איזה כיף שגם לליאור ברקוביץ', הבן של איל, יש אבא שעושה בושות. "אני כל החיים אהיה מעריץ שלו לא משנה מה", הוא מזדעק, "חוץ מדבר אחד: יש לפעמים בחורות צעירות שבאות לתוכנית שלו בטלוויזיה. הוא מתחיל לזרוק להן עקיצה פה ועקיצה שם. הוא שורף אותי!"
לא הבנתי.
"הוא שורף אותי עם בנות פה בארץ. אחר כך אני לא יכול להתחיל עם אף אחת מהן. והיו שם כל מיני. (נאנח) ולא שדיברתי עם מישהי מהבחורות האלה, אבל אני מסתכל קדימה. אני יודע שבשבילי הן מחוקות. זה מבאס".
זה קורה גם עם בחורות שאתה כבר יוצא איתן?
"לפני כמה חודשים מישהי באה אליי ואבא היה בבית. לפעמים הוא ישן אצלנו, אני גר עם האחים שלי. יש לו חדר. עושה מה שבראש שלו. ולנו כיף שהוא איתנו, אבל תמיד כשהוא אצלנו ומישהי אמורה להגיע אני אומר לו, 'אבא אני מבקש ממך, בבקשה תהיה בחדר. שהיא לא תראה אותך'".
והפעם?
"גם, אמרתי לו 'אבא, סגור את עצמך בחדר'. אנחנו עולים לדירה ואני רואה את אבא ככה שכוב על הספה מול הטלוויזיה, עם במבה עליו. מחייך אלינו. אומר, 'אה, מה נשמע?'"
אוי.
"ואני צוחק והיא כולה אדומה, רוצה למות. רוצה ללכת הביתה".
אז לא הייתה פגישה שנייה.
"לא. לא בגלל אבא, לא התלהבתי ממנה גם. אבל בואי נגיד שהבמבה לא עזרה".
× × ×
אחרי 22 שנה בעור של עצמו, ברקוביץ' כבר יודע ששם המשפחה שלו הוא חרב פיפיות. אפקט ודפקט. במבה ועמבה. ברקוביץ' ‑ על שם המותג הכל ישראלי איל (“הקוסם”) ברקוביץ' - הוא שם שלא משאיר אף ישראלי אדיש. גם במצב רגיל, כדורגלן הוא מקצוע לא קל. לבן של אחד הכדורגלנים הכי טובים שיצאו מישראל הוא, בניסוח עדין, על סף הבלתי אפשרי. אבל ברקו ג'וניור, אדם בריא נפשית באופן מפתיע, מגלגל את האבן הזאת בגאווה, גם ברגעים שהיא קצת לוחצת בתוך הנעל. הוא מסרב לראות את הצד הטרגי שבדבר. הוא חי עם שני האחים שלו בדירה של אבא בצפון תל אביב. לפגישה הוא מגיע עם משקפי שמש מעוצבים וטי־שירט פשוטה. יש בו מהסוואג של אבא וגם כאן הפה הגדול נותן עבודה, אבל ברקו הצעיר הוא גרסה קצת נבוכה יותר. קצת צנועה יותר.
"בחיים שם המשפחה שלי הוא יתרון ענק, אבל בכדורגל הוא חיסרון עצום", הוא אומר. "אתה בחיים לא תעמוד בזכות עצמך. תמיד ירצו ממך יותר. יגידו, הוא לא דומה אפילו. יש לי אבא עם שם מטורף בכדורגל ומצפים ממני. כל הזמן יכתבו 'הבן של'".
זה נשמע די סיוט. גם ככה זה להגיד, “נקודת הפתיחה שלי בכדורגל היא שכמעט אין סיכוי שאני אגיע להישגים של אבא שלי”.
"זה לא כמעט אין סיכוי. זה בלתי אפשרי. אני יודע שזה בלתי אפשרי".
אז איך אתה מתמודד עם זה?
"אנחנו בית של אנשים ממש רגועים. איל ברקוביץ' יש רק אחד. נכנסנו למקצוע בידיעה הזאת. אני יודע שאני לא אהיה איל ברקו וגם לא ערן זהבי וגם לא יוסי בניון. השלמתי עם זה".
