yed300250
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 15.09.2020
    מלחמת התש"ף
    התאגיד הפציץ עם 'טהרן' ו'מָנָאיֶיכּ' בזמן ש'הישרדות' הדליקה שריפות ושמרה את הדרמה הגדולה לגמר. חנן בן ארי הוכיח שיש חיים אחרי התותים ונועה קירל עשתה מיליון דולר. משפחת רפאלי הגיעה לבית הסוהר ושירה האס הולכת לצעוד על שטיח וירטואלי בטקס האמי. הקורונה ריסקה את עולם התרבות, הוציאה לפרונט את עובדי הבמה, החליפה השקות במסיבות הדבקה, והעבירה את הקולנוע לסטרימינג. כתבי '7 לילות' מסכמים שנה בצל הנגיף ומחכים שירימו את השאלטר
    כתבי ''7 לילות''

    טלוויזיה

    פריצת התאגיד

    העונה ה־72 של 'בית ספר למוסיקה' והעונה הלמי באמת אכפת של MKR היו הסחורה הרעננה של קשת בחודשים האחרונים. אפס יצירתיות, אפס בשורה, מינוס אפס דיבור. לרשת עוד היה מזל עם 'הישרדות', אבל נתראה אחרי החגים איך שאומרים. ופתאום הגיע התאגיד עם רצף של תוכניות מעולות שבישרו על עידן חדש. 'מָנָאיֶיכּ', 'טהרן', 'שם טוב האבי', 'היהודים באים' ואם תרצו גם הקאמבק של 'זהו זה!' מבשרים ש'כאן 11' הוא שחקן מפתיע שמגיע עם אמירה ישראלית מקורית.

     

    מָנָאיֶיכּ

    ההלם הראשון היה שלום אסייג, אדם שיכול להשאיר מאחור בסיפוק עשרות שנות קריירה קומית ולהתרכז רק בדרמה, כי הוא אחד השחקנים המפתיעים שצמחו פה. ואליו הצטרפו לירז חממי המעולה, כתיבה מדויקת, חספוס ריאליסטי של מבוך שחיתויות ויותר מדי סיגריות בחללים סגורים. התוצאה היא הסדרה החזקה של השנה ושירת הניצחון של התאגיד.

     

    טהרן

    כולנו החסרנו נשימה ואז עוד אחת כשניב סולטן התמנגלה בדאון־טאון טהרן כשהמן הרשע בכבודו ובעצמו רודף אחריה. 'טהרן' הייתה סיפור ריגול קלאסי: המוסד פוגש את ג'ון לה קארה פוגש דיסק של ריטה בפרסית ואז עושה בינג' של 'מר רובוט'. באופן לא מאוד מפתיע, זה גם נמכר לאפל טי־וי. באופן מפתיע: זה גרם להאקרים פרסיים להיראות ממש לוהטים.

     

    קופה ראשית

    מה המתכון לסדרת קאלט ב'כאן 11'? כף גדושה של דמויות אקסצנטריות, ערימה של סיטואציות שהן גם מופרכות אבל גם הרבה יותר מדי מוכרות, כוס אחת של לחישות מפה לאוזן, ואפס יומרות. אה, ולא לשכוח את המרכיב הסודי: ראמזי עבד ראמזי אחד. אופים עונה וחצי, ורואים איך סדרה פשוטה על סופרמרקט הופכת לתופעה שכולם מצטטים.

     

    שם טוב האבי

    תמיר בר הלך לעשות טיפול שורש וחזר משם עם להיט רשת כה ויראלי שהתחרה השנה רק בקורונה. אופרת ההיפ־הופ שכתב בעזרתם של נצ'י נצ' והאחים סוויסה, עלתה בפלטפורומות של כאן, זכתה למיליוני צפיות, מאות אלפי האזנות בספוטיפיי, וייצרה להיטי מסיבות של ממש. ההצעה מ'ארץ נהדרת' הייתה הסטמפה הסופית לכישרון הגדול. נחכה לביקור אצל השיננית.

