שעות ספורות אחרי ששני לובשי מדים נכנסו למשרדו, פתח שלמה בן־בסה את דף הפייסבוק שלו, שבו הוא משתף מפרי עטו. הוא כותב מעט ולאט. שיריו הקצרים, מהודקים ומדויקים, מגיעים בדרך כלל לקהל מצומצם של עוקבים והוא כבר רגיל לתגובות הבודדות. השבוע, ביום שלישי אחר הצהריים, בן־בסה חרג מהרגלו. כשהעלה את הצילום של בנו, לובש מדים, מחייך מאוזן עד אוזן, הוא לא בחן בזכוכית מגדלת כל אות. בפרץ של ספונטניות כתב: "בני ליהוא, מחמד נפשי, נקטל בתאונת אימונים בקורס טיס במטוס שהתרסק הבוקר ברהט. עולמי חרב עליי".

בתוך דקות ספורות צבר הפוסט עשרות אלפי תגובות ואלפי שיתופים, רובם מגולשים שמעולם לא שמעו על פרח הטיס מראשון־לציון ולא קראו את שירי אביו. בקבוצות הווטסאפ של אנשי תקשורת החל מרדף אחר "לצייר בדידות בקו אחד", ספר השירה היחיד שפירסם בן־בסה לפני ארבע שנים. השורה "מטוס חצה את הרקיע, אבד לי" קיבלה לפתע משמעות חדשה, מצמררת.

ליהוא ז"ל. "נקטף באבחת סכין של השטן"

"שטויות", אמר לי בן־בסה (63), שעות ספורות אחרי שנפרד מבנו בבית העלמין הצבאי בראשון־לציון. "מעולם לא כתבתי על שני בניי, התאומים מאי וליהוא, ואפילו בשיר שנושא את השם 'ילדיי' לא כיוונתי אליהם".

למה?

"כי כולנו אנשים מאוד־מאוד מופנמים, לא מביעים רגשות, בקושי מדברים, כל אחד בתוך עצמו, מסתגר. לא פעם, כשהייתי שואל את ליהוא מה קורה, מנסה להבין מה עובר עליו, הוא היה מתחמק: 'אבוש, הכל בסדר. אבוש, למה אתה דואג?' זה מתסכל".

הוא לוקח נשימה עמוקה וממשיך: "היום, בלוויה, בדיוק כשהארון של ליהוא נלקח לעבר חלקת הקבר, התחיל לרדת גשם עז ואנשים אמרו: 'הנה, אפילו השמיים בוכים עליו'. נכון, גם בראשי חלפה המחשבה הזאת, אבל זה לא משפט שראוי לכתיבה מפני שהוא שיא הקלישאה. כשכתבתי, 'עולמי חרב עליי', חשבתי שזה מה שאני מרגיש, למרות שגם זו קלישאה. עכשיו הבנתי שהכי נורא זה כשהקלישאות הופכות למציאות".

התובנה הזאת הצליפה בו רק כשראה את הארון העטוף בדגל כחול־לבן. "רציתי לבקוע את חומת האנשים שעטפה אותי ולרוץ אל ליהוא שלי. לגעת בו בפעם האחרונה, ללטף את השיער שלו, לומר לו כמה שאני אוהב אותו, לבקש ממנו סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליו. אחת מרגליי כבר פסעה קדימה, אליו, ובשנייה האחרונה נעצרתי".

התאום מאי מעל הקבר | צילום: אבי מועלם

למה?

"אמרתי לעצמי: המטוס נשרף כשהוא בתוכו. לזכור אותו ככה? לא. זה יותר מדי. זה מעל לכוחותיי. לפעמים, כשמקורב אליך לוקה במחלה קשה, אתה יודע שהמוות בדרך. אני לא יודע אם אפשר להתכונן לבואו, אבל אתה מקבל אותו טיפין־טיפין, בהדרגה. לא כך קרה עם ליהוא שלי. הוא נקטף באבחת סכין אחת של השטן".

כמו מפעל הפיס

השבעה מתקיימת בראשון־לציון, בדירת אמו, שיבולת בן־בסה, תרפיסטית במוזיקה ובדרמה. בכניסה לבניין עומדת לובשת מדים המזדהה כנציגת הפיקוח העירוני. היא מהנהנת אל לובשי המדים הכחולים של חיל האוויר שנוהרים לעבר חדר המדרגות שכבר מלא באינספור מודעות אבל. אותי היא חוסמת. "שלחו אותי לשמור שלא ייכנס אף נציג מהתקשורת", היא מנמקת. "זה לבקשת המשפחה. כדי לכבד את השבעה".

המתנתי בצד, בגשם, עד שקצין בכיר הסכים להעביר את שמי לאוזני האב וכניסתי אושרה.

ליהוא ומאי עם אמם שיבולת. "לא רציתי לעמוד בדרכו", היא אומרת

"כבר היו כאן עשרות עיתונאים", אמר בן־בסה כשקם מהספה ולחץ את ידי בהתרגשות, "ועם אף אחד אחר לא דיברתי. מה יש עוד לומר? היה לי בן, ליהוא שמו, ואיננו עוד".

