לפני שנתיים חזר חיים סבן לקהיר בפעם הראשונה מאז עזב את מצרים בגיל 12. אז הוא היה ילד שברח עם המשפחה לישראל, גדל בדירת חדר בדרום תל־אביב, וראה את אבא שלו קמל מבושה כשלא הצליח לפרנס את המשפחה. 60 שנה אחרי, חזר סבן למצרים במטוס פרטי, אורח אישי של חאלד פאוזי, ראש המודיעין המצרי (המוח'אבראת) שהזמין אותו לביקור שכלל גם פגישה עם נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי.
"ישבנו לארוחה", נזכר עכשיו סבן, "ולא יודע מה חשבתי לעצמי כשפתאום הצבעתי על ראש המוח'אבראת ואמרתי לא־סיסי, 'הוא מאלכסנדריה ואני מאלכסנדריה, ואתם כולכם פלאחים'".
השתגעת?
"יש לי פה, לפעמים אני אומר דברים, אללה יוסתור. הייתה שתיקה וחשבתי לעצמי, 'אני מהארמון הזה לא יוצא בשלום'. ואז א־סיסי פרץ בצחוק, הסתובב אליי ואמר, 'וואללה, אתה לא אמריקאי, אתה מאסרי'. עניתי מהר מאוד 'וואללה, מה שתגיד'".
מאחורי הסיפור הקטן הזה מסתתרת היכולת המאוד־לא־שכיחה של חיים סבן ליצור קשרי חברות עם אנשים מהעולם הערבי, להסתדר עם מי שנחשבים אויבים, ופה ושם לבנות גשרים קטנים שלפעמים צומחים למשהו גדול יותר. זו נישה שסבן החל לפתח הרבה לפני שמצא עצמו מעורב בכדור השלג המהיר שהוביל לנורמליזציה עם איחוד האמירויות. חלק מזה אפשר לייחס לחביבות שלו, אבל זה בעיקר הרקע ממנו בא ומעולם לא השאיר מאחור, גם כשהפך למיליארדר שהמספר הפרטי של הילארי קלינטון נמצא בחיוג המהיר בנייד שלו.
"בוודאי שהחיבור התרבותי עוזר מאוד", אומר סבן, "אם אתה יכול להכניס מילה בערבית פה, מילה בערבית שם, קללה קטנה, זה שובר הרבה מחסומים. לפני שאנחנו נסיכים או מטאטאי רחובות אנחנו בני אדם, וברגע שאתה מצליח לגעת בקישקע של מי שיושב מולך, עשית חצי מהעבודה".
× × ×
השבוע טס סבן מביתו בלוס־אנג'לס לטקס החתימה על הסכם השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ועל הצהרת שלום עם בחריין בבית הלבן. ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו הבכיר של טראמפ, יוסף אל־עוטייבה, שגריר האמירויות בוושינגטון, הזמינו אותו כאורחם. סבן מצטנע, מצהיר שהשתלשלות העניינים הפתיעה אותו, אבל די ברור שבלעדיו ובלי הקשר שלו עם אל־עוטייבה, המכהן גם כשר המדינה באיחוד האמירויות, הסכם אברהם לא היה קורה עכשיו.
היחסים החמים בין המיליארדר הישראלי־אמריקאי עם השגריר החלו שנים רבות לפני שהבכיר הערבי פירסם את המאמר משנה המשחק שלו ב'ידיעות אחרונות'. "יוסף ואני חברים הרבה שנים", מספר סבן. "בכל נסיעה לוושינגטון אני פוגש אותו, וכשהוא בא ללוס־אנג'לס אנחנו הולכים למשחקי כדורסל יחד, וגם הנשים שלנו חברות טובות. אין לי עסקים איתו, זה לא ביזנס, הוא פשוט חבר. הוא איש חכם, מנוסה, מכבד, צנוע, משכמו ומעלה. בארץ צריכים להבין שכל החבר'ה האלה הם קלאסה גבוהה מאוד, אנשים משכילים שרואים הרבה עולם ומבינים מצוין את המערב. לפעמים אני רואה אנשים שמדברים בטלוויזיה בישראל, ואני חושב על יוסף ואשתו, ואומר, 'הלוואי שהיו לנו כמה כאלה'".
