגלל שאנשים כמו אלישע בעצם קבעו שכך יהיה. רציתי לצעוק שם באמצע הלוויה שלו. וואו, אלוהים, זה היה מטורף".

     

    דרעי מספר שעשיית הסרט והסדרה לוו בלילות רבים ללא שינה. "שאלתי את עצמי המון פעמים, האם כדאי לפתוח את הפצע הזה? מרגע שהבנתי איזה סיפור גדול יש לנו בידיים, שאלתי את עצמי אם מובן מאליו שאני אביא את הסיפור הזה להוריי, לחברים שלהם, לדור הראשון של העולים. ידעתי עד כמה זה יהיה להם קשה להודות שהם היו נורא חלשים והורישו מציאות מאוד קשה לילדים ולנכדים שלהם. שאלתי את עצמי המון אם בכלל יש לי את הזכות לעשות את זה. האם אני רוצה שזה יקרה?"

     

    ומה התשובה?

     

    "לא מזמן הקרנתי את הסרט לקהל כזה של מקבלי החלטות בישראל. היו שם שרים וחברי כנסת וראשי ערים. ובתוכם, בתוך הקהל הזה, היה גם אחד מראשי הממשלה האחרונים של ישראל. אחרי הסרט הוא הכניס אותי לתוך ההתכתבות שלו עם הבת שלו, שמזה הבנתי איזו טלטלה אחזה בו כשהוא ראה את כל החומרים האלה שאנחנו חושפים. כמה היה לו קשה לראות את זה. אחר כך הוא אמר לי: 'אם העובדות האלה היו חשופות לעיניי בתקופת כהונתי, אני מניח שזה היה מאוד משפיע על ההחלטות שהתגלגלו לפתחי'.

     

    "זה קרה לי גם כשהקרנתי את הסרט במשרד האוצר. כחלון שמע על הסרט וביקש שנקרין את הסרט לשדרה הניהולית של משרד האוצר. הלכתי לשם ומצאתי את עצמי עומד מול אלה שמקבלים את ההחלטות הכי דרמטיות ביום־יום. בעיקר כאלה שכל כך משפיעות על אנשים שחיים בעיירות הפיתוח. וכחלון אמר שיש לו מיליארדים שהולכים להתפנות מעודף של מסים ויש לו היום פגישה עם ביבי, והם צריכים לשים את הכסף הזה בעיירות הפיתוח, חד־משמעית. אז אמרתי לו מיד שאני יודע שיש פער גדול בין הצהרות של פוליטיקאים למעשים. אבל אפילו אם מיליארד אחד ימצא את עצמו בעיירות, אני ארגיש שהסרט הזה עשה את שלו". •

     

    amirshuan@gmail.com

     

     

    "כל העדה הייתה תחת מעקב"

    העיתונאים דורון גלעזר ורותי יובל היו עורכי התוכן והאחראים על התחקיר ההיסטורי של הסרט והסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל". גלעזר סיפר לנו השבוע שהמסמכים החשובים המתעדים את הקמת היחידה המודיעינית ושל מבצע "כוכב" התגלו לגמרי במקרה.

    גלעזר: "סיקרן אותי מאוד לראות את התגובה של המשטרה לאירועים שקרו במושבים באמצע שנות ה־50. אבל בעקבות בקשה של היסטוריון אמריקאי שכתב ספר על נושא אחר, נפתח הארכיון לתקופה קצרה בלבד וניתן היה לעיין בו במסמכים כמעט עד סוף שנות ה־50. יום אחד, שנה אחרי שביקשנו את התיקים, נאמר לתחקירנית שלנו מטעם הארכיון: 'לא הספקנו לקטלג עד היום את החומרים, אבל בואי תעייני בהם'. ואז גילינו את התגובה של המשטרה למהומות ואדי סאליב, שהיא בעצם מבצע 'כוכב'. היום הארכיון סגור ולא נותנים לעיין בו יותר. חלק מההישגים שלנו בסרט הם תוצאה לא רק של יכולת עבודה תחקירית, אלא כתוצאה מזה שהגענו בדיוק בתקופה שהתיקים שוחררו".

    האם הבנתם מיד באיזה חומר נפץ מדובר?

    "כן, בשנייה הראשונה. אי־אפשר לטעות בזה. אתה רואה שמקימים אגף מודיעין מיוחד, אתה רואה שיש התפתחות. בהתחלה חוקרים דברים שלגיטימי לחקור אותם, כמו הפרות סדר, אבל לאט־לאט זה מתרחב לחקירה של התארגנויות פוליטיות. ואחר כך זה מתרחב עוד לחקירה של התארגנויות עדתיות בכלל, כולל התארגנויות בבתי כנסת. ואז אתה רואה שבשלב מסוים, כל העדה נמצאת תחת מעקב. הם עושים פרופיילינג מסודר של מי נגדנו ומי בעדנו. הם עושים פרופיילינג של כל המנהיגים, הם כותבים איפה נפגשים, מי רב עם מי. אתה רואה שההיקף של זה מדהים. היום לא ברור לנו ביוזמת מי המבצע הזה החל, אבל אין ספק שהוא התרחב מעבר למה שהתכוונו בהתחלה. שווה לעשות תחקיר מקיף ולהבין יותר את המסמכים האלו. לא עשינו את זה. מניסיוני אין ספק שזה הגיע מלמעלה".

     

    הבמאי והמפיק

    דוד דרעי, שבסדרה החדשה שלו נחשפים המסמכים: "אתה מבין ממבצע 'כוכב' עד כמה המדינה פחדה מיוצאי צפון אפריקה. האנשים האלה שהם הביאו לארץ שנראו כמו ערבים, התלבשו כמו ערבים ואכלו כמו ערבים - נתפסו בעיניהם כערבים. יהודים–ערבים. וזה משליך על ההחלטה להקים את המנגנון הזה"

     


    פרסום ראשון: 21.02.18 , 19:34
    yed660100