ברקו הצעיר מנסה לעמוד באתגר. בשבוע שעבר הוא חתם בהפועל רעננה עם אופציה לעונה נוספת, ובמשחק ביום חמישי שעבר הוא כבר נתן תצוגת תכלית מרשימה על הדשא, מהסוג שיכול להוביל את הקבוצה בחזרה מהליגה הלאומית לליגת העל. אחרי שבשלוש השנים האחרונות הוא כמעט לא עלה על המגרש, בין אם בגלל פציעות, בגלל הקורונה או בגלל סכסוכים ודם רע בקבוצות הקודמות שבהן שיחק, זו בהחלט התפתחות חיובית.
הבנתי שאבא שלך תפר לך את המעבר לרעננה.
"בסופו של דבר הוא הסוכן שלי. הייתה לי אפשרות. זה מקום חם. מקום ביתי. אולי מסתכלים עליי ואומרים יש לו קשרים, אבל אבא שלי עושה את זה כסוכן, לא כאבא. יש לי יתרון. אני לא רוצה פרוטקציות, אבל רק מי שיש לו פרוטקציות מצליח. ובטח שאני רוצה לבד. אבל אי־אפשר לבד היום. זו הבעיה".
בינתיים ליאור מראה שהגנים המשפחתיים בהחלט שם, לפחות בגזרת הפיוז הקצר. למשל, כשסיכם את שלוש שנותיו בהפועל חיפה בפוסט חומצי במיוחד. "אנשים מקנאים בשם ורוצים לפגוע בי ובהצלחתי", הוא כתב שם. "בושה איך שהמועדון התייחס אליי, אולי בגלל השם ברקוביץ' או בגלל שלא מעניינים אותם שחקני בית".
"לא התייחסו אליי!" הוא רותח גם עכשיו. "לא שיחקתי פעם אחת. רק יושב על הספסל. פעם ראשונה, פעם שנייה בסדר, סבבה, מבין. אבל בהמשך אתה אומר לעצמך - זה לא שאני גרוע. אני פשוט לא מקבל הזדמנות וזה מבאס מאוד. זה מתסכל. סוג של התעללות נפשית".
כתבת בפוסט שאנשים מקנאים. מי מקנא?
"אנשים מקנאים באבא. כי רוב המאמנים במדינה - ואני לא רוצה להגיד שמות - הם באותו גיל של אבא. והם רואים שהוא הצליח והם לא והם צריכים לעבוד קשה. וזה פוגע בסופו של דבר בי. סוגרים איתי חשבונות רק בגללו. שמעי זה לא כיף לעבור קבוצה. אתה לא רוצה להיות במקום שלא רוצים אותך. זה מאוד מעליב. אבל אין מה לעשות. אני בחרתי את המקצוע הזה. יכולתי להיות גם משהו אחר".
אתה באמת חושב שיכולת להיות משהו אחר?
"לא. אבל האמת? הייתי רוצה להיות דיג’יי. אני מת על מוזיקה. טכנו. חלום שלי לנסוע לברנינג מן. אבל אני אלרגי לאבק”.
אז איפה להיות הבן של איל ברקוביץ' זה יתרון?
"זה ישרוף אותי, אבל לא אכפת לי. מסעדות שאין בהן מקום ואני בא בלי הזמנה - אני אומר ארבעה מקומות איל ברקוביץ' בשעה תשע, ותוך חמש דקות מכניסים אותי".
והוא מצטרף?
"אני אומר שהוא עוד חמש דקות מגיע".
× × ×
ישראל היא אמנם מדינה בלי מעמד אצולה, אבל אנחנו כן מאוהבים בשושלות. בכדורגל, לפחות עד לאחרונה, הייתה רק אחת ‑ הבוזגלוס. עכשיו, עם בן אחד בכדורגל המקצועני, בן נוסף בדרך לשם ובת בכורה שכיכבה בריאליטי כדורגל (‘גולסטאריות’), איל יכול להכריז על עצמו כפטריארך של השושלת השנייה.