בין ישראל לאיחוד האמירויות שוררת כידוע חצי־נורמליזציה שקטה כבר הרבה זמן. "יוסף סיפר לי לאורך השנים על דברים שקורים", אומר סבן, "אני מניח שהוא לא סיפר הכל, אבל סיפר מספיק. ויום אחד הוא רצה לקחת צעד קדימה. הוא בא אליי כחבר, וגם כי הוא יודע שאני אמנם ישראלי־אמריקאי אבל אכפת לי מישראל יותר מהכל. הוא אמר, אני רוצה לדבר אל הישראלים, איפה כדאי לפרסם מאמר, ב'וול סטריט ז'ורנל' או 'וושינגטון פוסט'? אמרתי לו, 'השתגעת? אתה חושב שיהיה איזה אימפקט בארץ אם זה יתפרסם בעיתון אמריקאי? רק פרסום בעיתון ישראלי באמת ירעיד את המדינה'. הוא לא היה בטוח כי היה לו מסר אחד מרכזי - אם יהיה סיפוח, לא תהיה נורמליזציה. אמרתי לו, 'בסדר גמור, תגיד מה שאתה רוצה, העיקר שתגיד את זה לישראלים בעברית'. הוא כתב באנגלית, תירגמנו, אני ויועץ התקשורת שלי משה דבי בדקנו שוב ושוב ניואנסים כדי ששום דבר לא ייצא מעוות בעברית, ופירסמנו. אבל אני חייב להודות שמה שקרה אחר כך היה במהירות שלא תיארתי לעצמי".
בשום שלב לא דיברת עם נתניהו או עם מישהו מממשלת ישראל?
"לא. בא חבר ורוצה להגיד לישראלים משהו שגם אני מאמין בו. אם אני יכול לעזור, למה לא, אבל אני לא מתערב אם לא מבקשים ממני ולא לוקח לעצמי קרדיט על יותר ממה שעשיתי".
אז כשהאמריקאים אומרים שלא היית מעורב, הם לא מנסים לגמד את החלק שלך?
"החלק שלי מגומד טבעית, לא צריך לגמד אותו. הקרדיט מגיע לארבעה אנשים: ג'ארד קושנר, ראש המוסד יוסי כהן, הנסיך מוחמד בן זאיד שכולם מכירים כ־MBZ ויוסף אל־עוטייבה. מה שהצלחנו לעשות עם יוסף, באישורם של MBZ ושר החוץ של האמירויות השייח' עבדאללה (בן זאיד), היה לגלגל את הכדור. מישהו הדליף את המעורבות שלי בעניין הזה, ותאמיני לי שזה לא הגיע ממני. טוב לי מאחורי הקלעים. אם הייתי רוצה את הפרסום הזה הייתי הולך לפוליטיקה. אני לא צריך את זה, החיים שלי דבש".
את MBZ עצמו, נסיך הכתר של אמירות אבו־דאבי ושליט האמירויות, פגש סבן לפני שנה וחצי, כשהוזמן להתארח במרוץ הגראנד־פרי של אבו־דאבי. "המסר שלו כבר אז היה, 'בבוא הזמן נעשה בצורה פתוחה הרבה מאוד דברים שנעשים עכשיו בשקט'", אומר סבן. הניסיונות שהגיעו מלשכת ראש הממשלה נתניהו לטרפד את הפרסום, כמו גם הידיעות לפיהן אל־עוטייבה עשה את הצעד בלי הסכמת MBZ, גורמות לסבן להניד ראש באנחה, "מי האידיוט שיכול להגיד ששגריר האמירויות בארה"ב עשה דבר כזה בלי הסכמת השליט? היו אנשים בישראל שניסו לטרפד, אני לא יודע מה היה האינטרס שלהם וזה גם לא חשוב".
