פרופ' ישראל אומן (90), נשוי ואב לחמישה, סב ל־21 נכדים ו־30 נינים. יליד גרמניה שהיגר כילד עם משפחתו לארה"ב ובשנת 1956 עלה לישראל. בנו הבכור, שלמה, נפל במלחמת שלום הגליל. בשנת 2005 קיבל את פרס נובל לכלכלה על מחקריו בתחום תורת המשחקים. מתגורר בירושלים. פרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית.
הסלון של חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, בשכונת בקעה בירושלים, מכה את המבקר בתדהמה. על קירות ספוני־עץ תלויים חמישה ציורי שמן מקוריים, מהמאה ה־17 והמאה ה־18. הציורים מתארים מחזות מהתנ"ך. הם כל כך גדולים, כל כך דרמטיים, שהם מגמדים כל דבר אחר שנמצא בחדר, בכלל זה שלט הברכה העליז שהכינו לאומן נכדיו וניניו, לרגל יום הולדתו ה־90.
ציור אחד, מאת פייטרו דה לה קורטונה, מתאר את גירוש הגר, אמתו של אברהם ואם בנו, ישמעאל; ציור שני, מאת פרנצ'סקו דה מורה, מתאר את משפט שלמה; ציור שלישי מתאר את מכירת יוסף; ציור רביעי, מאת אורקולה גרציאני הצעיר, מתאר את המפגש בין יוסף לאחיו; ציור חמישי מתאר את עקידת יצחק. הנופים הם נופי צפון איטליה; הדמויות לבושות בבגדי התקופה: הגברים בגלימות רחבות, הנשים בפיסות בד שחושפות טפחיים.
הציורים מזכירים לי אולמות ענקיים ושוממים במוזיאונים באירופה, לא את התמונות שעלו בדמיוני בשיעורי התנ"ך בבית הספר, אבל לכל אדם יש זכות לתנ"ך משלו. פרופ' אומן קבע שלטים מוזהבים בשולי המסגרות, שעליהם נחרטו הפסוקים הרלוונטיים: "גרש את האמה הזאת"; "תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו"; "אחינו אשר ראינו צרת נפשו ולא שמענו"; "ויוסף הוא השליט"; "אברהם אברהם". גם הנכדים והנינים צירפו לשלט שהכינו פסוק, גם הוא מעקידת יצחק: "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך". הם חתמו בידיים, בחמש אצבעות מוכתמות בשלל צבעים. הקטן בנינים חתם בכף רגלו, רגל קטנה של תינוק.
אומן קנה את הציורים במכירות פומביות. רכוש גדול, אמרתי לו. לא נאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה? שאלתי. "לא עשיתי, קניתי", אמר. ובטון יותר רציני: "ההלכה, זה מה שקובע".
חדר העבודה שלו פתוח לסלון. בפינת החדר הציב ארון קודש ועליו, כמקובל, עשרת הדיברות. בבתי הכנסת הדיברות כתובים בדרך כלל בנוסח מקוצר: "אנוכי ה'"; "לא יהיה"; "לא תישא" וכו'. אומן הזמין עיצוב משלו, כתוב על שני אריחים נפרדים. "שאלתי את עצמי, איך הדיברות היו במקור, איך הם צריכים להיות. יש דיברות שהם בין אדם לאלוהים ויש דיברות שהם בין אדם לחברו. בעיניי, הציוויים החברתיים חשובים יותר. לכן אצלי הם באותיות גדולות".
הוא אחד ומיוחד. בגילו המתקדם ‑ 90 ועוד שלושה חודשים ‑ הוא ממשיך ללמד סטודנטים, בארץ ובחו"ל. יש לו דעה נחרצת ומנומקת על כמעט כל נושא שעולה על סדר היום הישראלי. הדעות שלו עשויות לקומם אורח שדעותיו שונות משלו, אבל הוא אורז אותן בדרך מלבבת כל כך, מסבירת פנים כל כך, שאין מנוס מלהשלים איתן באהבה. את עצמו הוא לא לוקח ברצינות גדולה מדי. על הספה בסלון שלו מונחת כרית שנושאת את דיוקנו של המלחין יוהאן סבסטיאן באך. אומן הצטלם בכיף בחברת הכרית.
