את ההזדמנות הראשונה בחייה למחות נגד הממסד, קיבלה סגן אורנה פיטוסי במשלוח עד הבית, כשהגיעה לחופשה מהבסיס לפני הבחירות לכנסת ה־12 בקיץ 1988. אביה ז”ל, שהקים את סניף צומת בעכו, אירח בסלון את רפול. בעיצומה של שיחת הגברים נפתחה הדלת ובפתח התייצבה הקצינה הצעירה. “מהר מאוד השתלבתי בשיחה”, היא נזכרת היום, 32 שנים אחרי, וצוחקת: “הבהרתי לשניהם שאני הולכת להצביע למרצ ושרתי להם את ג’ינגל הבחירות שלה. אלו היו הבחירות הראשונות שלי, הייתי אחרי שירות של חודשיים בעזה ששינה אצלי תפיסת עולם, מבחינתי לא הייתה סיבה לשתוק”.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
מסכן אבא, הילדה עושה בושות לפני מנהיג המפלגה, ועוד על מדים.
“מסכן באמת, אבל הוא היה רגיל לזה, תמיד הייתי ילדה דעתנית, סקרנית, לא מקבלת ‘לא’ כמובן מאליו. גם בפעם ההיא, עם רפול בסלון, לא חששתי להגיד את דעתי, למרות שידעתי היטב את המשמעות. גדלתי בבית ימני, כל הילדות הסביבה שלי דיברה על ‘האשכנזים האלו’, ‘שמעון פרס’. אחרי כל זה אני מגיעה בתחילת השירות הצבאי לעזה — עוד לפני פרוץ האינתיפאדה — ורואה יחס מזעזע לאנשים שם, סתם ככה. אפילו לא לעצורים, אלא לאנשים שהלכו ברחוב. היה לי ברור שאני מצביעה אחרת”.
גם אם זה לא המקום להגיד בקול?
“לא מעניין אותי, אני אומרת מה שאני חושבת. גם היום אנשים מגיבים לי בפייסבוק, ‘מה את מתערבת? את שחקנית’. תמיד אני עונה: ‘לפני שאני שחקנית, אני בן־אדם, אני אזרחית, אכפת לי, כל מה שקורה פה משפיע גם עליי. אם אתם לא תרצו לראות אותי כשחקנית בגלל שאני אחרת מכם - תפדל. לא מפריע לי’”.
הנטייה הפוליטית הבסיסית של פיטוסי לא השתנתה הרבה מאז הבחירות ההן, אבל הדחף לאתגר את המשפחה קצת נרגע. “כל המשפחה שלי עדיין ימנית. החלטתי להפסיק לשתף בקבוצת הווטסאפ את הפוסטים שלי, זה רק גורם למלחמות. היום אני משתפת שם רק את מועדי ההפגנות, בלי לכתוב כלום, רק שיידעו שזה קיים. אני מעדיפה לא להיכנס לוויכוחים, כי הם לעולם לא ירצו להשתכנע, הם חושבים שהמלחמה האמיתית היא אשכנזים נגד מזרחים”.
אין לה בעיה לספר למי הצביעה בבחירות האחרונות. “לכחול לבן. אכלתי אותה. אבל זו הייתה האופציה היחידה”. וגם להסביר למה יו”ר המפלגה לא יזכה יותר בקול שלה: “גנץ הבטיח שהוא לא חובר לביבי. תביני, זה לא שקמתי בוקר אחד ואמרתי, ‘בואי נשנא את ביבי כי זה מגניב’”.
