הקטע ה־17 של הטור דה פראנס נחשב לאחד מהקשים ביותר במרוץ. 170 קילומטרים הרריים מגרנובל למריבל, כולל עלייה של כשני קילומטר שמיד אחריה מגיעה עלייה נוספת, גבוהה ב־300 מטר ועם שיפוע יותר אכזרי. זה קטע שבו נבחנים לעומקם כוח הרצון, ההתמדה, הדבקות, המוכנות לשאת את הכאב והסבל של כל רוכב; עד כמה הם באמת רוצים לדווש ביום ראשון הקרוב לשאנז אליזה ולחגוג את ניצחונם על המסלול האימתני - כמעט 3,500 קילומטר ב־21 ימים.
גם גיא ניב, הישראלי הראשון אי פעם שמתחרה בטור דה פראנס, היה בין הנבחנים שלשום. הוא קירטע, החמצן הגיע אליו במשורה, הכאב פילח במקומות שהוא בכלל לא ידע שקיימים אצלו בגוף. אוסקר גררו, הדירקטור הספרדי של קבוצת "ישראל סטארט־אפ ניישן", שמלווה את ניב באש ובמים בשנים האחרונות, עודד אותו בלי הפסקה.
"גיא עבר את היום הכי קשה שלו מאז הקטע המסיים של מרוץ הג'ירו האחרון", אומר גררו. "כמעט כל רוכב מגיע לקטע הזה תשוש. אבל ידענו שהוא מסוגל והיינו צריכים רק להזכיר לו לרוקן את המוח ממחשבות זרות ולמלא אותו באמונה שהוא עובר את זה".
השיפוע הגיע כבר ל־18 מעלות. ניב דיווש והגלגלים מרדו בו. מסביב הנוף הכי יפה שיש לאלפים להציע, אבל הוא ראה רק גיהינום. כל חלום הטור דה פראנס עמד להתמוטט תחתיו. הוא הגיע למקום שאליו מגיע כל רוכב בפעם הראשונה בטור: המקום שבו הגוף התכרסם כל כך ב־16 הקטעים הקודמים שלא נותר בו כמעט דבר, חוץ מכוח הרצון.
גררו היה צריך להרוויח עכשיו כל גרוש שמשלמים לו. הוא אמר לניב בדיוק כמה מרחק עוד נשאר לו, עודד אותו, הזכיר לו שהוא מאמין בו, שאין מצב שלא יסיים. שאחרי הקטע הזה, הכל יהיה יותר קל. אחר כך הסתובב לנוסע שלצידו ברכב ואמר: "אני משקר, מחר יהיה יותר קשה", ואז שוב הוציא את הראש מהחלון ואמר לניב שאוטוטו, ושמחר יהיה הרבה יותר קל.
ואז ניב הבחין בדגל ישראל מתנוסס בשוליים, והדלק מהרזרבות התחיל לזרום לרגליו. הוא סיים את הקטע על הדוושות. בתור צ'ופר אמרו לו המארגנים שעכשיו הוא צריך לרכוב 11 קילומטר בחזרה לאוטובוס כי אפילו האוטובוסים לא יכולים להגיע לפסגה כזו.
ניב היה מפורק. "כנראה שאני צריך לעבור יום כזה בכל גראנד טור. בג'ירו זה היה השלב האחרון", אמר. אחר כך כתב למשפחתו: "הייתי גמור לגמרי בשעה האחרונה. בקושי העליתי את עצמי לפיניש. אני לא יודע להסביר את זה אפילו לעצמי. כאילו שבשעה האחרונה נגמר מכל הדלק בלי שנתן התראה על כניסה לאדום. בהתחלה הרגשתי טוב מאוד ועשיתי עבודה טובה עבור הקבוצה, אבל בעלייה האחרונה זה קרה ואז פשוט הכרחתי את עצמי לא לחשוב על שום דבר חוץ מלהגיע לקו הסיום. הראש נתן פקודה והגוף עשה, לא מבין איך. בפסגה מצאתי את עצמי תשוש ברמות אחרות. עוד יום אחד קשוח מחר בהרים. אחר כך הדרך לפריז נהיית קלה הרבה יותר".