אבל יש הבדלים דרמטיים. ליעקב בוזגלו ‑ כדורגלן עבר, אב לארבעה כדורגלני עבר והווה, המנהל של רובם, וכיום בעיקר כוכב הריאליטי המשפחתי 'הבוזגלוס' ‑ יצא שם של מי שמשתמש בילדים שלו כדי להגשים את החלומות שלו, גם אלה המקצועיים וגם אלה הכלכליים. על איל ברקוביץ', מנגד, בחיים לא יריצו בדיחת "הילד ארנק". למה שיהיה צריך, כשברקו הוא מוצר היצוא מספר אחד של ישראל בתחום הכדורגל, ותמנון תקשורתי עם תוכניות רדיו וטלוויזיה עם אופירה אסייג. בעוד בוזגלו נתפס כקוריוז, ברקו הפך, איכשהו, למכתיב סדר יום. הוא האיש שהישראלים אוהבים לאהוב, גם כשהם שונאים אותו. סמל לאותנטיות, שילוב של שחצנות ותמימות, עתיקות וכנות.
ההשקעה של ברקו בילדים היא לא כדי להתפרנס מהם ולא כדי לחיות דרכם - הרזומה שלו הרי משתק, כאמור ‑ אלא כי הוא שם דגש על פרפקציוניזם מקצועי. כמו שאמר מכר של השניים, "בוזגלו יסתכל על חוזה שבעייתי לילד מקצועית אבל שווה כלכלית כאירוע חשבונאי, ברקוביץ' יעשה הכל כדי שהילד שלו יהיה שחקן־שחקן: יריב עם מאמן. ייסע איתם לאנגליה. הוא לא מחושב. הוא אמוציונלי. וגם במקרה של הילדים שלו הוא לא ידפוק חשבון לאף אחד".
ליאור נולד בשיא אי־דפיקת החשבון הברקוביצ'ית, כשאבא שלו שיחק באנגליה, בווסטהאם. אחיו הצעיר, טום, כדורגלן גם הוא, כבר נולד במנצ'סטר. "עולם אחר ממני. ילד מאוד שקט. ביישן. ילד טוב. יותר רגיש. אין בינינו קנאה. הלוואי שהוא יצליח ואני לא". רק האחות הגדולה לי, כיום בעלת סטודיו לאימון גופני, נולדה בארץ. לקבוצת הוואטסאפ המשותפת של ברקו ושלושת ילדיו, אגב, קוראים “האשכנזים”. "אני זוכר דבר אחד מהבית: שני שערים ומגרש כדורגל”, אומר ליאור. “היינו עושים אימונים בגשם, אני ואבא. כל ערב. בבוקר לוקח אותנו לבית הספר וכשאנחנו חוזרים הוא כבר בבית. גם לא היה לו מה לעשות שם. לא היו לו חברים. היה מאוד מרוכז במשפחה. הייתי בבית ספר דתי - כיפה. ציציות. הכל. כי בחו"ל או שאתה בבי"ס עם כולם או בבי"ס יהודי, שזה דתי. הייתי סובל מזה".
איך הוא מתנהג כשאתה משחק?
"הוא יושב בשקט, מסתכל על המשחק. לא צועק בחיים. כשהיינו ילדים הוא היה צועק. (תופס את הראש עם הידיים) היה צועק, 'ליאור תרוץ!!!' עד שאמרתי לו אבא, אם אתה צועק עוד פעם אחת אני לא משחק כדורגל יותר! זה היה מביך. אני עד היום רק זוכר את הליאור תרוץ. 'עוד! עוד! עוד!'"
המשפחה חזרה לישראל כשהוא היה בן שבע, ונחתה בחיפה. "היה קשה מאוד", הוא מתמצת. "אבא חתם במכבי ת"א וגרנו בחיפה. אני זוכר את היום שבאנו להירשם לביה"ס ואלף תלמידים על השער רק מחכים שניכנס. לא יודע אם זה חרם, אבל היו הולכים אחריי וצעקים, 'אבא שלך אפס'. אני זוכר שהיה משחק מכבי חיפה נגד מכבי ת"א ואם מכבי חיפה היו מנצחים לא הייתי בא לבית הספר. אם ראית את הסרט על אבא שלי, The Playmaker, אני הכוכב של הסרט שם. (בבוז) ילד שלא מפסיק לבכות. רק בוכה כל היום. מציקים לי. הייתי ילד בכיין".