× × ×
פיטוסי (52), שמשחקת עכשיו בתפקיד בולט בסדרה המצוינת ‘מנאייכ’ (משודרת מדי ראשון ושני בכאן 11), הגיעה מוכנה לקורונה. בגיל 52, גרושה ואם לשירה (17) ותמר (15), היא יודעת איך שורדים משבר כלכלי מתמשך. מי שהבליחה לראשונה על מסך הטלוויזיה מיד עם תום לימודי המשחק שלה ב־1995, ושלוש שנים לאחר מכן פרצה בענק כאתי ארגוב — הישראלית המגניבה בסדרה ‘הפוך’ — הספיקה להכיר היטב את אחורי הקלעים של המקצוע שלה הרבה לפני המגפה. בעשר השנים האחרונות, היא ניצלה כל גרם של יצירתיות כדי להתפרנס. עבדה כמנהלת בר, אחר כך אצל חברים בפיצוצייה, קצת כמאיירת כרטיסי ברכה, ובהמשך גם בפיצרייה ובניקיון. “כל החיים אני נלחמת”, היא אומרת. “היום בקורונה אנשים פתאום מגלים שהחיים לא יציבים, ופתאום ממציאים את עצמם מחדש. אני לא צריכה להמציא את זה עצמי מחדש, תמיד הייתי שם. אבל יש לזה מחיר כלכלי. תמיד התעקשתי לעשות רק מה שאני אוהבת. העדפתי לעבוד בפיצוצייה מאשר לעשות משהו שאני לא אוהבת. אמרתי לעצמי שהתפקיד שאני משחקת כרגע הוא של מישהי שעובדת בפיצוצייה. אהבתי את זה. זה תל־אביב, זה חבר’ה, צחוקים. מעבר לזה, הפיצוצייה איפשרה לי לקבל משכורת, תלוש”.
ואנשים שנכנסים, מזהים?
“הייתי עושה משמרות בבקרים כדי להיות אחר כך עם הבנות. נכנסתי לדמות. הייתי יושבת עם הקפוצ’ון על הראש ורואה סרטים וסדרות. הייתי צריכה להתמודד עם זה שבני נוער היו באים לפיצוצייה ואומרים לי: ‘ראיתי אותך עכשיו ב’כדברא’ וב’כוכב הצפון’, מה את עושה פה?’ בהתחלה היה לי קשה, ואז פשוט הסברתי להם שאני צריכה כסף. הם הבינו את זה יותר מהמבוגרים שהיו מסתכלים עליי עם עצב בעיניים, כאילו ‘איך הגעת לפה?’ הרבה אנשים גדלו עליי ואני מסמלת בעיניהם את מי שהם היו אז, כשהיו צעירים, את הנאיביות של תל־אביב, את החלום ושברו. כשהם ראו אותי במקום נמוך, זה העציב אותם. הם ראו איך חלום הילדות שלהם התבגר. ראיתי בזה שיעור, התמודדתי עם האגו”.
גם עכשיו לא אכפת לה שתדעו שהייתה צריכה עזרה, אבל מאוד אכפת לה שמישהו יחשוב שהיא מסכנה. “לא הייתי כזו ולא הרגשתי ככה. העזרה, טוב הלב והדאגה של אנשים סביבי הם גם תופעה מתחזקת של הקורונה. שנת 2020 היא שנה אנרגטית ורוחנית, היא מזמנת לנו כמויות של שיעורים”.
לחברים הישנים שלה מתל־אביב, נוספו בשנים האחרונות הרבה חברות חדשות - רובן מ’השוות’ בפייסבוק - קבוצה סגורה לנשים בלבד, גנרטור אדיר של מידע וסיוע בעצות אפקטיביות, ממספרי טלפון של בעלי מקצוע, ועד המלצות לדיאטנית לילדים. “אם לפני שנתיים יכולתי לעזור לנשים אחרות, היום הן יכולות לעזור לי. אנשים לומדים בקורונה שמצבם הכלכלי לא מובטח, זה נראה יותר ויותר טבעי לעזור אחד לשני”.
ממש עכשיו היא בעיצומו של פרויקט שיפוצים, מסיידת תקרות, גוררת ארונות וספות, קודחת ברגים ומשנה סדרי עולם בבית הישן והמקסים בפרדס חנה המלא בעשרות עציצים. משתדלת לא לקרוא לאף בעל מקצוע, “כי הם לוקחים לפי שעה, וכל תיקון קטן יכול להגיע למאות שקלים, אני מעדיפה לחסוך ולעשות את זה בעצמי”.