× × ×
יוסף אל־עוטייבה הוא רק שגריר ערבי אחד בוושינגטון שסבן נמצא איתו בקשר. חאליד בן סלמאן, שהיה שגריר ערב־הסעודית בוושינגטון ואחיו הוא הנסיך מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, הוא עוד אחד כזה. "לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מלוביסט בוושינגטון שאמר לי, 'חאליד בא ללוס־אנג'לס ורוצה להיפגש עם כמה יהודים, תוכל לארגן את זה?'" מספר סבן. "אמרתי בשמחה, למה לא. הייתה ארוחת צהריים שבן סלמאן ביקש לשמור בסוד, וזה באמת לא דלף. זמן קצר אחר כך הייתה לו מסיבת יום הולדת והוא הזמין אותי לוושינגטון. אגיד לך בכנות, בלי שחצנות, בשלב הזה כבר אין הרבה אנשים שאני טס במיוחד בשבילם לוושינגטון, אפשר לחשוב מה יש שם, אבל פה אתה מרגיש שמתחילים להתבשל דברים ואתה גם לא יכול להעליב אותו. אלה אנשים מאוד־מאוד רגישים, הכבוד זה חתיכת דבר עבורם".
סבן הגיע למסעדה בוושינגטון ונדהם כשהושיבו אותו לשמאלו של האח הנכבד, שליט ערב־הסעודית, הנסיך מוחמד בן סלמאן, שגם לו הדביקו האמריקאים כינוי של שחקן אן־בי־איי: MBS. "מימינו אשתו ומשמאלו אני", אומר סבן, "לא היה בזה שום דבר הגיוני. אמרתי לעצמי, 'וויי, זה מסר, הוא אומר לי משהו פה'. מי לא היה שם, ראש הסי־איי־איי, ראש הזה, ראש ההוא, כל וושינגטון, והוא מושיב אותי לידו. הוא אמר לי, 'אתה יודע שהמצרים נותנים לישראל לפעול בסיני'. ואני שוב עם הפה שלי עניתי, 'כן, אבל זה עוזר למצרים, לא רק לישראל, הם לא עושים לנו טובות'".
זו הייתה רק תחילתה של החוויה ההזויה של סבן באותו יום. "הבאתי איתי חבר אחד", הוא מספר, "ושנינו עברנו לשבת בחדר עם מוחמד וחאליד בן סלמאן. רק ארבעתנו בחדר חשוך. אמרתי, 'חבר'ה, אנחנו עושים פה ארוחה רומנטית? אני בן אדם נשוי. תדליקו אורות'. הם התחילו להביא מאזטים, אחד ועוד אחד, טעם גן עדן, הוא הרי מסתובב בעולם עם השף שלו. דחפו לנו מאזטים ו־MBS מסביר מה התוכניות שלו ומה דעתו על אלף נושאים. אחרי שעתיים הוא אומר, 'אוקיי, עכשיו נעבור לחדר השני לארוחת הערב'. מה ארוחת ערב? למי יש מקום לאכול עוד משהו".
אלף לילה ולילה.
"חשבתי שאני חולם, לא הבנתי למה הוא נותן לי כזה כבוד. הם חשדנים ואני לא פחות חשדן, זה הרי לא נורמלי שמוחמד בן סלמאן יישב איתי ארבע שעות ושתי ארוחות ערב. בסוף הגיע רגע האמת והבנתי מה התשלום: הם ביקשו שאעזור להם לקבוע פגישה עם מישהו ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית, שלא רצו לדבר איתם בגלל מה שקרה עם העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י. הרצח שלו היה אירוע מאוד קשה ועשה להם קרע גדול עם הרבה אמריקאים. 'תעזור לנו לעשות סולחה'. למה לא? אני אעשה סולחה, אתה תרשום לי קרדיט ובעתיד אנצל אותו לטובת ישראל".
עשית סולחה?