ב־2005 סיקרתי את המסע שלו לשטוקהולם, בירת שוודיה, לטקס שבו קיבל ממלך שוודיה את פרס נובל לכלכלה. התאהבתי במשפחה שלו, שמנתה אז 33 נפשות. שאלתי אותו כמה מונה המשפחה היום. בעזרת בתיה אשתו ואצבעות ידיו חישב את המספרים. זה לא היה פשוט: אשתו והוא שניים; הוסף חמישה ילדים והגעת לשבעה; עם בני זוגם 12; ואז הנכדים: 21 נכדים, 11 מהם נשואים, יחד 42; פלוס 30 נינים ‑ בסך הכל 73.
"אני לא כל כך טוב במספרים", אמר לי אחר כך. נזכרתי בסיפור שאומן סיפר פעם, באחד האירועים שנערכו לכבודו באוניברסיטה העברית. "מעשה באדם שריחף בכדור פורח. הרוח סחפה אותו למקום שלא הכיר. איפה אני, הוא צעק מלמעלה. אתה בכדור פורח, השיב לו מישהו מלמטה. אתה מתמטיקאי, אמר האיש מלמעלה. איך ידעת? שאל האיש למטה. כי מה שאתה אומר מאה אחוז נכון, אבל אין בו שום תועלת, אמר האיש בכדור הפורח".
***
במהלך הקורונה פרופ' אומן לא הולך למשרד שלו, בקמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים. "העוזרת שלי באה למשרד", הוא אומר. "אני כותב מכתבים בכתב יד, מצלם בטלפון ושולח לה, והיא מקלידה. כך אני כותב גם הרצאות ונאומים. היא מחזירה לי, ואני מדבר בזום.
"הקורונה חסכה לי הרבה זמן. יש לה יתרונות, בהחלט. אני משתתף עכשיו ביותר סמינרים מבעבר. אני שומע סמינרים ונותן סמינרים. יש לי דרכים יעילות יותר להפיץ את התורה שלי בעולם.
"אף על פי כן, זה לא אותו הדבר. כאשר אתה נמצא עם הסטודנטים באותו חדר הדיון הרבה יותר פורה. והשיחות על כוס קפה לפני ואחרי הסמינר... השתתפתי בכמה כנסים בינלאומיים בזום. לא ההרצאה הייתה חסרה אלא הפגישות במסדרון, ארוחות הערב. אתה עומד ליד מישהו בשירותים ומדבר על מדע".
מאז המאה ה־18 אנחנו רגילים ללימוד פרונטלי, אמרתי. יש בעולם חוקרים שמאמינים שהקורונה יצרה הזדמנות למהפכה. הגיע הזמן לשנות את השיטה.
"לא נראה לי", אמר אומן. "הבן שלי הוא ראש המחלקה ללימודי מחשב בבר־אילן. הוא אומר שהבעיה בהרצאות בזום היא שאנשים יכולים לקום ולעזוב בלי שאף אחד יידע. פעם, אחד הסטודנטים שלי פתח עיתון באמצע הרצאה של סטודנט אחר. זרקתי אותו מהכיתה".
האם אתה מתחבר לעולם הרשתות החברתיות, שאלתי.
"לא, בכלל לא", אמר. "אני לא פעיל בשום רשת חברתית ולא קורא מה שמופיע שם. אני לא מתחבר לזה. יש לי בעיה עם הטכנולוגיה: כל פעם שמשנים תוכנה אני לא מוצא את ידיי ואת רגליי בתוכנה החדשה. זה גוזל לי זמן ואין לי הרבה זמן. אני לא רוצה לבלות את מעט השנים שנותרו לי בלימוד תוכנה. אני לא יודע איפה לחפש ומה לעשות".
הנכדים שלך ודאי שולטים בעולם הזה, אמרתי.
