כבר קיץ שלישי שהכל מסביב שחור ומפויח. ריח העשן והשריפה צורב, גורם לעיניים לדמוע, לגרון להיחנק וללב לכאוב. כוויות האש בנוף המוכר, האהוב, לא נותנות מנוח.

העוטף עולה בלהבות. רק בשבוע האחרון נשרפו כ־2,000 דונם של שמורות טבע ושדות. כל עשר דקות בממוצע פורצת שריפה. הכבאים שלנו רצים ממוקד אש למוקד אש ומסכנים את חייהם. מערך הכבאות של מדינת ישראל לא מסוגל להתמודד לבדו עם עוצמה כזאת של שריפות, אז הכוח העיקרי בכיבוין הוא אנחנו עצמנו. בכל יישוב הוקמה יחידת כבאים המורכבת מהתושבים וכולם יחד מתרוצצים בכל רחבי האזור כדי לעצור את האש המשתוללת.

זה כבר קיץ שלישי של בלוני נפץ מתפוצצים מעל ראשינו והתחושה היא של חיים בשדה קרב. טרור "ילדים" שהסטארט־אפ ניישן לא יודעת איך להתמודד איתו, או אולי לא מעניין אותה להתמודד איתו. כי מה זה כמה שריפות ובלוני נפץ, זה הרי לא איום אסטרטגי, כפי שאמרו שרים וחברי כנסת.

זה כבר קיץ שלישי שאנחנו חיים תחת טרור מתמשך. עפיפונים, בלונים, ניסיונות חבלה וחציית הגדר וכן, גם "צבע אדום" שמבשר שהטילים כבר בדרך.

הולין בשדה חיטה מוריקה לפני ארבעה חודשים

העשן שמכסה אותנו לא מצליח להסתיר את גודל הניתוק של ראש הממשלה ושריו. מתווכחים על תקציב חד־שנתי או דו־שנתי, ואפילו חושבים לקחת אותנו לבחירות רביעיות. ראש הממשלה מתלונן על החייזרים שמפריעים את שנתו וגם שיגר מכתב נזעם ליועמ"ש על ענייניו האישיים. והקורונה, לא נשכח את הקורונה. כנראה שבירושלים יש עניינים בוערים יותר מהבית הבוער שלנו.

• • •

45 שנה אני חיה בכפר עזה, כאן בניתי את ביתי וכאן נולדו לי ילדיי ונכדיי. זה היה הרבה לפני שנתנו לאזור היפה הזה שם כל כך נעים וחם – עוטף. עוטף עזה. אז באמת היה נעים לחיות פה ואפילו הייתה שכנות טובה. את האופניים הראשונים שלי קניתי ברחוב הראשי של עזה, השתכשכנו בחוף הים של הרצועה וגם פלאפל ורהיטי קש קנינו אצל השכנים הפלסטינים. אבל בערך מחצית מחיי כאן אני לא חיה בשלווה ובנחת, אלא במלחמה ותחת טרור.

זה התחיל בקטנה, עם צינורות ברזל שהתעופפו לכיווננו, ואנחנו צחקנו שזה לא באמת יכול לאיים עלינו כי אנחנו בעלי הצבא הכי טוב וחזק במזרח התיכון. זרעי הפורענות של היום נזרעו ביהירות שאפיינה אותנו אז. צינורות הברזל הלכו והתפתחו ואנחנו חיינו תחת טרור שאיש אינו שולט בו. כבר אז, מי שניהל את חיינו היו המחבלים מעבר לגבול ולא מדינת ישראל.

השלב הראשון ל"טיפול" בבעיה היה בניית מיגון, למרות ויכוחים והצהרות ש"לא נמגן את עצמנו לדעת". אז מיגנו את עצמנו לדעת. הכל ממוגן, חוץ מדבר אחד – את הנפש אי־אפשר למגן. אחרי שחווית נפילת פצמ"ר מטרים ספורים ממך, אחרי שהשכן שלך נהרג בפתח ביתו, אחרי שהילד של החברים שלך נהרג מרסיס פצמ"ר תועה, זה לא מספיק שיש לך ממ"ד.

עם הטרור המתחזק, התקדמו תהליכי המיגון וקיבלנו את כיפת ברזל – יחד עם שלוש מלחמות קטנות וגדולות בתקופה של ארבע שנים. כיפת ברזל היא אחת ההצלחות של מערכת הביטחון והיא באמת מצילת חיים, אבל היא גם אחד הגורמים העיקריים שאנחנו חיים כל כך הרבה זמן תחת טרור. הכיפה מונעת הרוגים, אז לא באמת צריך להשקיע מחשבה ומשאבים בפתרון אמיתי לחיים שפויים על גבול הרצועה.