"לא ניכנס לזה, אבל מה שכן, אז הרגשתי שאני יכול להגיד לו, 'הוד מעלתך, המדינה שלך משגשגת בגלל הנפט, אבל אתה הרי רוצה להפוך למעצמה טכנולוגית. אז מי הפרטנר הכי טוב שיש לך בשביל זה בסביבה? רק ישראל. הרווח שלכם יהיה עצום, בדיוק כמו הרווח של ישראל. למה לא? תגיד לי למה לא'. הוא ענה, 'כי האיראנים, הקטארים וכל מי שגר ברחוב שלי יהרגו אותי'. אבל הוא מבין ויודע שטוב לו לעשות שלום עם ישראל".
× × ×
מפגש ההמשך בין השניים קרה לפני כשנתיים, כשלמשרד הענקי של סבן, במרומי גורד שחקים בלוס־אנג'לס, הגיע טלפון מהלשכה של ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו של דונלד טראמפ. "MBS נמצא בלוס־אנג'לס", אמרו אנשיו של קושנר לסבן, "נשמח אם תגיע לארוחת ערב אצלו בבית".
יש לו בית בלוס־אנג'לס?
"הוא שכר ארמון. אין להם בתים, רק ארמונות".
בין שליט האמירויות, MBZ, לשליט ערב־הסעודית, MBS, מתקיימים יחסי מנטור וחניך. שניהם שליטים טוטאליטריים, עם מעט מאוד סבלנות לביקורת ציבורית. MBZ בן ה־59 הוגדר לפני שנה על ידי ה'ניו יורק טיימס' כ"שליט החזק ביותר בעולם הערבי". לעומתו, MBS בן ה־35 נחשב לדרלינג של לא מעט אנשים במערב, שמאמינים כי הוא רפורמר. כאמור, ההנחה הזו ספגה מכה קשה מאוד אחרי שח'אשוקג'י נרצח באכזריות בטורקיה על ידי אנשיו של השליט הסעודי. הבית הלבן העלים עין, אבל הנזק למוניטין שבנה הנסיך הצעיר היה מסיבי.
"MBZ ו־MBS מתואמים כמעט בכל דבר", אומר סבן, "ושונאים את אותם דברים: איראן, האחים המוסלמים, חמאס, חיזבאללה. הסכם עם סעודיה כמובן יהיה גדול הרבה יותר, אבל ההסכם עם האמירויות הוא משהו שאפשר לבנות עליו ואני חושב שאחרי שהעסקה תיחתם, דברים יתחילו לזוז גם בצד הסעודי. כל ההצהרות של מדינות ערביות אחרות כאילו 'לא יהיה ואין מצב', זה קשקוש, כלאם פאדי, באנגלית שייקספירית, ריק מתוכן".
מה לגבי עסקת הנשק עם האמירויות? זה נראה כמו מכשול רציני.
"אני לא יכול להביע דעה מלומדת, אבל מזכיר המדינה מייק פומפאו הבטיח שהיתרון הצבאי של ישראל, שזה חוק בארה"ב, יישמר. אם אכן כך, האם שווה לוותר על ה־F-35 בגרסאות פחות מתקדמות שלו? לדעתי אבסולוטלי שווה. אני משאיר את זה למומחים, כמובן אם ראש הממשלה נתניהו יאפשר למומחים להביע את דעתם, אבל אני חושב שאפשר למצוא את הפשרה. לשלום יש מחיר. אני חושב שנתניהו יאשר את מכירת המטוסים לאמירויות".
נתניהו ספג ביקורת קשה מאוד בארץ בגלל התזמון של הסכמי השלום בתוך משבר הקורונה והנסיעה לארה"ב רגע לפני הסגר השני.
"כולנו היינו מעדיפים שהסכם כזה יבוא בתזמון שונה. ברור שהטיימינג לא אופטימלי, אבל זה אירוע היסטורי שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת לגבי ביטחון המדינה בעתיד הקרוב. התזמון הופך להיות משני, אפילו במצב הנוכחי".
סבן לא מעורב בסיפור עם בחריין, אבל הוא לא מופתע ממנו. ״זה כדור שלג שהתחיל להתגלגל״, הוא אומר.