לאף אחד אין אשליות. מחר יהיה יום חדש, עם קטע עוד יותר קשה ומסוכן כי הוא מתחיל בעליות. מחר יהיה יום חדש, אבל היום הוא עשה צעד ענק לעבר השאנז אליזה, ובטור חיים מהיום להיום.
תחושה של וואו
פלאשבק, 19 ימים לפני כן, ניס. קו הזינוק. כמות מעטה של צופים בגלל גל הקורונה השני שמרחף מעל צרפת. גיא ניב, אחד משמונת הרוכבים של הקבוצה הישראלית "ישראל סטארט־אפ ניישן", והרוכב הישראלי הראשון שמשתתף בטור, שם רגליים על הפדלים ומתכונן לזינוק. הוא קצת חושש מהחלודה שהצטברה אצלו מההפסקה הקצרה שלקח לפני תחילת הטור. "בהתחלה יש פרפרים בבטן והכרה בזה שאתה מגשים חלום ילדות וזה מאוד־מאוד מרגש. תחושה של וואו, עשית את זה. מצד שני יש מרוץ. צריך לרכוב", הוא אומר בראיון ל"ידיעות אחרונות".
הקטע הפותח מתברר לניב כקטע הקשוח ביותר עד לאלפים: "זה קשה מאוד אמוציונלית, יש סיקור תקשורתי ובאזז יותר מבכל תחרות אחרת, יש לידך את הרוכבים הכי טובים בעולם". מהרגע הראשון החל לרדת גשם סוחף, הכבישים נרטבו ורוכבים החליקו, התרסקו ונפצעו. ניב שמח פשוט לשרוד את היום על האופניים.
בימים שלאחר מכן הוא נכנס למצב של טייס אוטומטי. השכמה, ארוחת בוקר עתירת פחמימות (ספגטי ללא רוטב או שמן, דייסת סולת, דגנים, לחם, מיץ תפוזים סחוט, הרבה ביצים, לחם ואבוקדו) ויציאה לדרך בשעות הצהריים המוקדמות. יש 22 קבוצות ובכל קבוצה שמונה רוכבים ממדינות שונות. הרוכבים גומאים מדי יום בין 150 ל־200 קילומטר ולעיתים אף יותר בדרגות קושי שונות ובמהירות ממוצעת של 40 קמ"ש. בתדרוך הטקטי שלפני כל קטע, כל רוכב מקבל את המשימה שלו. רובם עובדים עבור הרוכב הכי טוב של הקבוצה, מי בחסימת הרוח ומי בהבאת בקבוקי מים, ג'ל אנרגיה וחטיפים. לרוכב במעמד של ניב קוראים "דומסטיק" (פועל). ניב מבקש שייתנו לו לבטא את עצמו, לעשות קצת בריחות. אבל מנהלי הקבוצה מסרבים. הם רוצים שיעבוד עבור הקבוצה ושלא יתיש את עצמו. ואחת המטרות של הקבוצה היא שהרוכב הישראלי יגיע לשאנז אליזה.
הקורונה משנה את הדנ"א של המרוץ. כל רוכב עובר שתי בדיקות ביום, ורופא הקבוצה מחויב לעקוב אחר הופעת סימפטומים. הרוכבים חובשים מסכות מיד בסיום הקטע ואין ביניהם שום מגע מחוץ למרוץ עצמו. כל קבוצה והבועה שלה. כמות האוהדים מזערית ומרוחקת מהרוכבים, אך היא גדלה ככל שהמרוץ מתקדם.