"נכון", אמר, "והנינים עוד יותר".
אומן לא קורא עיתונים ולא צופה בטלוויזיה. יש בבית טלוויזיה: בתיה אשתו צופה בה. כאשר צץ משהו מעניין היא מזעיקה אותו.
"מה הרושם שלך מה'ניו יורק טיימס'?" שאל אותי. "נראה לי שהעיתון מאוד אנטי־ישראלי".
על סמך מה אתה אומר זאת, שאלתי.
הוא ציין שמות של שני אתרי אינטרנט אמריקאיים, יהודיים וימניים.
***
ישראל רוברט ג'וני אומן נולד בגרמניה. כשהיה נער המשפחה היגרה לניו־יורק. אתה אזרח אמריקאי, אמרתי. אני משער שאילו היית משתתף בבחירות שם היית מצביע טראמפ.
"למרות שיש לי דרכון אמריקאי, מאז 1960 לא הצבעתי בבחירות", אמר אומן. "אבל את טראמפ אני אוהב. כדי להסביר לך למה אספר לך סיפור. זה סיפור ששמעתי כאשר הייתי ילד בניו־יורק. הכוכב של היאנקיז, אחת משתי קבוצות הבייסבול של ניו־יורק, היה בייב רות'. ילד בא לסבא שלו ואומר, כולו התרגשות: זיידע (סבא). שמעת? בייב רות' הרביץ עכשיו הום ראן. תגיד, אומר הסבא לילד: סי גיט פאר יידן? האם זה טוב ליהודים? זה מה שמעניין אותי: האם זה טוב ליהודים. וטראמפ טוב ליהודים".
אני לא בטוח שרוב יהודי ארצות־הברית חושבים כמוך, אמרתי. בעיניהם הוא רע מאוד ליהודים. הוא מטפח מיליציות אנטישמיות, מעורר תסיסה גזעית ומטיף לערכים הפוכים משלהם.
"אני לא חושב שטראמפ אנטישמי", אמר אומן. "יש לו חתן יהודי שממלא תפקידים מרכזיים, וזאת רק דוגמה. אני ישראלי ואני חושב שטראמפ טוב לישראל. במשך שנים הבטיחו כל המועמדים לנשיאות שיעבירו את השגרירות האמריקאית לירושלים ורק טראמפ עשה זאת".
בינתיים, אמרתי, רק השלט עבר.
"נכון", אמר אומן, "אבל סימבולית השגרירות עברה, וזה חשוב. גם ההכרה ברמת הגולן חשובה".
אתה מעריך שטראמפ יזכה שוב, שאלתי.
""אני לא באמריקה עכשיו", אמר, "אז אני לא יודע. כשאני בחו"ל והמצב בארץ מתוח שואלים אותי מה יהיה, האם תהיה מלחמה. אני אומר, אני לא יודע. אני צריך להיות בארץ. בארץ מריחים את המלחמה באוויר".
אני משער, אמרתי, שאילו הייתי אזרח אמריקאי והייתי משתתף בבחירות הייתי מצביע ביידן. אתה היית מצביע טראמפ. מה זה אומר עליך, מה זה אומר עליי. מה בעיניך ימין, מה בעיניך שמאל.
"אני צריך זמן למחשבה", אמר, והלך להכין קפה.
כשחזר אמר: "בוא ניתן לשמאל ליהנות מהספק".
כלומר, אמרתי.
"הם ילדים טובים אבל לא מציאותיים", אמר. "הראש שלהם במקום אחר".
אני מבקש להבין אותך, אמרתי. האם אתה חושב שבשמאל יש אנשים ילדותיים, לא מציאותיים, ובימין אנשים ריאליים?
"כן, כן, כן", אמר אומן.
אני אקשה עליך, אמרתי. בזמן שהמשפחה שלך, בגרמניה ובאמריקה, הייתה אנטי־ציונית, מי לדעתך בנה את הארץ?
"השמאל", אמר. "נכון, נכון".