סבן הוא דמוקרט ידוע שמאוד לקח ללב את ההפסד של הילארי קלינטון ב־2016. השבוע כבר ערך את אירוע גיוס הכספים הראשון שלו בקמפיין הזה עבור ג'ו ביידן, כשמחירי ההשתתפות התחילו בחצי מיליון דולר לאדם. מהמקום הזה, הידידות שלו עם ג'ארד קושנר, חתנו של האיש שאימלל את הילארי ומתחרה עכשיו בביידן, היא אחת מעלילות המשנה המעניינות באופרה הזו.
"קושנר ואני הכרנו בצורה מוזרה", מספר סבן, "כשטראמפ נבחר להיות המועמד של הרפובליקנים, כולנו הקלינטוניסטים הרגשנו מאוד בנוח, היה ברור לנו שהיא מנצחת. אז לא הכרתי את טראמפ או את המשפחה. יום אחד התקשר אחד העובדים במחלקה הפילנתרופית שלנו ואמר לי שהוא מצא בארכיון מכתב שהגיע לפני חמש שנים מאחד, ג'ארד קושנר. בדרך כלל כשמגיע אליי מכתב ממישהו שאני לא מכיר, אני לא עונה, איו לי זמן לזה, אבל אנחנו שומרים הכל. במכתב היו כל מיני שבחים על מה שאני עושה בשביל ישראל וצה"ל, והוא אמר שהוא מקווה שניפגש פעם. אז שלחתי לו מייל וכתבתי, 'באיחור קל אני עונה לאימייל מלפני חמש שנים. בוא ניפגש'. נפגשנו בניו־יורק ונוצר קשר".
איך קושנר?
"אישית אני מאוד מחבב את קושנר. הוא חכם ודי נגיש. מדי פעם הוא מקניט אותי קצת. היום דיברתי איתו והוא אמר לי, 'אנחנו לא צריכים את הכסף שלך, אנחנו צריכים את הקול שלך'. עניתי לו, 'עשה לי טובה, עזוב אותי בחייך, אני דמוקרט, מה אתה בא לי עכשיו עם זה'. בסוף היום מה שמשותף בינינו זו הדאגה לישראל".
כמה טראמפ היה מעורב בכלל בתוכנית של האמירויות?
"אני מניח שקושנר הסביר לטראמפ איפה זה המזרח התיכון, ואז הסביר לו מה התוכנית. קושנר הוא הארכיטקט של זה. הנה העניין, קלינטון ניסה עם ברק, אולמרט נתן כל כך הרבה לאבו־מאזן ולא קיבל כלום בחזרה, אריק שרון יצא מעזה ואנחנו רואים לאן זה הוביל. מה שהכי ייאש אותי היה ב־2014, כשג'ון קרי ומרטין אינדיק היו בארץ תשעה חודשים, הלוך חזור רמאללה־ירושלים. ג'ון קרי אמר לי, 'אחרי תשעה חודשים, הפער בין הישראלים לפלסטינים היה גדול יותר מאשר כשהתחלנו'. זה היה מדהים ומדכא. אז בא קושנר עם תוכנית חדשה מחוץ לקופסה, ואולי זה יעבוד. לצערי בינתיים הפלסטינים לא באים לשולחן, אבל לפחות מתקדמים בגזרות אחרות".
אגב קושנר, מה שלום הקלינטונים?
"הם בסדר גמור, סוף־סוף מקדישים קצת זמן לעצמם, מתעלמים מכל השטויות שכותבים עליהם. הילארי אישה מאוד חזקה, יותר חזקה מבעלה. גם היום כואב לי שהיא לא נשיאה, זה הפסד ענק לעולם, לארה"ב וגם לישראל".
מה אתה אומר על הנשיאות של טראמפ?
"מה יש להגיד", הוא צוחק ומניד את הראש, "דיברתי עם מישהו מקורב אליו, לא ג'ארד, ושאלתי, 'איך אתם מרגישים כשהוא עומד ומבלבל את המוח ומספר סיפורים שלא היו ולא נבראו'. הוא ענה שכדי לעבוד בבית הלבן הזה צריך שיהיה לך חוש הומור. טראמפ אדם מאוד מצחיק, הבעיה מתחילה עם זה שהוא נשיא ארה"ב".
