ב־67 שנותיו כתב המשורר רוני סומק אינספור שירים, אבל הפרויקט החדש שלו מרגש אותו במיוחד: אלבום בשם "מדרכות מפיקות חשמל", בהשתתפות שורת אמנים מרשימה שיבצעו את שיריו. הפעם הוא משאיר את המיקרופון לברי סחרוף, אלון אולארצ'יק, שאנן סטריט, עוזי פיינרמן, קוסטה קפלן, אבטה בריהון, טליה אליאב, תמר פילוסוף, שמעון אדף וטל גורדון. האלבום המלא, שהלחין חיים רחמני, יראה אור באפריל. כעת יוצא השיר ראשון מתוכו, "יסמין. שיר על נייר זכוכית" ששר סחרוף.
"העבודה על האלבום הייתה תענוג", מתחיל סומק, "פתאום לשירים שלי יש כנפיים. שיר הוא כמו קטר וכל אחד יכול לחבר אליו את קרון האסוציאציות הפרטי שלו. להוסיף את הדו רה מי לאלף בית. אני מכיר את רחמני ועוקב אחרי היצירה שלו כבר כמה שנים והבנתי שמדובר במלחין שיודע לקרוא שירה. הוא השמיע לי מוזיקה שהוא כתב לשירים שלי והרגשתי שהוא היה בכל המקומות של התת־מודע שלי. רוק וטקסטים של שירה לא תמיד הולכים טוב ביחד, כי המלחינים מנסים להסביר את השיר. עם חיים הרגשתי שזה כמו מפגש של אש ומים בנקודת הרתיחה. כשהוא התחיל לזרוק לי את השמות של משתתפי האלבום הרגשתי שזו הזמנה ללונה פארק".
"יסמין. שיר על נייר זכוכית" נכתב אומנם לפני כ־30 שנה, אך נשמע אקטואלי למדי. "אני שומע אותה בפיאט של מוחמד/ בצהרי רחוב אבן־גבירול/ זמרת לבנונית שרה במכונית איטלקית של משורר ערבי מבקעה אל־גרביה/ ברחוב על שמו של משורר עברי שחי בספרד והיסמין?", שר סחרוף בקולו המעושן וברקע הגיטרה החשמלית הכה מזוהה מתמזגת עם צלילים ערביים.
לעיתים נדמה שלמשוררים יש תסכול מסוים, שרק השירים המולחנים שלהם מגיעים לקהל רחב.
"אם המוזיקה והמבצעים הם האספלט שנסלל למילים לשלי — אני מצדיע לו. זה כמו דלת שמי שידפוק עליה וייכנס אולי יגלה גם דברים אחרים בפנים, זה מין כרטיס ביקור שמכניס אותך לסופרמרקט".
הרוק נותר הז'אנר המוזיקלי המועדף עליו. "גדלתי בגן עדן על רוק ישראלי שבו פעלו חנן יובל, גבי שושן, זוהר ארגוב, שלום חנוך ואריק איינשטיין. התחברתי מאוד גם לרוק האלטרנטיבי של שנות התשעים כמו למשל נושאי המגבעת, של הריח הזה של שתי הגיטרות, בס ותופים, שפחות נמצא היום. אני חש בחיסרון הזה של שוליים בוערים. אני עוקב אחרי מוסיקה ואוהב את מה שעושים היום רונה קינן ודודו טסה וזו רשימה חלקית.
"התחושה שלי היא שהיום יוצרים כמו ערן צור — במקום לקבל את ההכרה ולהגיד 'ערב טוב קיסריה', המוזיקה היותר נחשבת לא מקבלת עדיין את מחיאות הכפיים שהיא ראויה לה. אבל אני לא רק חייל בצבא הנוסטלגיה, ודודו פארוק למשל מאוד מרתק אותי. אני רואה בו טיפוס שלבש מסכה והפנים שלו למדו להתאים לה. אני מוצא שם גם אמנות, לפחות בהגדרה הרחבה שלה ויכול להיות שהולך להיות כאן משהו".
פעם עוד הייתה מחאה במוזיקה הפופולרית בישראל, היום היא נעלמה.
"אתה שומע חדשות עשר פעמים ביום ומקשיב למה שאומרים הפוליטיקאים והם מצליחים לדכא את האש של המחאה, אני מרגיש שהאנשים ששרים היום לא רעבים מספיק".
ואגב פוליטיקה, סומק נמנה על הגרעין המייסד של מפלגת יש עתיד של יאיר לפיד, אבל אין לו מחשבות על ריצה לכנסת. "פוליטיקאי חייב להיות עם שתי הרגליים על קרקע, ואני שומר לי זכות הריחוף", הוא מסכם.
