"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחיי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

את המילים המרגשות האלה נשא הסופר שמואל יוסף עגנון בטקס קבלת פרס נובל לספרות ב־1966. עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה, היה הישראלי הראשון שזכה בפרס המכובד, וללא ספק הנציג הראוי ביותר. מי שכתב את יצירות המופת "הכנסת כלה", "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", "סיפור פשוט" וסיפורים רבים נוספים שמלווים מיליוני תלמידים ומבוגרים כאחד עד היום, עמד שם בין הזוכים, קצת נבוך ומתרגש מן המעמד, ונאם בשם העם היהודי כולו ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות.

זה היה עגנון — השילוב שבין קודש לחול, בין עבר להווה, בין רגש לחוכמה. זכייתו של עגנון התקבלה בשמחה רבה אך לא בהפתעה גדולה. כבר ב־1946 החל שלמה זלמן שוקן, המו"ל של עגנון, לפעול לזכייתו בפרס נובל. עגנון הוגש מטעם האוניברסיטה העברית ואף יצא לביקור בשטוקהולם לפגישה עם סופרים ומבקרים, אך הביקור נקטע לאחר שלקה בהתקף לב ואושפז במשך שבועות אחדים. ב־1963 יזם גרשום שוקן את תרגום כתבי עגנון לשוודית, וב־1964 יצא לאור תרגום לגרמנית של "אורח נטה ללון" וזכה לביקורות אוהדות.

לבסוף ההתעקשות נשאה פרי ועגנון הוכרז כחתן פרס נובל לספרות, אך זכייתו נשאה גם טעם מר כשנאלץ לחלוק את הפרס עם המשוררת היהודייה נלי זק"ש. כאשר הגיע לביתו שר החינוך והתרבות זלמן ארן לבשר לו על החלטת ועדת הפרס, הגיב עגנון בחוסר אמון ואמר "עורבא פרח".