הם היו שמאל כי הם לא הסתפקו בחלומות משיחיים, אמרתי. הם רצו לכונן כאן חברה צודקת, חזקה, על פי הערכים שלהם.
"נכון", אמר. “אבל הם היו ציונים. האווירה במלחמות של שנות ה־50, ה־60 ואפילו ה־70 הייתה שונה מהאווירה היום. אנשים לא הסתכלו על מלחמת ששת הימים כעל אסון. אנשי השמאל של אז, מפלגת העבודה, בן־גוריון וגולדה ודיין ואחרים, היו ציונים אמיתיים. בן־גוריון היה איש פרגמטי, תכליתי. היום השמאל אכול בפוסט־ציונות. הם לא יגידו לך את זה. הם יגידו, אנחנו ציונים. אבל מאמצים גישה שלא תעבוד. ככה אני רואה את זה.
"אני חושב שהכוונות של רבים מהם טובות. הם באמת חושבים שהכיבוש משחית ושצריך לעקור את היישובים. אלה שטויות".
פרופ' אומן, אמרתי, אתה יודע כמה אני מכבד אותך. אבל כאשר אתה מדבר על פוליטיקה נדמה לי שאתה בוחר בדרך קלה מדי. אתה מוותר על הספקנות שמלווה אותך כשאתה עוסק במדע.
"בסדר", אמר אומן. "זאת דעתי ‑ ילדים טובים אבל לא מציאותיים".
***
מאיפה אתה באמריקה, שאלתי.
"מבורו פארק, ברוקלין", אמר. "אז זו הייתה שכונה יהודית. היום היא שכונה חרדית. אני הייתי שייך לתנועת הנוער של פועלי אגודת ישראל בבורו פארק. בקבוצה שלי היו 20 או 25 בנים ובנות. הקבוצה הייתה מאוד ציונית. עובדה, חוץ מאחד או שניים, כולם עלו לארץ".
אומן הכיר באמריקה את אסתר, אשתו הראשונה. היא הייתה בתו של ד"ר פאלק שלזינגר, לימים מנהל בית החולים שערי צדק. אסתר נפטרה ב־1998. לאחר שבע שנים נשא אומן לאישה את אחותה הבכורה, בתיה.
מה מקור השם אומן, שאלתי. האם מקורו בעיר באוקראינה שחביבה כל כך על חסידי ברסלב?
"לא, לא", אמר אומן. "אאו זה בגרמנית אחו. אאומן הוא איש האחו, איש השדה. חוץ מכמה קרובי משפחה אני לא מכיר אף יהודי בעולם ששמו אאומן. עד לסוף המאה ה־18 לא היו ליהודים בגרמניה שמות משפחה. כאשר אחד מאבותיי נקרא לתת לעצמו שם משפחה הוא לקח את שמו של בעל הבית שלו".
***
תחום ההתמחות שלך, אמרתי, הוא תורת המשחקים, תורה שעניינה אסטרטגיה וקבלת החלטות במצבי עימות ומשא ומתן. האם מישהו מראשי המדינה ביקש אי פעם את עצתך לפני שהגיע להחלטה?
"נתניהו לא פנה אליי", השיב. "אני פניתי אליו כמה פעמים. יכול להיות שהוא צדק שלא פנה אליי. יש לי סיפור על זה. כשהשר אופיר אקוניס היה שר המדע הוא הזמין אותי פעם לארוחת ערב שערך לשרי מדע מכמה מדינות שהגיעו לכנס בארץ. הארוחה התקיימה במתחם התחנה בירושלים.
"נתניהו נאם בארוחת הערב. הוא דיבר על כל מיני נושאים מדעיים. הוא סיפר בין השאר שהחליט להשקיע כמה מאות מיליונים טובים בפיתוח החישוב הקוונטי.
"פילסתי דרך בין המאבטחים שלו והגעתי אליו. שלום, אמרתי. שמע, אמרתי. חברים שלי, מתמטיקאים, אומרים לי שחישוב קוונטי לא יעבוד. חבל על הכסף. לאחר כמה ימים נתניהו פירסם הודעה: החלטנו להשקיע רבע מיליארד בחישוב קוונטי. לפני ההחלטה התייעצתי עם פרופ' אומן.