     

    פאודה (yes)

    'פאודה' סיימה עונה שלישית בכושר מלא – עדיין סדרת האקשן הטובה בישראל, בפער – והעולם רואה, שותק ומחכה לעונה הבאה. הימור: בלפור, קורונה ודמוקרטיה בסכנה שוב יישארו מחוץ לקווי העלילה. תעירו אותנו כשזה יתחיל כדי שנוכל להירדם שוב לתוך בריחה לסכסוך הישן והטוב.

     

    חתונה ממבט ראשון (קשת)

    צריך לומר ביושר: לא היינו שורדים את הסגר הראשון בלי 'חתונה ממבט ראשון' ברקע. בזמן שהישראלים נכלאו בבית, הם לפחות יכלו להתנחם בזוגות שנכלאו בריאליטי הכי מתוק־מריר על המסך. עכשיו זה כבר נראה בדיוני – זוגות שנפגשים בפעם הראשונה בחתונה (בלי מסכות), טסים לירח דבש (בלי בדיקת קורונה), ומטיילים יחד יד ביד (כאילו אין סגר בעולם) – אבל לאהבה יש תמיד ביקוש, וממילא זאת כנראה החתונה היחידה שנהיה בה השנה.

     

    הישרדות (רשת)

    אין ספק שהישרדות הגיעה לפיק הדרמה שלה בגמר, שאגב זכה לרייטינג נמוך משאר העונה. גמר אינסופי ששודר בשני חלקים (למה לא ארבעה או חמישה?) שכלל דרמה אמיתית לגבי הזוכה: דיבורים על דיל מאחורי הגב של ישראל אוגלבו ובני ברוכים, דבר שהביא לניצחונו של השייח' אסי בוזגלו, ויזכר מהסיבות הלא נכונות: תהיות לגבי ההתנהלות של הפקת התוכנית כמו למה בכלל נתנו לישראל להתמודד אם הוא חשוד בקומבינה ולמה בני הצביע אם הקול שלו נפסל? עונה שלמה כדי שהשבט לא באמת יאמר את דברו.

     

    אופירה וברקוביץ' (קשת)

    מי היה מאמין שדווקא התוכנית של אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' תכתיב סדר יום ותניב ציטוטים שידברו עליהם כל השבוע, מ"אף אחד לא קרס" של מיקי זוהר ועד "אנשים רעבים זה חרטא" של צחי הנגבי. אבל אין מה לומר – מה ששלהם שלהם. אופירה וברקו הם רשמית הכלבים הכי נושכים בטלוויזיה.

     

    תאג"ד (yes)

    אחרי ארבע שנות המתנה, הקאמבק של 'תאג"ד' נראה כמו ניסוי טלוויזיוני שנועד לבחון כמה ארוך הזיכרון של הצופים. התשובה: אם הקצב רצחני, העלילה סקסית ואחת הגיבורות שלך היא שירה נאור – הכל יהיה בסדר. כבונוס, הסדרה של ציון רובין התגלתה גם כמכשיר מצוין למדידת הדופק המוזיקלי, עם שיר הנושא של פול טראנק והדחיפה המשמעותית שניתנה ל'מסיבה' של יסמין מועלם ושקל וגם ל'ג'וני' של בר צברי. תנו לצה"ל לכסח.

     

    'ברכה' במסגרת 'במרחק 100 מטר' (HOT)

    'במרחק 100 מטר', פרויקט סרטי הסגר הקצרים של HOT, היה רגע נדיר של יצירתיות אקטואלית. ובין שלל היצירות, 'ברכה', שכתבה בכישרון בת אל מוסרי וביימו ברגישות אהרון גבע ומיקי טריאסט, נצצה כמו יהלום: סיפור נוגע ללב וחונק מדמעות על מפגש טעון בין שחקנית לסבית (מוסרי) ואמה השמרנית (אורנה בנאי בהופעה בלתי נשכחת), כשכל הבניין מאזין וגם נדחף. 12 דקות שהן עולם ומלואו.