זה הלחיץ אותו התגובות שלך? הבכי?
"כן. הוא היה בלחץ. פחד שאני אהיה כמו דוד שלי ניר (עד לאחרונה מאמן אום אל־פאחם ‑ גב"ח)".
מה זה אומר?
"דוד שלי זה חוויה. הוא אחלה בחור, גם היה שחקן מעולה. אבל הוא קצת חולה נפש. הוא ברקוביץ' בנשמה".
ומתי התחלת לשחק?
"גיל שש־שבע. כדורגל אולמות בהתחלה. חוג. לא משהו רציני. בכיתה ד' עברנו לגור בהרצליה פיתוח ושיחקתי במכבי הרצליה ואז היה הבלגן".
"הבלגן" הוא היופמיזם של ברקוביץ' לפרשה שהגיעה לכותרות בעמודי הספורט ב־2007. ברקוביץ' הבן שיחק אז במכבי הרצליה. אבא שלו לא אהב את היחס של המאמן, דני עציוני, לילד. לפי כתב האישום שהוגש אז, ברקוביץ' עלה לאוטובוס של הקבוצה לאחר המשחק, דחף את עציוני והצמיד אגרוף לפניו של המאמן תוך צעקות, "אני אגמור לך את הקריירה, אני אחסל אותך, אתה לא מכיר אותי. אתה מתנכל לילד בגללי, אתה מתוסכל". בעקבות האירוע הוא הורשע בתקיפה ואיומים ובהליך אזרחי גם פיצה את עציוני ב־55 אלף שקל והתנצל. עוד קלאסיקה ברקוביצ'ית נכנסה לפנתיאון הכדורגל המקומי.
"האמת? זה היה סיפור מצחיק", נבוך הבן. "התחלנו משחק ואחרי דקה קיבלתי כדור טיל לפנים. הייתי ילד בן שמונה. הלכתי לשטוף את הפנים מהדם. עציוני אמר לי, תשב קצת בצד ואני אכניס אותך. לא הכניס אותי עד הסוף, ואבא שלי חטף עצבים. אני זוכר אותו עולה לאוטובוס של השחקנים כשכבר באים לנסוע. פתאום הוא עולה. אומר לי תוריד את החולצה! לוקח את החולצה זורק אותה על הרצפה ואומר לי בוא הביתה. עציוני הזה חיפש גם. יש מישהו שלא מחפש את אבא שלי? אבא שלי בחיים לא עבר עבירה פלילית. אם יש משהו שאבא לימד אותי מגיל שלוש זה בלי אלימות. בחיים אני לא ארים יד על מישהו. אולי בדיבור. ולדבר ולהגן עליי זה התפקיד של אבא".
במקביל לזה שאבא שלך היה שחקן ענק הוא הסתבך הרבה בגלל ההתנהגות. ההתגרות בחברו לווסטהאם שנגמרה בזה שאיל קיבל בעיטה לפנים, התפיסה בביצים של איציק זוהר. זו לא אלימות?
"לא. זו אלימות של כדורגל. משיכה בביצים זה חלק מהמשחק. חלק מעצבים. בעיטה זה חלק מאימון. קורה שרבים מכות באימון. קורה שמושכים בביצים. אלימות זה ללכת ברחוב ולדקור מישהו. ואני חושב שהדברים האלה עזרו לו בקריירה. אני פחות מתחבר לשחקנים שקטים. שחקן צריך להיות רציני באימון אבל צריך אישיות. ובעיקר צריך מזל".
× × ×
כשהיה בן 16 הוריו התגרשו. אחותו הגדולה לי סיפרה על התקופה כשהשתתפה ב'גולסטאריות' ותיארה אותה כטראומה בעקבותיה לא דיברה עם אביה תקופה ארוכה. אחיה לא מכחיש. "אני זוכר אחרי משחק שלי אני ואבא נוסעים הביתה. בדרך מדברים רגיל. על המשחק. על כדורגל. אין שום סימן. כלום. מגיעים הביתה. ואבא לא יוצא מהאוטו. אני אומר לו, אבא, יאללה הגענו. תעלה. הוא אומר לי, אני לא עולה הביתה. ואני לא מבין מה קורה. לא הבנתי כלום. אחרי כמה זמן הוא אומר לי, ליאור אני ואמא סיימנו. לא מבין. השאלה היחידה ששאלתי זה למה".