ביום שני השבוע נהנה ניב מיום חופש: רק בדיקת קורונה אחת, יקיצה בלי שעון מעורר, ארוחה נינוחה עם קצת פחות פחמימות (במהלך הטור מאבדים המסיימים 110 אלף קלוריות, שווה ערך לאכילת 36 חטיפי פסק זמן ביום), קפה ברגוע, דיווש שחרור ל־40 קילומטר.
לצופה מהצד הם נראים כמו חבורת מזוכיסטים שעוברים עינוי של 21 יום. "אני לא מזוכיסט", מבהיר גיא, "אבל כדי להיות רוכב ברמה הזאת, אתה חייב ללמוד לאהוב את הכאב שלך, להסביר אותו לעצמך בצורה מובנת".
תתאר כאב.
"כאב זה שהרגליים פשוט שורפות לך. מאמץ בלתי פוסק להימנע מהתכווצויות. גב, בטן, הכל כואב. כשאנחנו גומרים קטע, אנחנו אמורים לעלות על האוטובוס של הקבוצה, ולפעמים שלוש המדרגות בכניסה לאוטובוס זה טיפוס יותר קשה מהקטע של 170 הקילומטר שרק עכשיו סיימנו".
נשמע זוועה.
"לטור דה פראנס יש הרבה זוהר, אבל בהרבה קטעים אתה מאוד בודד, אפילו אם אתה מוקף בעוד רוכבים. יש מקומות שבהם זה רק אני, האופניים ומזג האוויר. הטור נחשב לאחת התחרויות הקשות ביותר בעולם. מבחינה פיזיולוגית זה ברור. אבל קשה לצופה לראות מה קורה לרוכבים מבחינה מנטלית ורגשית, באיזו רכבת הרים הם נמצאים. אתה מבין שאתה מתחרה נגד עצמך, נגד השדים שלך. הטור מבהיר לך מי אתה וממה אתה עשוי".
הוא נולד ביישוב הקהילתי עצמון שבמועצה האזורית משגב. בגיל חמש קיבל את זוג האופניים הראשון שלו, אופניים ירוקים כמו החולצות של מכבי חיפה אהובתו, שאביו רמי איזן בעזרת מטאטא שהחזיק מאחור כשגיא למד לרכוב. עד היום הם שוכבים בחצר של הוריו.
גיא, שני אחיו ואחותו גדלו בבית חם, תומך אבל לא דוחף. כזה שדורש הגשמה עצמית, להיות הכי טוב בכל מה שאתה בוחר להיות. בית תחרותי. "כשהיינו מזמינים חברים", נזכר אחיו הגדול, נועם. "תמיד היינו אומרים: 'אתה בא להפסיד בשש־בש? אתה בא להפסיד בפינג־פונג?"
מיער שגב להרי האלפים
בגיל עשר נפתח ביישוב חוג רכיבה על אופניים, וגיא נשאב פנימה. הוא מכיר כל פיתול, כל עלייה וכל פרסה ביער שגב הסמוך. בשנים הראשונות בלט יותר ברכיבת הרים. ברכיבת כביש הוא היה פחות טוב. "אופניים זה עסק יקר, וקנו לי אופני הרים. הייתי מתחרה איתם גם בכביש. בהרים הייתי תמיד בין הראשונים, אבל בכביש, עם אופני הרים, אין סיכוי גדול. אמא שלי ראתה שאני מבואס מזה וקנתה לי אופני כביש בגיל 12, ואלו האופניים ששמו אותי על המסלול".
בגיל 13 קיבל מתנת בר־מצווה: נסיעה עם אביו לטור דה פראנס. חצי מהזמן בילה עם אביו ברכיבה בעליות המפורסמות, מביט בעיניים נוצצות ברוכבים ובקרנבל שמסביב. מנהל הקבוצה שמע אותו אומר: "אני אחזור לפה יום אחד כרוכב".
