תום פרידמן, בעל הטור המבריק מ"הניו יורק טיימס" וחברי הטוב, פוחד. לאורך עונת הבחירות הנוכחית הוא שב וכתב מאמרים שמזהירים מפני התמוטטות קרובה של הדמוקרטיה האמריקאית. אם טראמפ ינצח, הוא יהרוס את מה שלא הספיק להרוס בקדנציה הנוכחית; אם יפסיד, הוא יחבל בהעברת השלטון. האם לא נסחפת, שאלתי אותו השבוע. האם החששות שלך רציניים.
"אני לגמרי רציני", אמר. "אני אשתמש בביטוי שמוכר היטב בישראל: לא עוצר באדום. טראמפ לא יעצור באדום".
למה אתה מתכוון, שאלתי.
"מיליוני אמריקאים מצביעים בדואר. השנה, בגלל המגפה, המספר גבוה במיוחד. יותר מ־20 מיליון עד עכשיו. רובם המכריע הצביעו לביידן. טראמפ אומר, ההצבעה בדואר היא זיוף, הונאה, שקר. אם יפסיד, הוא יפעל בכל דרך כדי לפסול את הקולות האלה".
האם יערער על התוצאות, שאלתי.
"אין לי ספק", אמר. "אני רואה בארצות־הברית היום תופעות רבות שראיתי בלבנון כאשר הייתי כתב העיתון שם. פוליטיקאים הולכים עם האג'נדה שלהם עד הסוף, עד הקצה. מה שהרפובליקנים עשו בבית המשפט העליון הוא הדבר המסוכן ביותר: הם מנעו מאובמה למנות שופט בנימוק שלא עושים זאת סמוך לבחירות, וכעבור ארבע שנים מינו שופטת משלהם שבוע לפני הבחירות. מי שמתחיל כך, גומר בלבנון".
רגע, אמרתי. אל תמהר. לבנון לא הייתה אף פעם דמוקרטיה. יציבות המשטר שם הייתה בנויה על חלוקת שלל, לא על שלטון החוק. איך אפשר להשוות את אמריקה ללבנון?
"בלבנון", אמר, "המיעוט הנוצרי שלט ברוב המוסלמי. בנקודה מסוימת זה התגלגל למלחמת אזרחים. השיעים ניצחו, ואז הם הפעילו את הכוח שלהם כדי להרוס את המערכת. כאשר מיעוט משתמש בשיטה הפוליטית כדי לשלוט ברוב, זה מה שקורה.
"יותר מזה: בלבנון בעלי הכוח השתכנעו שאם יפרו את החוק, שום דבר לא יקרה להם. הם עשו את שלהם – והמערכת נשברה".
בדרך כלל אתה מסתכל על העולם בעיניים אופטימיות, אמרתי. איפה החדשות הטובות.
"החדשות הטובות הן ששרדנו. ארבע שנות הנשיאות של טראמפ לא משאירות מאחוריהן הרס בלתי הפיך. אבל ארבע שנים נוספות ישנו את המצב מיסודו. אמריקה לא תהיה אמריקה".
נבואות חורבן על סופה של אמריקה נשמעו גם בשנות ה־70, שנות הנשיא ניקסון, אמרתי. החורבן לא התרחש.
"כי זרקנו אותו", אמר פרידמן. "שתי המפלגות היו אז קואליציות של קבוצות ואידיאולוגיות. המתונים בכל אחת מהן ניצחו. היום שתי המפלגות איבדו את היכולת הזאת. אין פשרות: או שאתה שולט, או שאתה מת".
מה אתה חושב, שאלתי, על טראמפ, על הטראמפיזם, כמוצר יצוא. הרבה מנהיגים בעולם הולכים בעקבותיו. הם מעריצים אותו ומחקים אותו.
הוא נאנח. "בעבר אמריקה הציבה בפני מנהיגים בעולם מודל ערכי", אמר. "שליטים ידעו שאם ינהגו בניגוד לסטנדרטים מסוימים, הם יאבדו את תמיכתנו. היום הם מרגישים שהם יכולים לעשות כל מה שבא להם, בתנאי שיהללו את טראמפ ויקנו מאיתנו נשק".
חלק ממבקריו של טראמפ בזים לו, אמרתי. הם אומרים שהוא טיפש.