     

    מוזיקה

    אם תרצי / חנן בן ארי

    הסברה שחנן בן ארי יהיה זמר של שיר אחד, 'החיים שלנו תותים', התנפצה מהר מאוד על קירות להיטי ענק שבאו בזה אחר זה. גם השנה בן ארי יצר המנון פלייליסט שאי־אפשר שלא להתחבר אליו. 'אם תרצי' משלב פופ רומנטי עם מוזיקת עולם והפעם גם העיף את בן ארי לפרסומת מעלית לצד יהודה לוי. מעטים מאוד פורצים את התקרה של המיינסטרים החילוני מהצד החבוש של הכיפה. 'אם תרצי' הוא הוכחה נוספת שבן ארי עשה את זה.

     

    אגרוף / עדן בן זקן

    קחו טקסט כואב של אורי בן ארי, חברו נגיעות של פופ ים־תיכוני ואת הלופים הנכונים, הוסיפו הפקה מעודכנת. זה לא מספיק, כי זה קל מדי, והסכנה בהיסחפות למחוזות הקלישאה ברורה ומהדהדת. אבל כשכל זה מגיע למיתרים של עדן בן זקן, התוצאה יפהפייה. ההגשה של בן זקן מתבגרת בחן, הופכת נינוחה ומלוטשת, ו'אגרוף' הוא עליית מדרגה נוספת בקריירה שלה.

     

    מסיבה / יסמין מועלם ושקל

    זה בדם שלה. בווריד שלה. כמו הים התיכון. הים האדום. וימית 2000. שילוב של גרוב, רעננות, טקסט מגניב, נגיעה ים־תיכונית, ויוצרת אחת שהפציצה עם להיט מטורף ואלבום שאי־אפשר להפסיק לשמוע. יסמין מועלם – את עושה את זה נכון.

     

    זוט עני / אלה לי להב

    קצת לפני שעם ישראל למד להכיר כל תו בפרצוף של פרופ' גבי ברבש, הוא נצמד לעונה המסעירה של 'הכוכב הבא', שהציגה דור מוכשר להכאיב של צעירות וצעירים. מעל כולן בלטה אלה לי להב, שבאמת לא התאימה לאירוויזיון אבל למה להסתפק בזה אם אפשר להצעיד את הפופ הישראלי קדימה. וזה בדיוק מה שסינגל הבכורה שלה עשה. לא במקוריות אמנם, אבל עם פזמון מעולה וכמובן כריזמה, סטייל והרבה ביטחון שזאת אכן הכוכבת הבאה.

     

    מיליון דולר / נועה קירל

    להיט הפופ הכי גדול שצמח כאן בשנה האחרונה, כזה שמתכתב היטב עם חוזה הענק שקיבלה נועה קירל ב'אטלנטיק רקורדס' האמריקאית. למרות ההצלחה הגדולה, עד לתש"ף לא היה לקירל להיט סוחף מדינה ברמות האלה – 'פאוץ' היה כמעט־כמעט – אבל 'מיליון דולר' כבר מרחף בספֶרות לגמרי אחרות ואפילו נכנס לתוך המילון הישראלי היומיומי. ההפקה של ג'ורדי מעולה כתמיד והחיבור של קירל עם הראפר שחר סאול היה כולו קומפלט.

     

    אל תעזבי ידיים / עקיבא

    שיר הפריצה של עקיבא תורג'מן מכיל את מרכיבי ההצלחה של לא מעט זמרים בישראל, כולל המנטור ישי ריבו: קול גבוה ורך, לחן קליט וחיבור ברור ועם זאת לא אגרסיבי למסורת היהודית. "פופ אמוני" נוהגים לכנות את הז'אנר, אבל עם שיר מוצלח כמו 'אל תעזבי ידיים' והאופן המרשים שבו הוא התנחל בלבבות, נדמה שמגיעה לעקיבא ההזדמנות להיות פשוט עקיבא.