הענף השתלט על חייו. מגיל צעיר החל לשמור על תזונה בריאה ועל שעות שינה. ויתר על מסיבה פה, על קוביית שוקולד שם. קם לפני כולם להתאמן. דבק במטרה שעדיין לא ידע אז מהי. חץ בלי מטרה. "הוא היה יכול להחליט בבוקר שהוא רוצה לרכוב 200 קילומטר", מספר אביו, "חוזר אחרי כמה שעות ורואה שהוא עשה רק 196, אז היה חוזר לאופניים ועושה בתוך היישוב עוד ארבעה קילומטר. לא חותך פינות".
הוא היה קם בארבע לפנות בוקר כדי להתייצב בשבע על קו הזינוק במרוץ בים המלח. כשהגיע ראה על קו הזינוק חמישה חבר'ה שהגיעו מהיישוב כדי להיות איתו. ולאורך הקווים עוד ועוד חברים שהשכימו קום בלי להגיד לו. "גיא הוא בן אדם אהוב. כיף לאהוב אותו, לפרגן לו, לראות אותו מגשים", אומר אחיו הצעיר, שי. בשנה שעברה, כשסיים את הג'ירו, חיכו לו בקטע הלפני אחרון שני אחיו וסבתא שלו, שצעדה ברגל שמונה קילומטר של עלייה תלולה רק כדי לתת לו את הפוש האחרון.
הלחץ החברתי שקיים ביישוב כמו עצמון דחף אותו להתגייס לקרבי. הוא החליט לוותר על הייעוד שלו כספורטאי מצטיין והחל מסלול בסיירת מטכ"ל. אבל לא בלב שלם. "כל הטירונות אמרתי לעצמי שאני מוותר על החלום האמיתי שלי ושאני לא אסלח לעצמי על זה", הוא מספר, "ואחרי שישה חודשים הצלחתי להגיד את זה בקול". הוא הוכר מחדש כספורטאי מצטיין וחזר לדווש.
גיא התחיל להתאמן עם המאמן אביעד יזרעאל מתוך כוונה להגיע לאולימפיאדת ריו 2016. "שמתי לב מיד שלגיא יש יחס מטורף בין מסת גוף לכוח, אבל שהטכניקה שלו לקויה, וטכניקה היא דבר מאוד חשוב ברכיבת הרים", אומר יזרעאל, "אמרתי לו: 'לך לרוני (בר און, אחד משני הבעלים של סייקלינג אקדמי - ז"א), תרד על הברכיים ותבקש ממנו שייתן לך לעבור לרכיבת כביש’".
לבקש ממישהו לעבור מרכיבת הרים לרכיבת כביש בגיל כל כך מתקדם זה כמו לבקש מרצף להפוך לנגר רק כי שניהם משתמשים בפטיש. רכיבת הרים היא ספורט אינדיבידואלי, תחרות בת יום אחד. רכיבת כביש היא ענף שבו היחיד מבטל את עצמו כמעט לחלוטין עבור הקבוצה. וזו תחרות שנמשכת ימים, לפעמים גם שבועות. אבל גיא קלט שמשהו קורה עם רכיבת הכביש בארץ. הוא ביקש יפה, ושוב, אף אחד לא אמר לו לא. מאז גרף הזינוק שלו ברכיבת כביש תלול כמו הר באלפים.
למשהו הזה שגיא הרגיש שקורה בענף יש שם: סילבן אדמס.
קשה להחליט מה אדמס יותר - מיליארדר, פריק של אופניים או שגריר מטעם עצמו שאחראי לשמה הטוב של המדינה. מאז שעשה עלייה, לפני כחמש שנים, הוא כבר הספיק להביא את מדונה לאירוויזיון, להביא את הג'ירו לישראל, ולהביא את נבחרות ארגנטינה ואורוגוואי לבלומפילד. לבנות את הוולודרום (זירת אופני מסלול) השני במזרח התיכון ולהשקיע מיליוני דולרים בניסיון להנחית חללית ישראלית על הירח. על הדרך הוא הנחית רוכב ישראלי ראשון בטור דה פראנס, תחרות האופניים החשובה בעולם.