"לא אני", אמר. "אף פעם לא חשבתי שטראמפ טיפש. הוא לא שואב את חוכמתו מספרים – הוא לא קורא – אבל הוא מאוד פיקח במה שהוא עושה. טראמפ מכוסה בבוץ: ההתנהגות המבזה שלו, הדיבורים שלו, הפרשיות. הבוץ הוא הטפלון שמגן עליו. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. ג'ו ביידן במצב שונה: הטפלון שלו הוא ההגינות, הדימוי שלו כאיש הגון. על זה הוא נבחן".
הגינות היא לא מעלה גדולה בפוליטיקה הנוכחית, אמרתי. הרבה בוחרים רואים בה סימן לחולשה.
"ייתכן", אמר.
אתה קיווית שמייקל בלומברג יהיה המועמד הדמוקרטי לנשיאות, אמרתי. מה אתה חושב על המועמד ביידן?
"אילו היית כאן, הייתי מציע לך לנסוע לכנסייה קטנה, שחורה, אי שם בצפון־קרוליינה, לכנס את המתפללים ולשאול אותם מדוע החליטו מה שהחליטו. במהלך הפריימריז ביידן היה קרוב לתבוסה. הוא דמה למתאגרף שחטף מכת נוקאאוט. הוא שכב על הקרשים והשופט התחיל לספור: אחת, שתיים, שלוש. ואז באו האפרו־אמריקאים בצפון־קרוליינה, הקימו אותו, רחצו את פניו ושלחו אותו לקרב מחדש.
"למה הם עשו את זה? כי הם הניחו שהוא היחיד שיש לו סיכוי לאחד מחדש את החברה האמריקאית. לא קורי בוקר, הסנאטור השחור מניו־ג'רזי, לא מייקל בלומברג, המיליארדר היהודי מניו־יורק, ולא אף אחד מהמועמדים האחרים. הם הוכיחו תבונה עמוקה: ייתכן שבמהלך הזה הם הצילו את החברה האמריקאית".
מדיניות החוץ של טראמפ לא נדונה כמעט במערכת הבחירות, אמרתי.
"תמכתי בביקורת שלו על סין, בהסכם שהשיג בין ישראל לאמירויות, בהחלטה שלו לחסל את סולימאני", אמר. "אבל את סין לא נוכל לנצח לבד. הוא הדין באיראן. איראן חופשית עכשיו לפתח את היכולת הגרעינית שלה משום שטראמפ מתעקש להתמודד איתה לבד.
"ואז עולה השאלה, מה תפקידה של אמריקה כמודל לחיקוי. על פסל החירות, בכניסה לניו־יורק, נכתב: 'תן לי את בניך העייפים, האומללים, הכמהים לנשום את אוויר החירות'. זה מה שאמרנו פעם. עכשיו אנחנו אומרים, 'לא רוצים אתכם – רדו לנו מהדשא'".
אתה תיארת את חזון הגלובליזציה בספר שכתבת, "העולם הוא שטוח", אמרתי. אתה מרבה לכתוב בשנים האחרונות על ההתחממות הגלובלית ועל השינויים הדמוגרפיים שמביא איתו גל ההגירה העולמי, מהדרום אל הצפון. מה עוד מלווה את הבוחרים לקלפי, לבד מהדעה שלהם על דונלד טראמפ?
"אמריקה עוברת שינויים דרמטיים", אמר פרידמן. "היא קרועה מבפנים. אמריקאים רבים חיים בפחד. הם מאבדים את תחושת הבית שלהם בארצם. כך חשים אפרו־אמריקאים נוכח התנהגות המשטרה, נוכח האפליה; כך חשים הרבה אמריקאים לבנים".
נזכרתי בשירו של אירווינג ברלין "אלוהים ברך את אמריקה", שהפך להמנון הלאום החליפי, השיר שמלווה כל אמריקאי מגיל הגן: God Bless America, My Home Sweet Home. אין הרבה מתיקות בבית האמריקאי היום.
"הרבה שינויים קרו בבת אחת", אמר פרידמן. "אתה הולך לחנות. הזבנית עוטה חיג'אב; אתה הולך לשירותי הגברים ומוצא שם בחורה. כשהיא מפשילה את שמלתה, אתה מגלה שיש לה איברים של גבר; אתה הולך למשרד ומגלה שרובוט עובד שם במקומך. אתה מרגיש מאוים.
"ואז בא טראמפ ואומר, אני אעצור את הרוח. אני אבנה חומה, והאיום ייעלם".