     

    שבועיים / עדן חסון

    עדן חסון הפך לזמר הישראלי המזוהה ביותר עם הגבריות המיוסרת מרומנטיקה שברירית, והוא מצליח פעם אחר פעם לייצר בלדות שורטות שמשלבות את הסלסולים שלו עם מיתרי לב חשופים מכאב וקליטות מאוד משמיעה ראשונית. 'שבועיים' הוא עוד חוליה מוזהבת בצמיד העדין שקושר את חסון למנעד רחב של קהל, גם אם אין יותר מועדונים.

     

    דיבור נגוע / מרגי וסטפן

    לפעמים דווקא מפגשים כאלה, של אייקוני נוער כמו מרגי וסטפן, יכולים להוציא תוצאה מאולצת מדי שמתפקעת ממאמצים להישמע מעודכנים ונכונים. 'דיבור נגוע' הוא חיבור מקפיץ, רגאטוני, באווירת 'דספסיטו' מובהקת ולחן של חולות ים. הטקסט לא ייכנס כנראה למצעד המועדפים של מתי כספי וסשה ארגוב אבל אין שום רחבת ריקודים בחתונה שתוותר עליו בקרוב.

     

    מאושרים / דולי ופן עם לירן דנינו ונועה קירל

    במשך כמה שנים פן חזות ודולב רם בנו את עצמם בשקט־בשקט כצמד הכותבים הכי מצליחים בפופ המקומי. ואז הגיעה תש"ף, והם השיקו את עצמם מחדש כצמד דולי ופן, גייסו את הזמרים הפופולריים בישראל, והוציאו שרשרת של שירים טובים יותר או פחות שמתלבשים כמו כפפה על הסאונד של התקופה. 'מאושרים', להיט דאנס־פופ קצבי וקליט עם השראות אביצ'יות, הוא אולי הדוגמה הכי בולטת לפוטנציאל הבלתי נגמר שלהם.

     

    שלמים / עידן חביב

    גם לפני 'הישרדות' עידן חביב היה שחקן מרכזי בז'אנר הגברים הרגישים, שהוא עדיין מהאהובים במוזיקה הישראלית. למעשה, סביר להניח שגם בלי הריאליטי, שיר עידן חביב קלאסי כמו 'שלמים' – הטקסט שמחבר בין רומנטיקה למסורת, הקול הגבוה, ההפקה המלטפת – היה מצליח להגיע לכמה וכמה אוזניים. אבל חביב רוצה יותר והשנה הוא כבש בו זמנית את הפריים־טיים ואת הפלייליסטים. אמנם זה לא נגמר במיליון שקל, אבל כנראה 15 הדקות שלו התארכו משמעותית.

     

    מים שקופים / עומר אדם

    הקורונה לא איפרה היטב את התדמית העממית והכמעט־מבוישת של עומר אדם, שמצא עצמו לפתע בצד הפחות מרוח של חמאת מיקונוס. איך הוא שר פעם? עלה לו. מצעד הנפילות המתוקשרות של אדם היה מפואר והוא התעלם מהנהלים. אבל כשמגיעים למוזיקה, שחפה מהנובו־אליטיזם של אדם, כוחו עדיין עומד לו במבחן הקהל על אף ש'מים שקופים' הוא עוד בלדה דומה מדי לפס הייצור הבסיסי.

     

    פקר ליבי / עדן אלנה

    זו הייתה אמורה להיות השנה של עדן אלנה, הזמרת חיילת עם הגרוב הטבעי והקול המרשים. ל'פקר ליבי' היה את כל מה שלשיר אירוויזיון טוב אמור להיות: קצב מרים, סאונד בינלאומי עם נגיעות לבנט, מסר של תקווה בשלוש שפות, וחותמת ההצלחה האולטימטיבית של הכותבים עידן רייכל ודורון מדלי. גם אנחנו נדבקנו לרגע באופטימיות של השיר הזה. אח, התמימות.