הוא לא סיפר לכם ישר על הרומן שהיה לו עם השכנה שלכם?
"לא. על הסיפור עם השכנה ידענו רק חודשים אחר כך. אבל אז מעצבים אני עולה הביתה. בוכה. אני פותח את הדלת של הבית ורואה את אמא על הרצפה בוכה. אחותי בוכה. וטום שקט בחדר שלו לא מבין מה קורה. לא דיברתי עם אבא שבועיים אחרי זה. כלום".
ומה קרה בשבועיים האלה בבית?
"עצוב. כאילו מישהו מת. אין אבא בבית. הלם. אנחנו לא מבינים מה קורה. היינו יותר יחד. חלק מהקושי היה לא רק מה שקרה אלא זה שידענו שזה יצא לתקשורת. כי כל פיפס יוצא החוצה. ניסינו לעזור לאמא כמה שאפשר. ואחרי שבועיים הוא תפס אותי בשכונה. חסם אותי עם האוטו! אין לי לאן לברוח. בא לאוטו שלי ואומר צא. אמרתי, לא יוצא. בסוף יצאתי. הוא התחיל לדבר. אמר שאין מה לעשות. זה המצב כרגע. יהיה יותר טוב".
יצא לך לחשוב אם לא פיספסת איזה סימן? שאולי יכולת לעצור את זה?
"היה סימן אחד. שהוא שלח אליי הודעה לפלאפון במקום לה. לא זוכר מה היה כתוב אבל קלטתי שזו הודעה למישהי שהיא לא אמא שלי. חשדתי. אבל לא אמרתי כלום. התעלמתי".
ומתי נודע לך שיש להם ילד משותף?
"חודשיים אחר כך. מאמא. אבא בא הביתה והתחילו צעקות בינו לבין אמא. ואז אמא פתאום אמרה לנו, מתוך המריבה, שיש לנו עוד אח. ואנחנו בהלם. הוא לא אמר כלום. מה הוא יכול להגיד. הרי סודות מתגלים בסוף. הם גם גרים בית מעלינו בחיפה. לא הייתי מסוגל לראות אותו עד גיל שנתיים. כשנפגשנו הייתי בהלם. הוא דומה לי קופי. היום אני רואה אותו פעם בשבוע".
אחותך אמרה שהיא לא תסלח לו על זה שהוא הרס את המשפחה.
"אנחנו לא בעד מה שהוא עשה, אבל זה כבר היה. עכשיו אמא ואבא מדברים. יושבים לקפה. כיום אנחנו מסתלבטים עליו על זה".
זה עולה ברגעים מסוימים?
"אם הוא מעצבן אומרים לו אבא, אל תיתן עצות. אתה פירקת את המשפחה. והוא מאוד אוהב לתת עצות על זוגיות".
חוץ מענייני זוגיות, יש עוד שני נושאים שעליהם הברקוביצ'ים מסכימים לא להסכים: אלכוהול ופוליטיקה. "כשגרנו יחד בבית לא הייתי שותה אלכוהול. אבא הוא אנטי. מאוד עתיק. הרי היום כולם שותים. גם הוא. כשהוא היה בבית לא היינו שותים. היינו מפחדים!"
והיום מה הדרינק שלך?
"או קוקטייל טוב או שאבלי. מה שכן עד שאנחנו נמות - אין אצלנו לגעת בסמים ולא משנה מה. ויש סמים היום בכל מקום. ירוק זה סיגריות. קוק כולם עושים. זה לא מושך אותי".
זה די חזק אצל כדורגלנים. יצא לך לסרב?
"לא הציעו לי כי יודעים מי אני ושבחיים לא נגעתי. לראות? ברור. אין מה לעשות. זה בכל מקום. אנשים יכולים בבית קפה לעשות. יש להם יום חופש אז יאללה. לא נוגע בזה".