לספור ולפסול
את פיטר בייקר הכרתי כשהיה כתב "הניו יורק טיימס" בישראל. כאשר טראמפ נבחר לנשיא, ב־2016, העיתון קטע את כהונתו כאן והחזיר אותו לוושינגטון, לתפקיד הכתב הראשי בבית הלבן. כמעט יום־יום אני פוגש אותו בעמוד הראשון של המהדורה הדיגיטלית: נבון, מנוסה, מיטיב להסביר מה שנראה לפעמים כבלתי ניתן להסבר.
יחד עם בת זוגו, סוזן גלייזר, בעלת טור פוליטי בשבועון "הניו יורקר", הוא כתב את "The Man Who Ran Washington", הביוגרפיה של ג'יימס בייקר, מי שכפה על המזרח התיכון את ועידת השלום במדריד וניהל את וושינגטון עבור נשיאים רפובליקנים. הספר יצא לאחרונה והפך לרב־מכר.
אני צופה בהופעות של טראמפ, אמרתי לו השבוע. הוא מלא אנרגיה, בריא, נלהב, דומיננטי. אני צופה בביידן. הוא נראה זקן וחלש. האם אתה מעריך שהשבוע האחרון ישפיע על הבחירות?
"לא", אמר. "הסקרים מאוד יציבים לאורך הרבה מאוד זמן. למעשה, הם לא השתנו מאז יולי 2019. אני לא יודע איך טראמפ יכול לשנות אותם בששת הימים שנותרו. יותר מ־70 מיליון בוחרים כבר הצביעו. את דעתם ודאי שהוא לא יכול לשנות. נהוג לדבר על הפתעת אוקטובר. אוקטובר מאחורינו.
"מה שכן יכול להשתנות הוא ספירת הקולות. אנחנו לא יודעים כמה קולות ייספרו וכמה ייפסלו".
לפני ארבע שנים, אמרתי, טראמפ ניצח בכמה מדינות מפתח בגלל אדישות הבוחרים השחורים. הם הצביעו בעד אובמה. הם לא הצביעו בעד הילארי קלינטון.
"זה נכון", אמר. "היו גם בוחרים בשמאל, תומכי סנדרס, שדילגו על הקלפי. הם שנאו את הילארי: הם לא שונאים את ביידן. והם מה־זה שונאים את טראמפ.
"למרבה ההפתעה, התמיכה בטראמפ בקרב השחורים עלתה קצת. הוא מקבל בסקרים תשעה אחוזים מקולותיהם. אבל הקמפיין של טראמפ כמעט שלא פנה למיעוטים. הוא התמקד בלבנים".
לפני הרבה שנים, אמרתי, פגשתי את ג'ו ביידן בירושלים. הוא היה אז סנאטור, ראש ועדת החוץ של הסנאט. שאלתי אותו על התמיכה הנלהבת של הכנסיות האוונגליות בישראל. הוא השיב כן, הן מאוד בעדכם, אבל הן ימכרו אתכם לכל נשיא שיציע להן מושב אחד בבית המשפט העליון. בינתיים טראמפ הכיר בירושלים, הביא לנורמליזציה עם האמירויות ועם בחריין ומינה שלושה שופטים שמרנים לבית המשפט העליון. האוונגלים צריכים להיות מרוצים.
"עליהם הוא בונה", אמר בייקר. "לכן מיהר למנות את איימי קוני בארט. כמה מהעמיתים שלנו בוושינגטון חושבים שמיהר מדי: עדיף היה לו לחכות קצת עם המינוי ולהפוך אותו לנושא מרכזי בבחירות. אני לא בטוח".
יש משהו מרתק ביחסים בין טראמפ לנוצרים המשיחיים, אמרתי. בעברית אנחנו אומרים, חמורו של משיח. נתניהו יכול לאכול שרצים, אבל בוחרים חרדים יתמכו בו מכיוון שהוא מקדם את סדר היום שלהם.
בייקר צחק. "נתניהו לא חרדי, אבל הוא לא שילם כסף לכוכבת פורנו תמורת שתיקתה, הוא לא התגאה בכך שהוא שולח את ידו למפשעה של נשים וכו' וכו'. האוונגלים בוחרים במודע להתעלם מחטאיו של טראמפ. בית המשפט העליון חשוב להם יותר. המינויים שלו יישבו על כס המשפט הרבה שנים אחריו".
אם טראמפ יפסיד, שאלתי, האם ינסה לחסום את העברת השלטון?