     

    תופעות

    דממת עולם התרבות

    מישהו ניתק את הזרם בסניף המרכזי ועולם התרבות הישראלי הפך לאחרון בתור – למעשה תורו טרם הגיע – לחזור מהמתים. בשעה שמדינות המערב הקצו סכומים משמעותיים לחיבור התרבות למכונות הנשמה והחייאה, בישראל נותרה גופת התרבות מוטלת לצד הדרך, כשמצעד שלם של פוליטיקאים, שכירים, עצמאים, מסעדנים והראל ויזלים דורכים על גבה בדרכם לקופה הממשלתית.

     

    מסיבות הסלבס בקורונה

    אחד־אחד הם נפלו. טיטי, אירה דולפין, עומר אדם, ג'וזי זירה, שקד קוממי. כולם השתתפו במסיבות עם חולים מאומתים, חטפו קורונה והלכו הביתה לנסות להבין איך זה קרה להם. ובכן, כנראה יש קשר לאירוע עם הרבה מאוד משתתפים, חיבוקים ונשיקות, ורצון לחגוג יום הולדת או מסיבה כרגיל, בזמן שהכל לא רגיל. כדאי היה להשאיר את הפסטיבלים לזמנים בלי הדבקות. יום הולדת בלי קורונה נשמעת כמו יופי של מתנה.

     

    פרופ' יורם לס

    פרופ' יורם לס חושב שהקורונה היא "רבע שפעת". המציאות חושבת אחרת, אבל למי אכפת ממנה. אז פרופ' לס הפך ליקיר אולפני וחברות החדשות, למגיש תוכנית רדיו קבועה ולמי שקולו זהה בחשיבותו לזה של הפרופסורים שעדיין מייצגים את המציאות. זה שונה איכשהו ממתן במה בפריים־טיים למשטיחי כדור הארץ ולמאמיני קונספירציות ג'י־5? אולי לא, אבל זה מספר את הסיפור על האופן שבו הפכו חלקים ניכרים מדי בתקשורת המשודרת בישראל לאוהל קרקס.

     

    עובדי הבמה בקורונה

    החיסול של תעשיית התרבות בימי הקורונה הוכיח לכולנו שזו אכן, קודם כל, תעשייה. היא מפרנסת כ־150 אלף בני אדם, שרובם המכריע אינם סלבס. היא נשענת על אנשי מקצוע שאיש לא יזהה ברחוב, שמרוויחים שכר ממוצע ביותר, ושנותרו ללא עבודה. לראשונה יצאו התאורנים, עובדי הבמה, מעצבי התלבושות, העורכים והצלמים לפרונט, והשמיעו את קולם.

     

    דקל וקנין

    סיפור עלייתו ונפילתו של ילד הפלא דקל וקנין יכול לשמש תסריט נהדר לסרטון בטיקטוק. הוא פרץ כזמר להזמנת ברכות, הצליח, קיבל קמפיין לגלידות, זכה לחיקוי ב'ארץ נהדרת', עבר לניהולו של אייל גולן, הועזב, וחזר לקריירת הסולו בברכות ובשירים. כל זה בתוך כמה חודשים ומבלי שאפשר להאשים את סגירת עולם התרבות בגלל הקורונה.

     

    סערת 'היהודים באים'

    סאטירה אמורה לגרד את העצבים, אבל אפילו יוצרי 'היהודים' לא האמינו שהתוכנית שלהם מסוגלת לעורר כזאת מהומה. מערכון שנוי במחלוקת על אלוהים היה הקטליזטור אבל אז הצטרפו הרבנים והפוליטיקאים שניסו לגזור קופון. התוצאה: הפגנות, עצומות והטרדות טלפוניות בלתי פוסקות של משתתפי התוכנית. גם חודש אחרי, קשה להסביר מה הדליק את כולם דווקא עכשיו, על תוכנית שרצה כבר כמה שנים ושוחטת את הפרות הקדושות של כולם.