כילדה בת 11, צפתה פיטוסי בהצגות של פסטיבל עכו. “אחי ואני היינו מגיעים עם אבא בבוקר, הוא היה שואל את הבמאי, ‘עד מתי החזרה?’ ואנחנו היינו נשארים לצפות, כל פעם בהצגה אחרת”. אביה הנערץ, מנהל מתנ”ס ואיש רב־זכויות בעיר הצפונית, הפך להורה יחיד לאחר שאשתו נהרגה בתאונת דרכים בדרך הביתה מהעבודה. הוא נותר עם שלושה ילדים, וכמה שנים אחר כך נישא בשנית. “אבא הכיר את עולם המשחק מאוד מקרוב, הוא אמר לי מההתחלה, ‘כשתהיי שחקנית את תגורי בדירות שכורות ותתניידי על אופניים’, וככה זה עד היום”.
מותו של אביה בגיל 76 דירבן אותה לצאת מגזירת הגורל שמרחפת מעל ראשה של שחקנית גרושה ואם לשתיים. “למדתי לעמוד מהר על הרגליים, לשלם חובות בזמן. כשחקנית, את אף פעם לא רואה מיד את הכסף - את מקבלת שוטף פלוס חודש. כשאבא שלי נפטר, ולא היה לי ממי לקחת, התחילו פתאום חובות, מינוסים”.
אחרי שנולדו הבנות, הפסיקה לקחת עבודות בתיאטרון, ונאלצה לחפש מקורות הכנסה אחרים. “רציתי שתהיה להן אמא בערב, לי לא הייתה אמא בערב”, היא אומרת. “רציתי להיות אמא של חביתה וסלט. כל הנסיעות לעיר, לתיאטרון, כאמא חד־הורית, להתרחק מהבנות שלי — לא רציתי. אני זוכרת את עצמי בהיריון של הקטנה, חודש רביעי, יושבת עייפה מאחורי הקלעים של ההצגה ומרגישה שאין לי כוח לעלות לבמה. אז הפסקתי וזה המחיר שכולם שילמו”.
תנאי ההעסקה של שחקנים הם מהגרועים במשק, אולי צריך לשנות את המנגנון?
“לא רק. יש שחקנים שחיים טוב. במקרה שלי, לא ניהלתי את זה כמו שצריך. הכל פה שיעורים. למדתי דברים רוחניים מדהימים מהבודהיזם. כשנשמה יורדת לעולם הזה, היא מארגנת לה סיפור חיים עם קורסים שבמהלכם היא תוכל ללמוד דברים. לנפש שלי היום יש X חוזקות, הישגים, יכולות, חולשות, מעצורים. בגלגול הזה אני פוגשת מורים — הבנות שלי, אנשים, בני זוג. כל אחד לוחץ על נקודה אחרת שקיימת בתוכי. המחסור הוא גם בגללי, שיעורים שלא למדתי בזמן, דברים שלא דייקתי בהם. אצל רוב האנשים זה משהו שהם סוחבים אותו מהעבר, אצלי זה היה יצר ההישרדות, משפטים ששמעתי מגיל מוקדם כמו ‘כסף לא גדל על העצים’, השפיעו עליי. אבל אני לא אאשים אף אחד. זה הכל בחירות של הנשמה שלי כדי לתת מקום לשיעור”.
אז מה בדיוק השיעור שלך?
“אולי השיעור הוא לא להיסחף בזרם, אלא לקחת את המושכות מתוך אהבה וכבוד לעצמי. לא לחכות שמישהו ייתן לי. לקחת את גורלי בידיי”.
מאז ההצלחה של 'הפוך', הסדרה שהתמקדה בעלילותיהם של שמונה צעירים בתל־אביב, נשארה החברות הגדולה עם עינת ויצמן, שאיתה גם עבדה על הפרויקט 'הדבר הגדול המיוחד' ששודר לאחרונה בכאן. "אנחנו מחוברות בלב ונפש, היא חברה קרובה ושחקנית מדהימה. גם עם דני שטג אני בקשר, אמנם לא קבוע, אבל מדי פעם מדברים בפייסבוק כמו אחים, ממש כמו בסדרה. כולנו היינו חדשים אז, גם הטלוויזיה עצמה. פרצנו יחד וחווינו יחד לראשונה את הפרסום. הכל היה מאוד ראשוני, וזאת חוויה שמחברת בינינו לנצח. כמו טירונות נעימה במיוחד שאי־אפשר לשכוח".
