אם חפצה נפשנו לדעת את שורשי המחלוקת בין שמאל לימין, בין תומכי הפשרה והנסיגה לבין החוששים — כדאי לחזור להתנתקות. בהצבעה שהייתה בקרב מתפקדי הליכוד הצביעו רק כחמישים אחוז. המתנגדים ניהלו את אחד הקמפיינים הרועשים ביותר. הם בקושי, ממש בקושי, הצליחו להגיע לרוב דחוק. בכל המשאלים שהתקיימו אז בציבור הרחב היה רוב ברור שתמך בהתנתקות.
הימין איים באותם ימים בתוצאות הנוראיות של ההתנתקות. קשה להודות, לא נעים להודות, אבל הימין צדק. הוא טען שהרצועה תהפוך לחממת טרור. זה קרה. הוא טען שיהיו רקטות וטילים. היו גם לפני ההתנתקות, אבל לאחריה הרבה יותר.
גם היום, במבט לאחור, מדובר בבחירה בין טריפה לנבלה. מיעוט יהודי ששולט על שליש מאדמות הרצועה הוא מתכונת קבועה לטרור, לקמפיינים נגד ישראל, לטענות על אפרטהייד. אבל גם נסיגה היא צרה צרורה. המחלוקת הייתה אמיתית וקשה. הטענות שהועלו על ידי מתנגדים ותומכים היו רציניות. אבל בלי קשר לתוצאות — ישראל עמדה במבחן. הגוש הימני־דתי, שניהל את עיקר המאבק, ידע לשמור על קווים אדומים. לא הייתה מלחמת אחים. לא הייתה שפיכות דמים. ההנהגה גילתה אחריות. לתשומת לב אלה שלא מפסיקים לצעוק "פשיזם, נאציזם".
גם היום, לפי רוב הסקרים, רוב הישראלים אינם ששים אלי סיפוח. הפרדה הייתה ונותרה הפתרון המועדף, עם או בלי הסכם שלום. אבל הרוב הזה לא יכול לשכוח את פגעי ההתנתקות, כך שאנחנו באנומליה. הרוב רוצה הסדר. הרוב חושש מהתוצאות. ההתנתקות יצאה לפועל רק משום שמנהיג ימני הוביל את המדינה. נכון שנשמעו טענות על "כעומק החקירה עומק הנסיגה". אבל מותר להניח שאלה היו טענות שווא. שרון וממשיכיו נתפסו בשחיתות ציבורית או פלילית, אבל השחיתות אף פעם לא עברה את הקו האדום של פגיעה באינטרס הלאומי לטובת האינטרס האישי. לא אז ולא עכשיו.
ההתנתקות הפכה עם השנים לחטא הקדמון של השמאל, למרות שהימין הוציא אותה לפועל. וכל מי שטוען היום שיש צורך בעוד נסיגה, אומרים לו: ראה מה יצא מההתנתקות. הימין הגיע למסקנה פשוטה: לא עוד. השמאל מתקשה לתת תשובות. הקיפאון הנוכחי הוא צרה צרורה שמובילה למדינה אחת גדולה. אבל כדי להימנע מהצרה הזאת, המחנה התומך בפשרה חייב לשנס מותניים ולתת תשובות. ועד שזה לא יקרה ישראל ממשיכה לשלם את מחיר ההתנתקות.