"הוא שכח לכתוב בהודעה שפרופ' אומן אמר לו לא לעשות את זה. מצד שני, אולי הוא צדק ואני טעיתי. בסופו של דבר נתניהו יותר חכם מפרופ' אומן".
חיוך של משובה האיר את פניו. "האמת היא שאני לא יודע מה זה חישוב קוונטי ואני לא מבין את תורת הקוונטים בכלל. אלה היו הידידים שלי, מתמטיקאים דגולים, ובמיוחד ידיד אחד, מאוד חכם, שאני סומך עליו, שאמרו לי שזה לא יעבוד. מצד שני, גם כאשר התחילו לעבוד על הפצצה האטומית אמרו שזה לא יעבוד. לפעמים צריך להשקיע ולראות. סתם, מעניין שאמר שהתייעץ עם פרופ' אומן, אתה לא חושב?"
מעניין, אמרתי. הוא צחק כנער, חופשי ומאושר.
האם תורת המשחקים צריכה למלא תפקיד בתהליך קבלת ההחלטות, שאלתי.
"יכלו להשתמש בה יותר", אמר, "אבל אין לי טענות. תורת המשחקים שימושית במצבים שמוגדרים היטב ‑ מכרזים למשל. על פוליטיקה אפשר להתווכח".
***
באחד הראיונות שנתת, אמרתי, שאלו אותך איך אתה מיישב דת ורציונליות. אמרת, לא כל דבר צריך להיות רציונלי. אני מניח שהעמקת לחשוב בנושא הזה. הרי הדת אצלך היא לא עניין של פולקלור, של יידישקייט.
"אומר לך מה אני חושב", אמר אומן. "המילה דת מופיעה בתנ"ך רק בשני ספרים: במגילת אסתר ובספר נחמיה. רעייתי ואני סיימנו לקרוא את התנ"ך בעיון לפני מספר חודשים, וזה מה שלמדנו".
אומן הביא ספר תנ"ך. "במגילת אסתר דת היא לא אמונה. דת היא נוהג, איך שמתנהגים, איך שחיים, אורח חיים. אחשוורוש עושה משתה 'והשתייה כדת, אין אונס'. השתייה היא לפי הנוהג, וכל אחד יכול לשתות לפי רצונו. המילה מופיעה שוב כשאסתר מגיעה לבית המלך. 'ובהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך, מקץ היות לה כדת הנשים'. מה זה דת הנשים? הטיפולים שעברו הנשים לקראת בואן למלך. שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
"דת היא שאלה של עשייה, לא שאלה של אמונה. בדיוק כמו שלנגן על פסנתר, למשל, זאת לא שאלה של אמונה. להיות דתי בשבילי זה כמו תמרוקי הנשים. לחיות ככה.
"אתה שואל, האם אין לאמונה חלק בזה. אני אומר, אמונה היא לא המרכז, היא אבן פינה חשובה. חשובות המצוות, תרי"ג המצוות. לקיים אותן דורש עשייה. לא תרצח ולא תגנוב ולא תענה ברעך עד שקר עד שווא ולא תחמוד אשת רעך וכבד את אביך ואת אמך.
"אף דיבר בעשרת הדיברות לא מדבר על אמונה. אולי הראשון: אנוכי ה' אלוקיך. אבל אני חושב שהדיבר הראשון איננו ציווי. הוא אומר, הלו, כאן מדבר השם אלוקיך. אתה מכיר אותי ‑ אני הוצאתי אותך מארץ מצרים, מבית עבדים. קודם אני מציג את עצמי ואז אני מצווה עליך לעשות ולא לעשות".
אני מקווה שלא תכעס, אמרתי, אבל נדמה לי שאתה קרוב להגותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ.
