אבא גנוב 2 / פעם הכרתי ילד רגיש בן 11 וחצי שהיה מכור לסרט 'אבא גנוב 2' עם יהודה בארקן. הוא היה צופה לבדו בסרט אחרי הלימודים (הרגילים, לא בזום) ובוכה. אני מניח שזה כי היה ילד של הורים גרושים. את יהודה בדמות האב בסרט הוא אהב אהבת נפש.
השבוע, בחלוף הזמן, כשהילד הזה, שנהיה כבר בן 34, שמע על מותו של יהודה ז"ל, אני מניח שהוא התעצב עליו מאוד. וגם אני.
במורד הרחוב שלי / החיים הם כמו מגרש משחקים. האופק מטושטש. אין הופעות, ייאוש פוגש ייאוש עם מסכה. טראמפ וביידן מתקוטטים אי שם באמריקה מול עיני יונה לייבזון, בעוד אנו ממתינים בחוסר סבלנות לאיזו בשורה מהמכון הביולוגי בנס־ציונה ולהחלטות על פתיחות לעומת סגירות. העובדה שיהודה בארקן ז"ל נפל חלל במלחמת הקורונה, רק הוסיפה עוד עצבות לאוויר הדחוס בימים אלה.
ועם כל זה התעקשתי השבוע לראות את הסדרה החדשה 'שעת נעילה' (כאן 11), שעוסקת במלחמת יום כיפור 1973. ואולי בגלל זה בשישי האחרון ירדתי במורד הרחוב שגרתי בו פעם בתל־אביב, כדי להעיף מבט בבתים הישנים שלו, וכמו תמיד להשלות את עצמי שבאורח פלא ייצאו מהם לפתע אסא קדמוני ז"ל, ממובילי ההפגנות ב־73', ושני חבריי שגרו זה מול זה ונפלו בקרב. אחד דתי ואחד חילוני, כן־כן.
הרחוב הישן שלי הולך ומשתפץ לו בתמ"אות. החיים בכלל משופצים ומקורקסים, אבל הסדרה החדשה 'שעת נעילה' החזירה אותי לימים ההם, וכשהבטתי בשחזור הקרב ההרואי של שלושת הטנקים הישראליים נגד עשרות הטנקים הסוריים לא יכולתי שלא להיזכר בקרב האמיתי שניהל כוח צביקה גרינוולד שעצר אז את תנועת הסורים לכנרת.
אז הנה סימן השאלה הגדול שמרחף כבר שנים באוויר הישראלי ובלב נשמותינו הפצועות: מי היינו אז ב־73’ ואיך ולמה זה קרה לנו?
הכל זה סימני מלחמה / רובנו היינו כבר נשואים, כי כבר אז היה יצר החתונות לא נשלט, ובדומה לצעירים של היום חיפשנו את עתידנו בחיים. רק שבעולם ללא מחשבים, טלפונים סלולריים ופייסבוקים יכולת מקסימום לשאוף להיות מהנדס חשמל, עורך דין, בעל חנות או זמר כמוני.
מהשלטון של גולדה שסירבה למו"מ על שלום עם סאדאת לא ציפינו להרבה. זו הייתה מפא"י, על כל המשתמע ממנה. אז השמחה הכי גדולה הייתה להקת כוורת עם 'יו יה' ו'המגפיים של ברוך'. הם היו להקת השנה ונדמה לי שאני הייתי זמר השנה.
אבל הסדרה 'שעת נעילה' לא עוסקת בכל אלו, לפחות לא בשני הפרקים הראשונים, בהם הכל טעון מהרגע הגורלי שבו רב"ט אבינועם, אחד מאנשי המודיעין של המוצב ברמת הגולן, קולט מהאזנה מקרית לשיחת אוהבים (בין חייל סורי לחברה שלו) שהמדענים הסובייטים עוזבים את דמשק, ומבין שאלה סימני מלחמה. ועכשיו אבינועם יא חנון, לך תשכנע את הקצינים הגיבורים שזה מה שזה, ועוד בערב יום כיפור.
ננעלתי על הסדרה בעודי רץ על ההליכון שלי בחדר במהירות מפתיעה של 7.3 קמ"ש, ודי מהר התחלתי לחבב את גיבוריה. מאבינועם המתריע (השחקן שחר אבוך) ועד אביב אלוש, בתפקיד סגן יואב מזוז. מליאור אשכנזי, האבא שיוצא לחפש את בנו, ועד שני החברים מהקטמונים ומהפנתרים השחורים שמחוממים על המדינה שמקפחת אותם. וכשהם חוזרים לגדוד ערב המלחמה זה בעיקר כדי לשכנע את הקצין הקיבוצניק היהיר (והאשכנזי כמובן – הו הסטריאוטיפים) לעזור לשחרר את חברם שנעצר ערב קודם בהפגנה של הפנתרים.
אשליות / השבוע נסעתי לעין הוד וראיתי שבתקופת הסגר הספיקו הנקרים המניאקים להתנפל על עץ הרימונים שלי ולאכול להם את הלב. ומ"הנצו הרימונים" עברנו ל"המתו הרימונים". ושוב חשבתי שאסור להפקיר את האהובים עליך, ולמרות זאת כמה יפה האשליה, של הפסטורליה בטבע.