× × ×
פיטוסי היא אחת השחקניות הבודדות שמדברות פוליטיקה. כשהחלו הפגנות המחאה מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, היא הייתה מושבתת זמנית לאחר שננשכה על ידי כלב, אבל היא רק מחכה לרגע שתוכל להגיע לשם. “אני כל כך רוצה ללכת. אני חייבת להיות שם. אני כל כך נהנית לראות את המפגינים. הם מניפים שם שלטים - ‘רק אהבה תנצח’. עושים מדיטציות, רוקדים, שרים. איך אפשר לקרוא להם אנרכיסטים?”
מה חשבת על הצעירה שטיפסה על המנורה וחשפה שדיים? ראש הממשלה ורבים אחרים אמרו שזה ביזוי של סמלי המדינה.
“כל הכנסת והממשלה התערטלו נפשית וביזו את האם־אמא של המנורה, ביזו את הכנסת. רמת השחיתות שהולכת שם היא מטורפת. אני נגנבת מהאנשים שמתעלמים מהמעשים האלו ואומרים ביבי מלך. תתעוררו! אני הולכת להגיד משהו, שבטוח יעופו עליי אנשים אבל לא אכפת לי. אני לא פיצה, אני לא יכולה לשמח את כולם. מי שלא נאה לו ולא רוצה לראות אותי בטלוויזיה, סלאמת, כל טוב, תעברו לערוץ 20. כל פעם שאני מראה לאנשים מעשים נוראיים שביבי עושה והם אומרים, ‘לא נורא, מותר לו, הוא מלך’, אז אני מבינה שהם אנשים שזקוקים למלך. את יודעת מי צריך מלך? מי שלא מרגיש מלך. זה כמו שבחור מכוער ייצא עם בחורה יפה כדי לקבל מהיופי שלה. כמו שטיפשה תלך עם חכם כדי לקבל מהחוכמה שלו. אנשים חסרי כוח צריכים כוח, צריכים את ביבי. הם רק לא מבינים שהכוח שלו לא מייצג אותם אלא דורך עליהם. אני לא איזה ספרדיית מחמד שרוצה להשתייך לברנז’ה”.
אבישי בן חיים מדבר על הזיהוי בין המזרחים וישראל השנייה עם קהל המצביעים של נתניהו.
“הוא לא מייצג אותי. תתעורר, אנחנו ב־2020. זו שטות שלו. שיחשוב ככה אבל שלא יגיד לי מי אני. וגם לא מירי רגב ולא אף אחד. אני גדלתי בבית שבו שמעו גלי צה”ל. הפעם הראשונה שנחשפתי לערבית הייתה כאשר אבי היו בערוב ימיו ושמע קצת אום כולתום. עד אז רק עברית. חוה אלברשטיין, יהורם גאון, הגבעטרון, קווין, אבבא וביטלס. אבא שלי היה ממייסדי פסטיבל עכו. אני לא ישראל השנייה, אני ישראל השלישית, זה חיבור בין הראשונה לשנייה”.
הרבה מהמצביעים של נתניהו הם בני עדות המזרח.
“כי הם הכי צריכים את ההגנה, את פקיחת העיניים, את התמיכה. הם יוצאים נגד עשירים שיוצאים להפגנות. יא גנובים, זו סולידריות. זה לדעת שלי יש אבל לשכן שלי אין. אם אני שכירה עם תלוש ואחותי עצמאית ואין לה, אז אני אלך להילחם בשבילה. יש בהפגנות האלו מכל רובדי האוכלוסייה, גם חרדים וגם חילונים”.
וחלק לא קטן מהציבור מאמץ את הגישה שנתניהו מציג, “חייזרים”, “מפיצי מחלות”.
“יש לי מחשבה כזו שיום אחד תצא הקלטה של ביבי וישמיעו אותו אומר כל מה שהוא חושב על קהל מאמיניו. אני כשחקנית מסתכלת עליו כדמות. איך יודעים מה באמת הרצון של הדמות? לפי מה שהיא עושה, הפעולות שלה. השיח הוא דבר אחד, אך אוסף הפעולות הוא הסיפור האמיתי. הוא אומר שהוא יביא ביטחון וכלכלה ויוצא נגד תנאים טובים לעצמאים ונגד הפריפריה. הוא אומר אני כאן בשבילכם ועושה הפוך”.