הסלון רחב ידיים, עטור בתמונות ועמוס במבקרים. רובם חמושים במסכות. בן־בסה, שעגיל יהלום נוצץ בתנוך אוזנו השמאלית, מסרב לעטות מסכה. היא מקשה עליו לנשום. וזה בדיוק מה שחסר לו עכשיו. קצת חמצן. הוא יושב לבדו, על הספה, מול המנחמים. כשנכנסתי לדירה ישב מולו קצין במדי חיל האוויר, שפנה אליו בשם שלומי. "קוראים לי שלמה, אבל מי שאוהב אותי קורא לי שלומי", אמר כשקם מהספה, הביא מהחדר הסמוך עותק מספר שיריו והגיש אותו לבעל הדרגות, לא לפני שטרח לוודא, "אתה מתעניין בשירה?"

ברגע הקצר שחלף עד שובו לסלון זיהיתי שבן שיחו הוא אל"מ יובל הראל, מפקד בית הספר לטיסה. בלוויה ציטט אל"מ הראל משירו של אברהם חלפי: "אולי לא היה עוד דבר ברקיע, אולי מעולם לא היה ברקיע דבר, ורק מישהו, כציפור שנפלה מן הקן, דימה למצוא ברקיע דבר". מעל הקבר הראל הוסיף ותהה: "ליהוא, חיפשת דבר מה ברקיע. חיפשת ברקיע את ייעודך? חיפשת דבר מה ואנחנו מצאנו אותך: נער מיוחד ומוכשר שראה את האחר מלפניו, ששם את טובת הכלל לפני טובתו האישית, שהיה עוגן ומשענת להוריו ולאחיו".

הוא קרא לך שלומי מפני שהוא אוהב אותך?

ההספד. "המילים האלה שמורות אצלי בלב. לעולם"

"לא. זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. לא הספקנו. ליהוא התגייס לצה"ל לפני פחות מארבעה חודשים".

אז למה הוא קרא לך שלומי?

"כנראה מפני שהוא מרגיש אחריות. אולי אפילו כישלון. זה לא היה צריך לקרות. מצד שני, מאז 2008 לא הייתה בבית ספר לטיסה שום תאונת אימונים. השמיים הם כמו מפעל הפיס", הוא מושך באפו. "חשבתי שמרגע הבשורה ועד לסוף הלוויה נגמרו לי הדמעות, אבל מתברר שעוד יש ויש. שאין להן סוף".

וזה לא מפני שהמוות זר לו. "המוות מלווה את המשפחה שלנו בהרבה תחנות", הוא מספר. "הייתי בן שמונה כשהוריי העלו אותי מאיסטנבול, טורקיה, לרמת אליהו, שכונת עולים בראשון־לציון. הייתה לי ילדות קשה. אמא חולת נפש ואבא אלכוהוליסט ומהמר כפייתי. לא פיקניק, כמו שאומרים. כשהייתי בן 22 אבא שלי נדרס. גם על ידי הצבא".

מה זה "גם"?

"הבן שלי נלקח על ידי הצבא וגם אבא שלי, יעקב־ז'אק, נלקח על ידי הצבא. הוא היה בדרך לביקור אצל אמא שלי, בבית החולים. היה חשוך, עבר רכב צבאי ודרס אותו. ואל תגידי לי שזה רק צירוף מקרים. יש מישהו, למעלה, שצוחק עלינו. אני לא מכיר אותו, אבל נראה שהוא מכיר אותי".

לפני 20 שנה, אחרי שלוש שנות חברות, הוא התחתן עם שיבולת (לבית כהנא) מקיבוץ שריד. "התאומים נולדו בניתוח קיסרי. קטנים כאלה, פגים, לא היה ברור אם יישארו בחיים".

הראשון שנשלף מרחמה של האם, לפני 19 שנה, היה מאי. ליהוא הגיח כמה דקות אחריו. "ליהוא, ג'נטלמן בנשמתו, העניק לאחיו את זכות הבכורה".

מאי וליהוא. שמות מיוחדים.

"כן, גרושתי בחרה את השמות, עוד בבית החולים. ואני לא התנגדתי לבחירתה. אם זיכרוני לא מטעה אותי, רק הערתי לה שהשם מאי מצלצל יותר כמו שם של ילדה, אבל ככה היא רצתה, היא הייתה אחרי ניתוח וסבלה מכאבים, אז הסכמתי. רק אחרי כמה שנים קלטתי שלשני השמות יש משמעות זהה. מאי זה לא בגלל החודש, אלא בפירוש שלו באנגלית — שלי. וגם ליהוא זה שלי. שמחנו ששניהם שלנו. היינו מאושרים. שני בנים זה משפחה".

הם היו חברים טובים?