"הוא לא יתבצר פיזית בבית הלבן", השיב, "אבל הוא ידרוש גם פסילה של קלפיות וגם ספירה חוזרת. לפני 20 שנה, בבחירות בין בוש לאל גור, המאבק היה בפלורידה. הוא נמשך חודש. הפעם הוא עשוי להיפתח בשלוש – אולי אפילו בחמש – מדינות מתנדנדות. הוא עלול להימשך הרבה זמן. מצד שני, בעקבות לקחי המאבק ההוא חודדו הנהלים.
"הקמפיין של טראמפ לערעור האמון בהצבעה התחיל עוד בבחירות הקודמות. הרבה אנשים מאמינים בזה. יש מאחוריו תנועה המונית. קל יהיה לו לבנות עליה קמפיין".
אתה עושה את עבודתך בסביבה עוינת, אמרתי. איך אתה מסתדר?
"כל בית לבן מגלה עוינות לתקשורת", אמר. "נכון שאצל טראמפ זה חריף יותר. מגנים אותנו לא רק בטענה שאנחנו לא הוגנים או לא מדייקים, אלא בטענה שאנחנו אויבי העם, שאסור להאמין לנו. כך נוח לו".
אבל, אמרתי, הוא ממשיך לדבר איתכם. התקשורת המסורתית, העיתונים המרכזיים, חשובים לו. קראתי את ספרו של בוב וודוורד על טראמפ. הוא ממש מתחנן בו למילה טובה מעיתונאי נחשב.
"הוא בן 74", אמר בייקר. "העיתונים הם חלק מההרגלים הישנים שלו. מפעם לפעם הוא מרים טלפון. חשוב לו לקבל אישור מאיתנו".
אתם קשים מאוד איתו, אמרתי. גם אתה.
"אנחנו מסקרים את מה שאנחנו רואים", אמר. "אל תאשים את המראה".
אישיות בלתי רצויה
בביוגרפיה של ג'יימס בייקר שכתבו גלייזר ובייקר נתניהו זוכה לאזכור בגלל תקרית אחת. ב־1990 בייקר היה מזכיר המדינה תחת בוש האב, ונתניהו היה סגן שר החוץ תחת שמיר. נתניהו האשים את ארצות־הברית בתמימות יתר במגעים שלה עם הפלסטינים. "מזעזע שמעצמת־על כמו ארצות־הברית בונה את המדיניות שלה על סילופים ושקרים", אמר.
"בייקר רתח מכעס", כותבים מחברי הביוגרפיה. "אני הולך לזרוק את השגריר שלהם מוושינגטון", אמר לדן קרצר, אחד מעוזריו, וזרק לעברו את גזיר העיתון עם הציטוט. קרצר ביקש ארכה כדי לבדוק אם הציטוט בעיתון מדויק.
"נתניהו ניסה למזער נזק: התכוונתי שהמדיניות מבוססת על שקרים, לא שהממשל משקר, אמר. את דעתו של בייקר זה לא הניח. הוא הכריז על נתניהו כאישיות בלתי רצויה ואסר על כניסתו לבניין מחלקת המדינה. האיסור הוציא מהכלים כמה מעוזריו של בייקר. דניס רוס עלה לקומה השביעית כדי לומר לבייקר, בחייך, הוא סגן שר החוץ של ישראל, אַפשר לו להיכנס. בייקר חייך ואמר לא. בסוף בייקר התרצה במקצת ואיפשר לנתניהו להיכנס לבניין, אבל אסר על פקידים בכירים לפגוש אותו. עד לסיום כהונתו הוא סירב לפגוש את נתניהו".
נתניהו עשה דרך ארוכה מהדלתות הנעולות של מחלקת המדינה עד להבאת הבגדים שלו לכביסה במעון הרשמי של הבית הלבן. ההצלחה מרשימה; גם החוצפה.
בניחותא לא עוד
בצבא הדביקו לבני גנץ את הכינוי "בניחותא". הוא נחשב לגורם הרגוע, השלו, אי של איפוק בים סוער. לטוב ולרע, הכינוי עבר איתו לפוליטיקה. יש לי חדשות עבור הקורא: בניחותא לא עוד. פגשתי את גנץ שלשום במשרד הביטחון בתל־אביב. דיברנו על פרשת ה־F-35 לאמירויות ועל תוחלת החיים של הממשלה שהוא השותף הבכיר בה. "האם אני אותו בן אדם מלפני שנתיים?" שאל והשיב: "כן, אבל. אני יותר מיומן עכשיו בפוליטיקה – מיומן ב(הבדל של) סדר גודל".