בפוליטיקה אתה נוגע?
"לא. די נחנקתי כבר עם כל הפולטיקה הזאת. הרגו אותנו. האמת אני גם לא יכול לראות את התוכנית של אבא שלי עם כל הפוליטיקה".
למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"לבנט. אבא שלח לו הודעה שכל משפחת ברקוביץ' הילדים הצביעו לו. זה בבחירות האחרונות. בפעם השנייה לא הצבעתי. אמרתי די, זו כבר שכונה. פעם ראשונה הצבעתי כחלון כי הוא חבר של אבא, מכירים המון שנים, אמרנו נכבד. בחרתי בבנט לא בגלל הפוליטיקה אלא כי הוא בן אדם. הוא אישיות. מחנך. אוהב לעזור. בן אדם טוב. אז נצביע לבנט עוד פעם. עד שהוא ייבחר".
הוא ואופירה תפסו בתוכנית שלהם קו מאוד לעומתי נגד ראש הממשלה. דיברתם על זה?
"לא מדברים על פוליטיקה. זו התוכנית שלו, שיעשה מה שבא לו שיריב עם מי שבא לו ויצחק עם מי שבא לו. לדעות הפוליטיות שלו אני לא נכנס".
ובכל זאת, היה רגע אחד שקפץ לו הפיוז. זה היה אחרי שאבא שלו תקף את יאיר נתניהו על כמה מההתבטאויות המעודנות שהוא אוהב לפרסם, ואמר שהוא לא היה מרשה לבן שלו להתנהג ככה. נתניהו הצעיר, שהוא אולי פה ג'ורה אבל לא פראייר, העלה בתגובה הודעה קולית שבה לכאורה ליאור תוקף בחורה שיצאה נגד אביו. "קטע איך הוא הגיע לזה", הוא מתרשם. "עשו לי פה כיפה אדומה. זה אפילו לא אני בהקלטה! זה אחד החברים שלי שהקליט ושומעים אותי בסוף צועק רק 'לא, לא, לא' ויאיר העלה רק את הקטע הראשון וחתך. שיקר את המדינה. אז העליתי פוסט נגדו שהוא שקרן. שהוא עובד על המדינה".
איך זה נגמר?
"מחקתי את הפוסט אחרי חצי שעה בגלל אבא, אבל כל המדינה הספיקה לראות את זה, אז מבחינתי עשיתי את התפקיד שלי. זהו".
× × ×
לפני חצי שנה נפרד ממי שהייתה חברתו במשך שלוש שנים. הם היו יחד מאז שהיא הייתה בת 16 והוא 19. מאז הפרידה הוא המציא את עצמו מחדש: שינה את הלוק, התחיל להתקעקע. "ביום שהתחילה הקורונה עשיתי את הראשון שלי: דו וואט יו וונט. זה משפט מהבית. מאבא". כרגע הוא אוחז כבר בארבעה קעקועים: אחד של לב, אחד של המילה TRUST, ואחד טרי, מחווה לאביו - כדורגל עם כובע של קוסם. "התמכרתי לזה, אבל אבא אמר בלי קעקועים יותר. אמרנו סבבה, אבל בחורף אני מתכנן להפתיע אותו. אמרתי לך שהוא עתיק".
עוד פרידה שעבר לצד סיומה של מערכת היחסים שלו היא גמילה ממותגים. "נגיד פעם הייתי זורק אלפי שקלים על בגדים. היום אני עם טי־שירט ב־50 שקל ואני הכי שמח בעולם. אני אומר, איזה מיותר זה. היא הייתה אובססיבית על מותגים ואובססיבית בכללי".
מה? קנאית? בודקת את הפלאפון?
"בודקת בלי שידעתי. זו אחת הסיבות של הפרידה".
היא לא לבד. זה די מאפיין נשים של כדורגלנים.
"שמעי אני יכול להבין אותן. יש לכדורגלנים שם לא טוב בסופו של דבר. בוגדים, יוצאים למסיבות כל היום. אבל זה לא כל אחד. וזה מה שמבאס. אבל כן, יש סטיגמה כאילו שכדורגלנים זה עם של מפגרים".
