10.9.1952 | נחתם הסכם השילומים

זה קרה ב־1952. שבע שנים בלבד אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, כשהעולם התחיל להתעורר לזוועות הנאצים ולתוכנית ההשמדה של העם היהודי. שנתיים קודם לכן התקבלה החלטה בממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית לגבי הפיצויים האישיים (רנטות) על זוועות השואה, בין היתר בעקבות המצב הכלכלי בארץ. לבסוף חתם בן־גוריון על הסכם השילומים עם קנצלר גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר. הייתה זו תחילתה של מחאה גדולה שפילגה את העם.

אני מודה שהתנגדתי להסכם בן־גוריון־אדנאואר. כשורד השואה, אשר רק כשבע שנים קודם לכן עוד היה באושוויץ, לא יכולתי לקבל הסכם כזה וגם כתבתי ואמרתי זאת יותר מפעם אחת. יחד עם ישראלים רבים, בהם גם ותיקי היישוב, זעקנו את התנגדותנו בהפגנות המונים סוערות ברחובות הערים. לשווא, כמובן. הייתי צריך כמה שנים טובות עד שהבנתי שלולא הסיוע הראשוני הזה של "גרמניה החדשה" כביכול, לא הייתה המדינה היהודית יכולה להמריא בדרך כלשהי כמדינה עצמאית. בן־גוריון ואנשיו צדקו בצעד שנקטו. ועדיין, לא קיבלתי את ההחלטה הזו בקלות. אבל טובת המדינה החדשה של העם היהודי גברה על רגשותיי בכל הקשור לגרמנים. אני כמובן זוכר שבהיעדר יחסים דיפלומטיים נפתחה אז בקלן נציגות של ישראל אשר תפקידה היה טיפול והעברת הכספים לארץ. ברור שגם לצעד הזה התנגדתי זמן לא קצר, אך בסופו של דבר נאלצתי להסכים שזה הצעד המתבקש במצב הרעוע של המדינה.

מכאן החלה דרך חדשה ביחסים שבין מדינת הרוצחים בששת מחנות ההשמדה וביותר מ־1,500 מחנות ריכוז ועבודות כפייה ברחבי הרייך לבין מדינת היהודים שבה גרו יותר מ־120 אלף שורדי שואה בנוסף לרבבות פליטי מדינות ערביות ומוסלמיות. ברור שכעבור זמן לא רב גם חודשו היחסים הדיפלומטיים. וגם אז הפגנו וזעקנו — וכמובן שוב לשווא. גרמניה שלחה כשגריר ראשון את רולף פאולס, קצין בצבא הוורמכט הנאצי שזכה בעיטור "צלב הברזל" על שירותו, ועוררה סערה מחודשת.

מיותר להדגיש שהגרמנים כבר לא שבו על הטעויות הללו, ובין השגרירים שהגיעו לישראל היה אפילו אחד שדיבר עברית שוטפת ובנו של שגריר באחת ממדינות אסיה שפרש מתפקידו מיד עם עלייתו של היטלר לשלטון. ואף על פי כן, עד עצם היום איני מצטער שהתנגדתי ליחסים הראשוניים בין המדינות.