"לא, לא, לא", אמר אומן. "אני לא מסכים עם ליבוביץ בכלל. ליבוביץ אמר שאנחנו חייבים לעשות דברים כי השם ציווה. זה לא המניע שלי. אני עושה את זה כי אני מאוד נהנה מזה. לקיים מצוות זה משהו נפלא".
איך כל זה מסתדר עם המדע, שאלתי.
"המדע הוא הדרך של בני אדם לתאר את העולם", השיב. "בלי בני אדם אין מדע. יש דרכים שונות לתאר את העולם".
***
מה אתה חושב על התנועה הפמיניסטית? שאלתי.
"אין לי דעות חזקות על זה", אמר. "הן רוצות שוויון? בסדר, אני לא מתנגד לזה.
"בכל זאת, יש הבדל. העולם עומד על ההבדל בין נשים לגברים. אי־אפשר להתכחש לזה".
האם אתה בעד העדפה מתקנת לנשים, למיעוטים, שאלתי.
"יכול להיות שיש לזה מקום לפעמים", אמר. "ככלל זה לא כל כך נראה לי. אם אתה אומר, למשל, שבאקדמיה למדעים הנשים צריכות להיות במספר שווה לגברים אתה אומר, למעשה, שהנשים שנבחרו לא היו ראויות. אתה מוציא להן שם רע. אולי יש מקום להעדפה מתקנת במקומות מסוימים, בכניסה לאוניברסיטה למשל, בתנאי שעושים את זה בזהירות ובעדינות, אבל לא בכל מקום".
ובעניין אחר, אמרתי. מה אתה חושב על מקומם של הלהט"בים בחברה הדתית?
"זה מעניין מאוד", אמר. "ההומוסקסואליות אסורה מן התורה, ועונשה מוות, בסקילה. אבל גם על חילול שבת העונש הוא סקילה. יש לי ידידים טובים שמחללים שבת בפרהסיה ואני ביחסים מצוינים איתם. אף פעם לא ראיתי במעשיהם של הומוסקסואלים בעיה מוסרית כל עוד זה לא מפריע לי. אמרתי את זה עוד בשנות ה־60 של המאה שעברה. היה לי אז ויכוח עם חברים חילונים שראו בכך תועבה. בעיניי המעשים שלהם לא גרועים יותר מכל מעשה חילוני אחר".
יש היום אנשים בקהילה הלהט"בית שממשיכים לקיים אורח חיים דתי, אמרתי. מה דעתך?
הוא סיפר סיפור. "פעם, בניו־יורק, באו שוטרים לבית הכנסת ועצרו את אחד המתפללים באשמת רצח. אתם צריכים להתבייש, אמרו למתפללים האחרים. דתי ורוצח. ואני אמרתי, אם הוא רוצח הוא לא דתי. גם אם הוא מניח תפילין, דתי הוא לא.
"אני חושב שהחברה הישראלית קצת הגזימה בזה. מישהו פירסם מודעות ברחובות שאמרו, אמא ואבא וילדים זו משפחה נורמטיבית. בית המשפט הוריד את המודעות. לדעתי לא היו צריכים להוריד".
***
האם שמחת כששמעת על הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, שאלתי.
"כן", אמר. "בהחלט שמחתי. מאוד שמחתי. לאט־לאט מגיעים להסכמי שלום. שלום קר, שלום חם, אני מקווה שהשלום הזה יהיה חם אבל גם שלום קר הרבה יותר טוב ממלחמה".
האם שמחת גם על המחיר, על הוויתור על הסיפוח, שאלתי.
הוא סירב להשיב. "בערב יום הכיפורים לא שייך פוליטיקה", אמר. "אני עייף מפוליטיקה. תבוא אליי במוצאי יום כיפור ונדבר על זה.
"בערב יום הכיפורים אני מודה לקדוש ברוך הוא שנתן לנו את המדינה הזאת. אני חושב שמדינת ישראל היא הצלחה עצומה, אני חושב שהחברה הישראלית נהדרת. אני מאוד שמח שעליתי ארצה ושאני חי כאן והילדים והנכדים והנינים שלי חיים כאן. אפילו השמאלנים בישראל נהדרים. ¿