בשמונה בערב שעון ישראל, לא משנה אם הוא בלוס־אנג'לס, ניו־יורק או בחופשה באירופה, סבן נצמד לכמה מכשירי טלוויזיה במקביל ורואה חדשות בעברית. כדמוקרט נאמן שתרם ותורם הרבה מאוד כסף למפלגה, הוא מביט בעיניים כלות על התהום הנפערת בין המפלגה שלו למדינה שהוא כל כך אוהב.
"הבעיה היא שישראל הלכה ימינה וההנהגה הלכה עוד ימינה מהמדינה, ואילו היהודים בארה"ב ברובם רפורמים־ליברלים", אומר סבן, "אני אפילו לא מדבר על כותל לא כותל, גיור לא גיור, שלום לא שלום, אלא על עקרונות בסיסיים של ליברליזם. אני מאוד מוטרד מכך שישראל היא כבר לא קונצנזוס דו־מפלגתי בארה"ב. מה נעשה כשהדמוקרטים יחזרו לשלטון, עם דור צעיר שהוא שונה לגמרי ממה שיש למפלגה בהווה? הרבה אנשים שמעמידים את ברית ישראל־ארה"ב בראש סולם העדיפויות, עובדים ביומיום בניסיון לטפל בבעיה הזו. זה מאוד מאתגר ומאוד מטריד".
מי ינצח בבחירות בארה"ב?
"אם הבחירות היו היום, ג'ו ביידן היה מנצח, אבל הבחירות לא היום ואני חושב שזה פיפטי־פיפטי במקרה הטוב".
× × ×
לא תפגשו הרבה אנשים שמרגישים יותר נוח בעור שלהם מאשר חיים סבן. כל מה שהעולם החליט שאמור היה לעצור אותו - מוצא, השכלה, מבטא - היה במקרה הטוב מוטיבציה וברוב הזמן הערת שוליים. הוא מכניס מילה בערבית בכל משפט שני, מתבלבל לפעמים בעברית וצוחק על עצמו - "אני מדבר חופשי עברית, כשחסרה לי מילה אני מכניס אותה באנגלית ואם צריך בערבית, וממשיך אוטוסטרדה. בסוף כולם מבינים מה אני אומר".
הוא המיליארדר הכי אותנטי וצמוד לקרקע שפגשתם, או שהוא שחקן מצוין שעושה הצגה גדולה, אבל בגיל 75 די ברור שמה שרואים זה מה שיש. לפי השבועון הכלכלי 'לוס אנג'לס ביזנס ג'ורנל', הונו נאמד ב־3.7 מיליארד דולר נכון ל־2020 ולפי 'פורבס', אשתקד הוא היה במקום ה־295 ברשימת 400 האנשים העשירים בארה"ב. פורבס העניק לו את הציון 9 מ־10 בדירוג המיליארדרים שהם self-made, ולפי המגזין, הוא תרם 350 מיליון דולר לצדקה.
הסיפור של סבן מוכר, והוא קלישאה של החלום האמריקאי שפעם היה זמין לאנשים כמוהו, והיום הרבה פחות. ילד מבית עני בתל־אביב, שאביו התפרנס ממכירת עפרונות מדלת לדלת, וסיים את יחסיו עם ספסל הלימודים בתיכון. אחרי הצבא הצטרף ללהקה כנגן בס, וגם הוא יודע שהוא היה נגן בינוני במקרה הטוב. ב־1983 הגיע ללוס־אנג'לס והחל להתפרנס מגיגים מוזיקליים קטנים. שנה לאחר מכן, בביקור ביפן, שכב על המיטה במלון בטוקיו, נאלץ לראות את הדבר היחיד שהיה בטלוויזיה: תוכניות ביפנית. כשעל המסך צצו חמישה גיבורי־על לבושים בטייטס, סבן התאהב.