בוא נדבר על פרשת הכדורגלנים והקטינות. איפה אצילי ומיכה טעו?
"אני לא מאשים אותם. אני לא מכיר אישית את אצילי ודור מיכה אבל אני יודע מה זה בחורות היום: את לא יכולה לדעת כלום. לא כתוב באינסטגרם גיל. הן מעשנות כולן. מלא איפור. עקבים. עושות גם את הדברים הלא־חוקיים. אז את חושבת שלפחות את הגיל החוקי הן עברו. לפי מה שהבנתי הן היו מתחת לגיל 15 אבל עם איפור ותיק וחולצה קצת חשופה אי־אפשר לדעת. כל אחד היה בחיים בסיטואציה כזאת".
די, נו. לך זה קרה?
"לא יצאתי עם מישהי כזאת. אבל קורה מלא באינסטגרם שאתה מבין או שהיא אומרת שהיא בת 15 שם זה נגמר. זה הדבר הראשון שאני שואל כיום. ואז היא אומרת, מה אתה לא סומך עליי? וואלה לא. לא סומך עליכן. אז אני לא מאשים אותם".
ההחלטה של הקבוצה לשחרר אותם למרות שההליך הפלילי ייסגר נראית לך מוצדקת?
"לא יודע מה להגיד לך. הם הכוכבים של הקבוצה. זה מה שהבעלים מחליט. אולי הוא החליט שזה כתם רע למועדון. אני לא הייתי משחרר אותם. זו בעיה. היום כולן אוהבות פרסום. ומי שאומרת שהיא לא אוהבת פרסום - אני לא קונה את זה. ובחורות הולכות על זה. הן מגיעות לכל מקום. מחפשות את זה. נצמדות אליך. ועצוב לשמוע את זה, אבל מה שקונה היום בחורה זה צ'ייסר במועדון או איזה משהו לא חוקי".
וכשאבא שלך אמר על יאיר נתניהו שהלך לפוסיקט שבסך הכל מדובר בנער מתבגר שרצה לעשות חיים - אתה מסכים איתו?
"ברור. מותר לו לעשות מה שבא לו. מה, לי אסור לצאת לבלות? תעשה מה שבא לך. מצד שני אם אבא שלך ראש ממשלה אז תשמור על פאסון. אבל הוא ילד בדיוק כמוני. זה באסה. הייתי מתבאס אם לא יכולתי לעשות כלום".
הלכת?
"למה שאני אגיד לך אם הלכתי או לא?"
מה הבעיה, לפני רגע טענת שמותר וזה לא בושה.
"זה בשביל הצחוקים. זה לא מרגש. לא מכיר מישהו שהתאהב בחשפנית. זה סתם לחוויה. יום הולדת. סתם. עוד פעם: מה שחוקי מותר לעשות גם אם אתה הבן של ביבי וגם אם אתה הבן של מסי".
אז איך מכירים בחורות? בטינדר?
"אין לי טינדר. לך תדע מי נמצא שם. יכולים לעשות לך כיפה אדומה. מכירים באינסטגרם. אולי חבר שיש לו ידידה. בבית קפה הרבה מתביישים. זה כאילו נהיה מביך. (נאנח) להתחיל באינסטגרם זה הסיוט שלי. שנאה. כולן שקרניות. הייתה לי טראומה לא מזמן שבגללה סגרתי את הפרופיל. שם כבר נפגשתי עם מישהי באמצע הלילה כדי לגלות שזו לא אותה בחורה מהתמונות. אחרי חמש דקות אני מזמין לה מונית. לא אומר לה כלום. בשלוש בלילה".
מה עם סטוצים?
"אני מעדיף שתהיה לי חברה. זו מסגרת. אבל לפעמים אין ברירה. ועדיין, יש לי רף גבוה. זה קצת בעיה. אבל אבא תמיד אומר לנו, תישארו צנועים".
לא ממש הולך עם המזראטי שלו.
(צוחק) "הוא כבר לא עם מזראטי. עכשיו הוא עם סובארו".
וואלה?
"עשה פרסומת לסובארו. עכשיו הוא צריך לנהוג עליה".