"אני חייב להבהיר שגיא נמצא כאן בזכות היכולות שלו", אומר אדמס בשיחת טלפון מוושינגטון, שאליה נסע כדי להשתתף בטקס חתימת הסכמי השלום. "אבל בהחלט חשוב לנו שיהיה בקבוצה רוכב ישראלי. ברור שהוא עדיין לא במקום של לזכות בקטע או בחולצה הצהובה. אולי בעתיד. אבל הוא יכול להוות דוגמה לאלפי ילדים ישראלים".
הסבתות עוקבות מרחוק
קיומו של הטור דה פראנס ה־107 במספר הועמד בספק. מאז שנוסד, בשנת 1903, התבטל המרוץ רק בגלל מלחמות עולם. אחרי ויכוח ציבורי סוער, שפילג את הצרפתים בין אלה שדרשו לבטלו השנה בגלל הקורונה לאלה שאמרו כי הטור הוא חלק בלתי נפרד מהמורשת הצרפתית ולכן חייבים לקיימו, הוחלט לדחות את התחרות בחודשיים. זה בערך כמו להגיד לישראלים שהשנה הוחלט לחגוג את ראש השנה בחודש כסלו. אילו זה היה אפשרי, הצרפתים היו מעדיפים שהטור לא ייגמר לעולם. אבל הפעם הם רק רצו שהוא ייגמר, שישרוד, שיגבור על הגל השני של הקורונה.
גם גיא הגיע לצרפת כדי לשרוד. זאת הייתה מטרת־העל. להראות לסילבן שהם צדקו כשהימרו עליו. "מהר מאוד הבנתי שאני שווה יותר מאשר רק לשרוד וביקשתי כמה וכמה פעמים שייתנו לי לברוח מהפלוטון (חבורת הרוכבים). אבל בכל בוקר, בתדריך הטקטי, ביקשו שאשאר עם הקבוצה, שאשמור על הכוחות שלי לסוף, שהכי חשוב להם שאסיים. זה מאבק לא קל בין האגו שלך לבין הצורך של הקבוצה".
בדרך הוא שרד כבישים רטובים, מסה צפופה של רוכבים, רוחות חזקות. לפעמים הוא חושב על המשפחה, על הסבתות שיושבות בבית וצועקות בכל פעם שהן רואות על מסך הטלוויזיה את מספר 176. "לפעמים אנחנו מדברים בינינו בפלוטון על ישראל, על ביבי. תלוי", הוא מספר. "זו דרך להשכיח את הכאב. או שחושבים על הכישלונות ועל היכולת לקום ולהמשיך הלאה. אתה מזכיר לעצמך ליהנות, להתלהב, לזכור שאתה שם כי זה מה שאתה אוהב לעשות, שהמרוץ הזה הוא התמורה על כל המאמץ, ההקרבה, הכאבים, השעות הארוכות על הכבישים לבד. שזו בעצם מתנה. אני נזכר בחיוך של אמא שלי שתמיד אומרת בגאווה שהבן שלה עושה את מה שהוא חלם לעשות ושהוא מאושר. מה אמא עוד יכולה לבקש?"
מה ההבדל בין הטור לבין הג'ירו שסיימת בשנה שעברה?
"מבחינה פיזיולוגית אין הרבה הבדל וגם לא מבחינת תוואי הדרך, האורך והזמן. אבל יש אלמנט נוסף שמאוד מקשה עליך, שזה ההתעניינות, וגם שכל קבוצה שולחת את שמונת הרוכבים הכי טובים שלה. זה גורם לתחרות קשה, הרבה התרסקויות. זו התחרות הכי קשה שאי פעם התחריתי בה, אבל לאו דווקא בצד הטכני או הפיזיולוגי, אלא יותר בהיבט המנטלי והרגשי. ומאחר שהטור כל כך יוקרתי, מתחילים קרבות מיקום כבר 80 קילומטר מהסוף, במקום 50 קילומטר מהסוף במרוצים רגילים.