הוא רכש את הזכויות לדמויות וחזר איתן לאמריקה, רק כדי לגלות שאף אחד לא מעוניין. לקח שמונה שנים עד ש'פוקס' קנתה את הזכויות ונולד המגה־מגה להיט 'פאוור ריינג'רס'. סבן המריא למעמד של טייקון מדיה ענקי גם בממדים אמריקאיים. לא בטוח שהוא התכוון גם להיות שחקן פוליטי, אבל בשנות ה־90 פגש את ביל והילארי קלינטון והתאהב, ומאז הוא מערבב ומתערבב מאחורי הקלעים.
לפני מספר שנים החליט סבן לעשות סוויץ' עסקי חד מעולם המדיה לעולם הנדל"ן. האינסטינקט הזה השתלם מאוד בחצי השנה האחרונה, כשמשבר הקורונה כמעט ולא נגע בו. "רוב ההשקעות שלנו הן בנדל"ן, ואנחנו מבעלי הבית המובילים של ממשלת ארה"ב", אומר סבן, "יש לנו בניינים בכל 50 המדינות שאנחנו משכירים לממשלה, וממשלת ארה"ב משלמת שכר דירה כמו שעון".
נמאס לך מהמדיה?
"למה, למה הכל בנגטיב אצל ישראלים?"
אתה יודע, זה בלתי נשלט.
"יש לנו חברת מוזיקה, אבל החלטנו שנדל"ן יותר טוב לנו עכשיו. לא רע להיות בעל בית של דיירים שהם ממשלת ארה"ב".
בשנה שעברה עשה סבן צעד שהרעיד כותרות כלכליות בישראל, כשהחליט לוותר על 30 אחוזי המניות שהחזיק בחברת הסלולר 'פרטנר' מאז 2013. ההפסד הישיר שלו עמד על 175 מיליון דולר. חלק מזה היה אסטרטגיית המעבר לנדל"ן, וחלק מיאוס בלתי מוסתר ממציאות עשיית ביזנס בישראל.
"מה שקרה עם פרטנר", אומר סבן, "זה שהרגולטור וכל מיני פוליטיקאים גרמו לכך שלא הייתה לנו ברירה אלא להחזיר את המפתחות. אני היחיד שספג את ההפסדים, לא היו תספורות, לא דיבידנדים, לא משכנו דולר. שמתי כסף והלך הכסף. אז הלך. זה לא משנה לי כלום בחיים הפרטיים שלי, רק יהיה קצת פחות כסף לבתי חולים בארץ ולחיילי צה"ל. אני ממשיך להשקיע בעסקים בישראל שאינם נמצאים תחת יד הרגולטור והפוליטיקאים. עם אלה גמרתי, אני לא צריך את זה".
ההשקעה הישראלית הכי מפורסמת שלו כעת הם הצמד סטטיק ובן־אל, שחתמו לפני שנתיים וחצי על חוזה עם 'סבן קפיטל גרופ', ודרכה על חוזה לעשר שנים ושבעה אלבומים בחברת Capitol Records. לפריצה הגדולה לוקח קצת זמן, הקורונה עצרה מומנטום שהתחיל עם השיר Further Up שהוציאו עם פיטבול, אבל הביטחון של סבן בלתי נסדק. "הם יהיו כוכבים ענקיים בכל העולם", הוא אומר, "כישלון זה בכלל לא אופציה כאן. הם יוצרים מוזיקה יוצאת דופן ומוציאים חומר מדהים. רק השבוע קיבלנו שני שירים חדשים, כל אחד מהם האם־אמא של להיט".
עד שזה יקרה, סבן ואשתו, ד"ר שריל סבן, פסיכולוגית ילדים, חיים באושר ועושר אמיתיים. "יש לי נכד חדש בן 11 חודשים שקוראים לו אודם חיים סבן", הוא אומר בעיניים נוצצות, "איזה שם, מה אני צריך יותר. כל פעם ששואלים אותי מה שלומי, התשובה היא 'בין מצוין לאגדה'. איזה חיים יש לי, יא אללה".