למה לדעתך המצביעים של נתניהו לא רואים את זה ככה?
“כי זה לא ביבי. הוא הצבע האדום של החולצה של הפועל או הצבע הצהוב של החולצה של בית”ר ירושלים — הוא המועדון. כל עוד הוא לא מוגדר כשמאל אשכנזי הם ימשיכו להיות בעדו. המלחמה פה היא נגד השמאל שכביכול מצטייר כאשכנזי. אתם דיכאתם אותנו המזרחים ולכן לא ניתן לכם לשלוט”.
זו תפיסה שיכולה להשתנות?
“תראי כמה שינויים עברנו מתחילת הקורונה. היית מאמינה שתראי בהפגנה בבלפור בחור ימני דתי עם דגל ישראל רטוב מהמכת”זית? לאט־לאט עוד ועוד ימנים מבינים את זה”.
× × ×
ב‘מנאייכ’, הסדרה שיצר רועי עידן עבור 'כאן', היא שוב אתי, אשתו של איזי (שלום אסייג בתפקיד רגיש ונוגע ללב), קצין משטרה לשעבר שמתבקש להצטרף לתיק חקירה נגד חברו הטוב, ובעצמה קצינה בכירה ושופטת במח”ש שמתנגדת למעורבות של בעלה. “בהתחלה לא היה לי קל לשחק אותה, להיות היא”, מודה פיטוסי, “בצורת החשיבה אני דומה לדמות של שלום, כמו איזי. אני סאקרית של מוסר, וצדק, והיה לי קשה עם עצימת העין של הדמות שלי ועם יישור הקו שהיא עושה עם המערכת שהיא חלק ממנה. היו פעמים שאפילו התווכחתי עם הבמאי, כי היה לי חשוב להבין את המהלכים שלה. בסוף החלטתי שהרי אין רע וטוב — כמו בחיים, אין צד אחד שהוא אשם בלעדית. אני יכולה להבין אותה, את הרצון לשמור על הבית שלה ועל העבודה שלה ועל המסגרת שבה היא חיה, שהכל יהיה רגוע, ששום דבר לא יתערער. כי ברגע שאיזי יוצא נגד החבר הכי טוב שלהם, הוא מאיים בעצם להרוס לה איזשהו גן עדן שהיא בנתה לעצמה”.
אתי שופטת את השוטרים שסרחו, היא מזכה אותם ממש כמו שהמערכת מצפה ממנה.
“בסצנה של בית המשפט שבה היא משחררת את השוטר המכה, היה לי מאוד לא קל. מאוד, אבל הפנמתי שאנשים שנמצאים במערכת כן כפופים לאנשים מעליהם, ולאג’נדות, ולתככים. כל אחד בחיים שלו צריך לקום ולהגיד, ‘די, אני לא משתף פעולה, כי זה כבר יותר מדי מלוכלך’. הדמות שלי עוד לא במקום הזה, ואני לא יכולה לשפוט אותה ולבקר אותה על זה כי כולנו בעבר שלנו וגם בהווה שלנו עשינו דברים שנצטער עליהם. אם הייתי שופטת את עצמי על כל הדברים שעשיתי לא הייתי יוצאת מזה”.
זו הפעם הראשונה שהיא משחקת לצידו של אסייג. “הוא פרטנר מדהים. מרגש, אנושי, מזל סרטן כמוני, מאוד רגיש”.
כשפרצה מהפכת מי־טו פיטוסי כבר הייתה אם לשתיים. “מאז שהבנות נולדו עשיתי סוויץ’, והפסקתי לחלוטין להיות סובלנית לכל גילוי של אלימות מינית בסביבה שלי. כל פעם שאני רק קוראת ידיעה על בחורה שנאנסת - ואני לא נאנסתי, אבל חוויתי דברים דומים לזה — אני נכנסת לפוסט־טראומה. זה ככה מגיל צעיר”.
כמה קרוב היית לתקיפה מינית?