אז ככה זה גם בסרטי מלחמה. ואכן בהתחלה מתנהל המוצב הקטן ברמת הגולן ב־1973 בפסטורליות סלואו־מושנית. החיילים מזמזמים את 'אשליות' של ניסים סרוסי. אביב אלוש מתבאס כשהוא מפקשש את ההסעה הביתה ונתקע בפרצוף של אבינועם, ה"דבק" הזה שצועק עליו לשווא "מלחמה, מלחמה", כמו הילד מהסיפור של אנדרסן שצעק שהמלך הוא עירום.
בדידות, בדידות. ככה חשתי לפתע על ההליכון שלי. קוראים לזה בדידות קיומית, ולא משנה באיזו שנה היא מופיעה, 1973 או 2020. אולי בדומה לבדידותם של שני החברים מהפנתרים השחורים, שגולדה אמרה עליהם אז במציאות שהם לא נחמדים. לימים, כשהכרתי את סעדיה מרציאנו ז"ל וחבריו (חילקנו תנורים לזקני השכונות בירושלים), גיליתי שהם היו גם נחמדים וגם צודקים.
אבל כל זה לא משנה כרגע, כי כשהמוצב הבודד יהפוך בשניות לסמטוחה מלחמתית בלתי אנושית, השאלה תהיה רק מי ייהרג ראשון. אבינועם, שני הירושלמים או הקצין מהקיבוץ?
אחים לפצצה / מלבד העובדה הנוראית שאיבדנו במלחמת 73' רבים מאהובינו, מתברר שמאז ועד היום לא ממש למדנו לקרוא שפתיים וגם לא את שפת הסימנים. עדיין אנחנו חיים במנטרות שהכל סבבה, יהיה בסדר, זו רק שפעת חיננית, ומסכה ושלטון ועולם כזה. ומה לעשות? ו־47 שנה אחרי, כשנכנס נובמבר (סרק, סרק – אוי, אמת־אמת), כשאני מקשיב לשמות הבחורים בסדרה כמו פח־פח, פיקסמן, פיצי ומזוז, ומשווה לאיך היום כולם הם אחי, חיים שלי ונשמה, אני צוחק בנשמתי מרוב בכי. אולי כי למרבה הפלא, ככה מביעים היום קרבה ואמת, כמעט בלי להזכיר שמות.
אני זוכר שלפני המלחמה לבשתי את מכנסי הסן טרופה המתרחבים מלמטה, נעלתי את הפלטפורמות הגבוהות, וכשנכנסנו למכונית הישנה אפופת ניקוטין הסיגריות אסקוט וטיים ונסענו לאכול סטייקים אצל יחזקאל בסטיקיית הטייסים שליד נתניה, תמיד היינו ליתר ביטחון כמה חבר'ה במכונית, עם תסרוקות הדון־גריז. וכמובן שאיש עוד לא חשב אז לעשות כסף, לצלול עם לווייתן, לנסוע לאומן או למות בקרב.
וככה הגיעה הדקה ה־32 בסדרה. וכשההפצצה של המטוסים הסוריים נוחתת על המוצב החשוף, אבינועם ואביב אלוש נדבקים אחד לשני כמו שני מגנטים אנושיים. כי כשזה מגיע, אין הבדל בין קצין לחייל, קיבוצניק לעירוני, אשכנזי למזרחי. כולם אחים לפצצה.
התסרוקת / אז ירדתי מההליכון מותש וגמור כמו אחרי ההפגזה בקונטרה שנקלענו אליה ב־73' עם צוות נגנים ובדרן שלימים יהיה דודו טופז. וכשקברו את יהודה בארקן שמחתי שלפחות בסוף קיבל את הכבוד הראוי לו כמו שהעניק לו הילד שאהב את 'אבא גנוב 2'. ודודשוש (חבר שלי מאז), הלוחם הטראומטי שסוחב עדיין סיוטי לילה מהמלחמה ההיא, סיכם שהשלום החדש עם האמירויות וכל השאר, ממש מגניב, רק חבל שהוא לא קרה ב־73', כי הוא היה חוסך לנו סבל וקורבנות. ורק אחת התלוננה על התסרוקת המשונה של ליאור אשכנזי בסדרה. כי קוטרים נשארים קוטרים בכל תקופה.
30 קדימה / מלחמת יום כיפור הסתיימה בסופו של דבר בניצחון גדול ובהתגברות, ואני זוכר אותנו שבים הביתה עצובים, מותשים אבל נושמים לרווחה. רק שלעולם אינך יודע מה יהיה מחר. בסוף כולנו בני אדם, שבסך הכל רוצים קצת תקוות ולחיות. וככה, השבוע, דמיינתי איך 30 שנה קדימה יעשה איזה במאי צעיר סרט על הימים האלה, ובמרכזו לא יעמדו חיילים אלא בדיוק אותו עַם שמתמודד הפעם באומץ ובמסירות מול מלחמת וירוס עולמית מלאת קוטביות וחוסר ידע, שגובה קורבנות בנפש ובפרנסה. ובין כולם, מתרוצץ לו שוב איזה אבינועם נצחי שמזהיר, אבל לא תמיד מקשיבים לו. אולי בעצם גמזו?