     

    שירה האס

    בראשון הקרוב תעשה שירה האס היסטוריה קטנה ותשתתף בטקס האמי ה־72. אם יש מזל בעולם, היא גם תזכה בפרס השחקנית על תפקידה המעולה ב'המורדת', הלהיט של נטפליקס. ברוח הימים המשונים, האמי יועבר במתכונת וירטואלית – לא יהיה שטיח אדום, גם לא שמלה נוצצת, אבל שום דבר מאלה לא ייקח מהאס את ההישג הבינלאומי הגדול של השנה החולפת: גם פריצה סוערת לשפיץ של הוליווד, וגם כנראה האדם היחיד שלא נדפק מהקורונה.

     

    משפחת רפאלי

    הרפאליז תמיד היו יצרני תוכן מצטיינים, אבל השנה הזאת עלתה על קודמותיה, רק במובן השלילי: פרשת העלמות המס נסגרה עם עונש מאסר לציפי, עבודות שירות לבר וקנס של 2.5 מיליון שקל לכל אחת מהן. כמה ממעטפת השלמות שרפאלי הבת טיפחה במשך 20 שנה תישאר לה כשתיפלט מצידו השני של המשבר? לא ברור.

     

    מורידים את המסך

    כולם אומללים בגלל הקורונה, אבל יש ענף תרבות אחד שאומלל יותר: הקולנוע, ובמיוחד הקולנוע הישראלי. בעוד בתקופת האופוריה המתוקה בין סגר לסגר עוד זכינו לראות הופעות בחוץ של ברי, לשבת במסעדות ולעשות קצת כושר, שערי הסינמה סיטי והיס פלאנט סגורים ומסוגרים כבר שישה חודשים עם הכרזות פתיחה חגיגיות שנגנזו בזו אחר זו. זה לא רק צייתנות ואזרחות טובה, זה בעיקר שלא הייתה סיבה לפתוח כל עוד הוליווד דוחה שוב את 'וונדר וומן 2' או זורקת את 'מולאן' לסטרימינג, ומנגד גם אין ממש לובי של מוכרי פופקורן דלפונים שילך לבכות לשאשא־ביטון. את המחיר שילמו היוצרים: פסטיבל ירושלים בוטל, דוקאביב ותחרות האופיר נערכו בסטרימינג, הסרט החדש של טליה לביא ('אפס ביחסי אנוש') והקומדיה החדשה של מה קשור – להיטי הקיץ והסתיו בפוטנציה – נדחו למועד לא ידוע, סרטים אחרים קטנים יותר אבדו לבלי שוב: הפוסטרים המתקלפים של 'מאמי' (של קרן ידעיה עם דודו טסה) עדיין מעטרים את הרחובות, בלי שהקהל הספיק לבוא לקולנוע כשעלה בשבוע שבו סגרו הכל. בינתיים אבי נשר יצא לצלם סרט חדש במדבר והסט כבר קופל, ובתוך כל האפלה הגדולה, בשורה משמחת אחת: חודשיים לפני שהכל נסגר, בכל זאת זכינו לראות סרט ישראלי אחד מצוין – ששווה להפוך לקלאסיקה מקומית: 'עיניים שלי' של ירון שני ('עג'מי', 'עירום'), עם ערן נעים כשוטר אלים בהופעה קורעת לב שצריכה להפוך אותו לסטאר.

     

    בנימין טוביאסכתבו: רביב גולן, מיה אשרי, עינב שיף, רז שכניק, רענן שקד, איתי סגל, גבי בר חיים ויערה יעקב

     


    פרסום ראשון: 15.09.20 , 00:51
    yed660100