“התקיפה הראשונה הייתה כשהייתי בת תשע. הייתי עם אמא בצרפת ועמדתי בחנות צעצועים רחוק ממנה. הייתי ממש טום־בוי. פתאום הרגשתי יד על התחת, קפאתי במקום. זה היה לי מוזר ולא נעים. הרמתי את הראש וראיתי איש. כשהוא קלט את המבט שלי הוא הזיז את היד. לשנייה חשבתי שממש דמיינתי את זה. התחושה הייתה כל כך מוזרה, מין השפלה. לא סיפרתי לאף אחד. כשהייתי בת 16, הלכתי עם שתי אחיות שלי באמצע הרחוב בעכו, הגיעו מולנו שלושה גברים וחשפו את עצמם במכה אחת. הגענו הביתה וסיפרתי לאבא שלי מה קרה. צרחתי שאני רוצה לערב משטרה, אני הובלתי את המהלך. הלכנו למשטרה, שוטרים חקרו אותנו. אמרו לנו שאי־אפשר למצוא אותם”.
מהחוויה הזאת נשארה לה בעיקר חרטה על הרעש והמהומה שהקימה, תחושה שאולי הייתה יכולה לחסוך מאביה ז”ל את המעמד. אבל זו לא הייתה הפעם האחרונה שבה מצאה את עצמה במצב דומה. “גם בצבא נגעו בי עשרות פעמים. מפקדים שלחו יד ונגעו לי בחזה. כשכבר הייתי קצינה, השתתפתי בתרגיל בחר”פ דרום עם הרבה קצינים בכירים. בסוף התרגיל חיפשתי טרמפ לעכו והיה מפקד בכיר שמנמן כזה עם קרחת, בהיר עם עיניים כחולות שהציע לי טרמפ. נסענו על כביש החוף והוא לקח פנייה באמצע לכיוון הים, דרך השדות. לא היה ברור לי למה. פתאום הוא עצר את הרכב והתחיל לנשק אותי עם כל הגודל שלו. משם אני לא זוכרת כלום. אני לא יודעת אם הוא אנס אותי. אני מפחדת עד היום לעשות היפנוזה ולגלות באמת מה יושב שם”.
כשהתחילה מחאת מי־טו הייתה פיטוסי בין הראשונות להעלות פוסטים בנושא. “כתבתי על הקצין ועל עוד מקרה שקרה לי כשעבדתי בצוות בידור של כפר נופש, וגבר מבוגר שלח אליי ידיים. אחרי המקרה באתי בוכה לבוסית שלי, היא התחננה שנלך למשטרה ואמרתי לה ש’לא נעים’. שנים אחר כך גיליתי שה‘לא נעים’ עלה בזה שהוא אנס שתי נשים נוספות. בעקבות הפוסט שפירסמתי, הנשים האלו פנו אליי וסיפרו לי מה הוא עשה להן”.
הרגשת אשמה?
“בוודאי. כמה בכיתי. פחדתי אז להטריד את המערכת ‘סתם’ בגלל שהוא שלח ידיים. כי לכאורה זה לא אונס”.
ב־98’, בזמן הצילומים לסרטו של דודו טופז ‘הטרמפיסטים’, פיטוסי כבר הייתה יותר ממוקדת ובטוחה בעצמה מול הערות מטרידות שקיבלה. “זה היה הרבה לפני שהפרשה שלו התפוצצה, עוד לא הייתי אמא, ושיחקתי בתפקיד קטן — גם שם הייתי שוטרת. לא הייתה בינינו אינטראקציה כמעט, חוץ מאיזה רגע שהתאווררנו אחרי סצנה. הוא ראה אותי עוברת ואמר, ‘יש לי רעיון, למה שהשוטרת לא תעשה איתי סצנה שהיא נכנסת ויושבת על הרגליים שלי?’ צעקתי לו בחזרה, ‘למה לא שנעשה איזו סצנה שהשוטרת באה ודופקת לך לאטמה?’ ככה ליד כולם, ובזה זה נגמר. אני רק מריחה מישהו שרוצה לעשות משהו, אני קולטת. כמו שאדי מרפי אומר במופע שלו, ‘מה ההבדל בין שחורים ללבנים? הלבנים נכנסים לאולם ואומרים, אנחנו מקווים שאף אחד לא תפס לנו את המקום; השחורים אומרים, אני רוצה לראות מי העז לשבת במקום שלי’. הם מחפשים את זה. וככה בדיוק אני מרגישה ביחס להטרדות”.
meravbetito10@gmail.com