וכל ההקדמה הזאת היא בעצם המבוא למה שקורה בבתינו כבר שנה שלישית ברציפות. באפריל 2018 התחילו שריפות בעוטף כחלק מצעדת המיליון, יום הנכבה, יום הנאכסה ועוד. בתחילה היו שריפות צמיגים על הגדר ומיד בהמשך התחילו לשלוח עפיפוני תבערה.

זוכרים איך הגבנו לקסאם הראשון? אז זהו, שלא למדנו מאז שום דבר. גם הפעם היה צחוק גדול; מה פתאום שמשחק ילדים יפחיד את ישראל הגדולה והחכמה. זה לא הפחיד את מי שזה היה צריך להפחיד וזה לא העיר את המודעות של מי שאחראי לביטחוננו. וכך, בלי שמישהו ייתן את דעתו, בקיץ 2018 נשרפו בעוטף עזה 30 אלף דונם של שדות מעובדים, ועוד 5,000 דונם של שמורות טבע. הנזק הכספי כמיליארד שקל.

הקיץ חלף. כשהגיע הגשם ואיתו הקושי להדליק את השדות, הופיעו בלוני הנפץ. רק בזכות אלת המזל לא היו נפגעים בגוף. הנפש, כפי שכבר אמרתי, היא כבר משהו אחר. פיצוץ מעל הראש, בחצר הבית או בשדה ליד, לא יכול להשאיר אף אחד באדישותו. כלומר, כמעט אף אחד. מתברר שלירושלים לא הגיעו הדי הפיצוצים שרודפים אותנו.

• • •

בימים אלה של ממשלה מנופחת ובזבזנית, אנחנו, ששדותינו נשרפים, משלמים מכיסנו על המים שאנחנו משתמשים בהם לכיבוי השריפות. כמויות המים שהולכות לכיבוי השריפות יורדות ממכסת המים שמיועדת לגידולים החקלאיים שלנו ואין לנו מספיק מים להשקיית היבולים. באיזה עולם מתוקן ממשלה יכולה להתנהג כך אל אזרחיה?

השבוע בישר ראש הממשלה בגאווה על הלייזר לפיצוץ הבלונים שיציל את העוטף. לי זה הזכיר התנהלות דומה, שדוחקת את הקץ ולא באמת דורשת קבלת החלטות וקביעת מדיניות. הנה, יש את התשובה האולטימטיבית מעולמות המדע הבדיוני. אבל אנחנו כבר רואים את העתיד: אם ממשלת ישראל לא תתחיל לחשוב איך לפתור את הסכסוך המתמשך עם רצועת עזה, בקרוב נתמודד עם אתגר חדש שכיפת ברזל והלייזר החדיש לא יודעים לפתור.

אבל בואו, לא אשאיר אתכם במתח אם באמת נעלמו בלוני התבערה והנפץ מהעוטף בעקבות נשק הלייזר המתוחכם. כדי שיהיה מענה לבעיית בלוני התבערה בעוטף צריך לפחות שישה או שבעה מכשירים כאלה ולצערנו יש רק אחד. למה? כי בחורף, כשמכשיר הלייזר היה מוכן וזמין לפעולה אבל בעיית הבלונים לא הייתה חמורה, אף אחד ממנהלי המדינה לא חשב שצריך להתכונן לימים שיבואו. מזכיר למישהו התנהלות דומה בתחומים אחרים של חיינו?

כמה חבל, אבל אין לי אפשרות לסיים את דבריי באיזשהו משפט אופטימי. נכדיי שנולדו לתוך השריפות והטרור כבר מבינים שאסור לשמוח לקראת בלון שמוצאים על הדשא, ועפיפונים עבורם הם כלי נשק ולא משחק ילדים. ילדיי שגדלו ובגרו לתוך המציאות הזאת חיים כאן ובונים את ביתם מתוך אמונה שהעתיד יהיה ירוק יותר.

פתרונות לטרור שאנחנו חיים בו ישנם לרוב, אבל צריך ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת שיהיה להם אכפת מכמה עשרות אלפי משפחות שחיות במקום הנפלא הזה ועושות הכל שהחיים שלהם יהיו מאה אחוז גן עדן בלי טיפת גיהינום.