אין לו ציפיות גדולות מנתניהו. דיברנו על הקושי של קבינט הקורונה להגיע לתוכנית שתחזיר את הילדים למסגרת מסודרת במהלך המשבר. "אני הייתי פותח היום במשא ומתן עם המורים לגבי המשך ההוראה בקיץ 2021", אמר. "צריך ללמד בקיץ ולדחות את החופשות לתקופת החגים".
הגיוני, אמרתי.
"אל תדאג, זה לא יקרה", אמר גנץ בחיוך מר.
שאלתי אותו איך התמודד עם המחיר הביטחוני שנכרך בהסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות. "ידעתי על הקשרים איתם", אמר. "לא ידעתי שהגיעו להסכם. אני חושב שההישג חשוב, למרות שהדרך לא נכונה. אני מבין את יתרון החשאיות במהלך משא ומתן. דברים טובים נעשים בצנעה. אבל לא טוב להסתיר דברים עד הרגע האחרון. יש לזה מחיר".
גנץ מתכוון לאיחור שבו נכנסה מערכת הביטחון למשא ומתן עם הממשל האמריקאי על הפיצוי שישמור על היתרון האיכותי של ישראל. "כשרוצים לקדם שלום, לא עושים סבוטז' בדרך", אמר.
"בסופו של דבר נוצרו כאן שני צירים – איראן והשלוחות שלה, מתימן עד לבנון, ומולן מחנה מתון שישראל היא חלק ממנו. זה לא פחות מדרמה.
"אני זוכר שיום אחד הגיע אלינו למושב אורח מסעודיה. הוא היה תייר שהתכוון להגיע לעזה. הייתי ילד בן שמונה. הוא נראה לי כדמות מעולם אחר. היום סעודיה ואנחנו באותו מחנה.
"יש כמה בעיות באספקת נשק אמריקאי מתקדם למדינות האלה. הבעיה שמטרידה אותי היא יציבות המשטרים. זאת בעיה שמטרידה גם את משרד ההגנה האמריקאי. עם זאת, עדיף לנו שהאמריקאים יישבו על ברז החלפים לכלי הנשק האלה – לא הסינים ולא הרוסים. אני משוכנע שהיכולת שלנו לשמר עליונות לא תאותגר על ידי העסקאות האלה".
מה היכולת הצבאית של האמירויות וסעודיה, שאלתי. הסעודים הסתבכו בתימן.
"הטייסים האמירותים טובים מהטייסים הסעודים", אמר. "אני זוכר שבעבר הסעודים תירגלו הפצצה של אילת. התוצאות לא היו מרשימות".
פער ההשקפות בין נתניהו לגנץ נחשף בדרך מרתקת בטיפול בעסקה. נתניהו ידע שהסרת הווטו הישראלי היא חלק מההבנות בין האמירותים לממשל טראמפ. הוא בחר להתכחש לעובדות. הטענה שהשיג שלום תמורת שלום הייתה חשובה לו יותר מכל שיקול ביטחוני.
גנץ הגיב הפוך: יש מחיר, ולכן מגיע פיצוי. "נסעתי לוושינגטון כדי להציל את הרכש של ישראל", אמר לי. "דיברתי עם הבית הלבן, שהורה לפנטגון לפתוח במשא ומתן. כל שיתופי הפעולה של ישראל עם הפנטגון הם מתקופת אובמה. מישהו צריך לדאוג שיימשכו מעבר להסכם הנוכחי. טראמפ לא נותן כסף. רציתי לדחות תשלומים. ישראל כץ התנגד. הסברתי לו שאם לא דוחים תשלומים, אין ממה לשלם את מה שמאשרים לנו לרכוש".
שאלתי אותו אם יש אמת בידיעה שהגיעה מאמריקה, שישראל עומדת לרכוש מטוסי קרב מדגם F-22 ופצצות חודרות בונקרים במשקל של 12 טונות.
הוא הגיב בסרקזם. "אם האמריקאים יסכימו למכור לנו מטוסי F-22, אני אקנה שניים־שלושה. אני אצרף אותם לטייסת כנף ציון" (כנף ציון הוא הכינוי של המטוס שנרכש בהון עתק עבור נתניהו, אחת ההחלטות האומללות של תקופת הטרום־קורונה).