"רק בקטע השלישי או הרביעי הבנתי מה זה אומר להגשים חלום. חלומות הם חלומות, אבל כשאתה מתעורר והחלום נהיה המציאות שלך אז אתה אומר: 'וואללה זה ממש לא הגיוני לרכוב שלושה שבועות בטופוגרפיה כזאת'".
אתה יכול להמחיש לקורא את הרגע הזה על קו הזינוק, בקטע הראשון של הגשמת החלום?
"זה רגע מאוד מרגש. אתה אומר לעצמך שמכאן אתה הולך לאכול את מה ששתלת כל החיים. זה רגע עילאי ומדהים, ואתה מזכיר לעצמך לשמר אותו, לשים אותו איפשהו בזיכרון ולשלוף אותו ברגעי משבר. זה רגע פרטי שבו אתה מודה להרבה אנשים שעזרו לך להגיע לכאן. אתה צף בין הילד בן ה־13 שבא לפה לבקר ונשבה מבלי להיות מודע לזה לבין הגבר בן ה־26 שבא לשחרר את הילד משביו".
אבל אז הכל הופך למונוטוני, והמחשבות היפות מפנות את מקומן למחשבות על העליות של הפירנאים או האלפים.
להרגיש כמו בקאמפ נואו
בימים שבהם השוליים מלאים, ניב מדמיין שהוא בקאמפ נואו, מול אצטדיון מלא. "בחלומות הייתי רוצה להיות המסי של הקאמפ נואו הזה, להיות הכי טוב במה שאני עושה, לנצח קטע בעתיד. אני לא רוצה שיחשבו שהגעתי לפה בתור קישוט ישראלי, או שלא הייתי מגיע בלי קבוצה ישראלית עם בעלים פטריוט. הרווחתי את המקום הזה. יכול להיות שאני פה רק בזכות סילבן והחזון שלו, אבל מבחינתי, מזל צריך להיפגש בצומת עם מאמץ, ומהחיבור הזה נולדת הזדמנות".
יש מצב שאתה לא מסיים?
"אני יכול לתת לך כותרת של 'אין מצב שאני לא מסיים', אבל זה ספורט ויש פציעות ויש מחלות. אם הכל ילך כמו עד עכשיו, אז מבחינה פיזית אין מצב שאני לא מסיים. המיקום לא חשוב לי, כי גם אם הייתי הרוכב הכי אנוכי, עדיין לא הייתי בין הראשונים. מה שחשוב זה שהרוכב הישראלי יסיים את המרוץ".
כבר דמיינת את הסיום בפריז?
"דמיינתי את פריז בעיקר לפני שהמרוץ התחיל. את הצופים לאורך השדרות, את סיבוב הפרסה בשאנז אליזה. אני בטח אצעק משהו של ניצחון אישי, של סגירת מעגל. אבל יהיה גם עצב גדול שהמשפחה שלי והחברים לא יהיו שם לנופף לי, בגלל הקורונה".
"גם אני אצעק כשאראה אותו בטלוויזיה נכנס לשאנז אליזה", אומרת אמו, דפנה.
אבל בזמן המרוץ עצמו אין זמן למחשבות כאלו. חושבים על הכאן ועכשיו, על איך שורדים את העלייה הבאה.
יותר מ־30 אלף קורבנות גזלה הקורונה עד כה מצרפת. אבל הטור ישרוד אותה. הטור שורד כמעט הכל. כשאני כותב את זה, גיא ניב מטפס בעלייה של קטע 17, קטע המלכה, עלייה של כמעט שתי ספרות באחוזים ואחריה עלייה אכזרית ממנה. הכל כואב. הוא שוב שואל מה הוא עושה שם לעזאזל. אתה פה כי אתה שייך לכאן, זועקות לו הדרכים.