הכיוון: בחירות
הפכתם את הממשלה לבת ערובה בוויכוח על התקציב, אמרתי. נתניהו עוצר את אישור תקציב 2021. אתם עוצרים את אישור תקציב 2020.
"תקציב 2020 הוא תקציב לשבוע", אמר גנץ. "הוא לא קיים. את תקציב 2021 נתניהו מעכב מסיבות פוליטיות.
"האין־תקציב יוצר נזק ברמה אסטרטגית. כשאין תקציב ביטחון, אתה לא יכול לגמור עסקאות, אתה לא עומד ברמת ההצטיידות על פי תוכנית תנופה. זה משפיע על המוכנות של צה"ל; מערכת הבריאות לא יכולה לתכנן את היציאה מהקורונה; משרד התחבורה לא יכול לקדם תוכניות. בלי תקציב אין חוק הסדרים, כולל 15 הרפורמות שכלולות בו.
"בלימת התקציב מונעת מינויים. כבר חודש אני אומר לאוחנה: מנה מפכ"ל. תבחר איש הגון ותמנה אותו. לא יכול להיות ששנתיים יעמוד ממלא מקום בראש ארגון היררכי כמו המשטרה. אילו זה היה תלוי בנתניהו, גם הרמטכ"ל היה ממלא מקום. אני לא מקבל את זה. שותים וויסקי עם קרח ומשחקים משחקים עם גורל המדינה".
שר האוצר כץ אומר שהוא צריך זמן לעבודה על תקציב 2021, אמרתי. מה לוח הזמנים שלך?
"אם אתה לא מנחה את פקידי האוצר לעבוד על התקציב, אתה יכול לספר לעצמך סיפורים", אמר גנץ. "תוך שבועיים־שלושה הממשלה יכולה לאשר את תקציב 2021 – הוא מוכן. ואז ארבעה שבועות של דיונים בכנסת. אפשר להעביר את התקציב בקריאה ראשונה ולסיים הכל בינואר".
ישראל כץ מדבר על פברואר, אמרתי.
"ישראל כץ דואג לישראל כץ", אמר גנץ. "הוא מעכב את אישור התקציב כדי לתת לנתניהו נקודת יציאה במארס".
אם אתה צודק, אמרתי, כץ אימץ את סיסמת הבחירות שלכם: ישראל לפני הכל.
גנץ צחק. "אם נאפשר לו לדחות את תקציב 2021", אמר, "המדינה תיכנס שוב למסגרת של 1/12. זו תהיה השנה השלישית בלי תקציב: המדינה תחיה על פי תקציב 2018. זה בלתי אפשרי".
האם הצמדתם תאריך לאולטימטום, שאלתי.
"אין לנו יום קונקרטי", אמר. "השבועיים־שלושה הראשונים של נובמבר. אנחנו מצפים לפעולות, לא להצהרות.
"בגלל התרעלה הפוליטית אנחנו לא מצליחים לטפל בתבערה החברתית. החברה שסועה; עכשיו גם הכלכלה גרועה. לא נכנסתי לממשלה כמו שלגייה שמטיילת ביער. אני מבין איפה אני חי. מהיום הראשון אנחנו במאבק על שלום, ביטחון, דמוקרטיה, בריאות.
"אנחנו יותר מפוכחים משהיינו. אני מבין עכשיו כמה קריטי התפקיד של יו"ר הכנסת. אני מבין את יחסי הכוחות: נתניהו חלש יותר משהוא חושב; בנט גדול כרגע פי שניים מהגודל האמיתי שלו; אני גדול פי שניים ממה שמשתקף בסקרים".
המסקנה המתבקשת מהראיון הזה היא שהולכים לבחירות. אם האווירה הנוכחית תימשך, הכנסת תתפזר ב־23 בדצמבר, וישראל תחזור לחיות תחת ממשלת מעבר.
גנץ אמר לי שהיה שמח לקבל, במסגרת קבוצת הניסוי, את החיסון שמפתח המכון הביולוגי בנס־ציונה. "הם לא יסכימו, בגלל הגיל", אמר. "אני מחזיק בארנק כרטיס כניסה שקניתי למוזיאון המלחמה בלונדון", אמר. "אתה יודע למה? מכיוון שלראשונה בחיי קיבלתי הנחה בגלל הגיל". ניצוץ הבזיק בעיניו. "ולי יש ארנק", הוסיף.