"בילדות הם היו מתאבקים זה בזה, ממש מתגוששים. האחד מרט את שערות ראשו של השני. באותם ימים היה בשכונה שלנו עוד זוג תאומים וארבעתם שיחקו יחד. הם לא הרבו לדבר איתנו וגם לא ביניהם. שניהם היו פריקים של מטוסים. מאי אלוף בסימולטורים, הוא מכיר את כל המכונות והמכשירים שבתוך המטוס. ליהוא אהב להרכיב מטוסים. בכל פעם שטסתי לחו"ל הוא ביקש שאביא לו מטוס מחברת התעופה והרכיב אותו בסבלנות אינסופית. רק בשנה האחרונה נרשמו שניהם למכון כושר, לקראת הגיוס, והלכו אליו יחד, שלוש פעמים בשבוע. ממש התמידו. פתאום הם הפכו לגברים כאלה, עם שרירים".

"עד כיתה י'", הוא מספר, "ליהוא היה תלמיד גרוע. רק בי"א הוא החליט לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל ללמוד. מה גרם לזה? אני לא יודע. אולי תחילת הזימונים לצבא, אולי הזימון לקורס טיס. לא", הוא חוזר בו, "אני חושב שליהוא שינה כיוון עוד לפני שהתחילו הזימונים. הוא ישב בחדר שלו, למד שעות ועשה את כל הבגרויות".

התגאית בו?

"אני מתגאה בשניהם. איך לא? הם שלי. מיום שהם נולדו אמרו לנו שאסור לערוך השוואות בין תאומים, שכל אחד מהם הוא ישות עצמאית, אבל אי־אפשר היה שלא לראות את ההבדלים ביניהם. ליהוא תמיד היה הילד שאפשר לסמוך עליו, הילד השקול, מאוד מדויק, שקט ומופנם, בניגוד למאי, שלפתע פתאום יכול להתפרץ ולשחרר רגשות בעוצמה גבוהה. ליהוא שמר את הדברים לעצמו, גם את השמחות, ורק בפעם הראשונה שהגיע לחופשה מקורס טיס ראיתי שהוא השתנה. הוא היה עליז, התחיל לספר ולתאר, התלהב, ילד אחר לגמרי. הוא נפתח כמו איזה פרח, למרות שהיה לו קשה מאוד".

במה?

"ליהוא התקבל לקורס טיס, הקורס הכי יוקרתי בצה"ל, אבל הרגיש נחות. הוא אמר לי שכל חניכי הקורס הם הקצפת של הקצפת והוא בא מכלום. הם באו עם חמש יחידות מתמטיקה והוא למד רק שלוש. דווקא על הרקע הזה נוצרו בינינו כמה שיחות טובות. הוא אמר לי: 'אבוש, כולם מחוננים, שוחים בחומר ואני לא'. בשיחות האלה הרגשתי, בפעם הראשונה, את הדמיון שבינינו".

באיזה מובן?

"בשנים האחרונות אני לומד קצת בודהיזם. בין השאר למדתי שאנחנו אף פעם לא רואים את התמונה כמו שהיא, אנחנו תמיד קצת מסלפים אותה כדי שנוכל לראות את מה שאנחנו רוצים. אמרתי לליהוא, 'זה לא נכון, בוא, תסמוך על עצמך, יש לך את כל היכולות. למה התקבלת לקורס טיס? מישהו עשה לך פרוטקציה?', אלה דברים שלפעמים אני אומר לעצמי".

בשורת איוב בסניף הבנק

זה המקום לציין שבן־בסה, המשורר, עובד כבר שנים רבות בבנק. "סגן מנהל מחלקה בבנק הפועלים. לא בראשון, אלא בסניף בנאות אפקה, בתל־אביב. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לכתוב, אבל התחלתי לעסוק בזה רק לפני עשר שנים. היו לי מורות טובות מאוד, המשוררת רחל חלפי וללי ציפי מיכאלי שערכה את ספר השירה שלי".

קיפוח עדתי?

"לא יודע. עולם השירה זה קליקות ואין לי מוטיבציה להיכנס לתוך הלכלוך הזה של 'שמור לי ואשמור לך'. אני גם לא כותב הרבה. אני עצלן. רק כשאני מתאהב במישהי אני מתחיל לכתוב. בחודש האחרון לא כתבתי אפילו שורה אחת. יש לי ספר שבכתיבה, רובו שירי אהבה שנולדו אחרי הגירושים. אני לא יודע אם זה יותר עצוב או יותר מצחיק".

מה?

"רק בשבוע שעבר אמרתי לעצמי שסוף־סוף החיים שלי תותים. אני מאושר. אני הולך לפסיכולוגית שלי וגם היא אומרת: 'שלומי, אתה שמח, אתה נראה נהדר'. בזמן האחרון הרגשתי שנפתחו לי המון אפשרויות והמון היכרויות ואני יכול לעשות מה שבא לי ולא כבול לאף אחד. אפילו העזתי להתחצף ואמרתי לעצמי, 'וואי, בגיל 63, כשאני בריא ופעיל, הגעתי לתקופה הכי טובה בחיי'. מה לעשות, המישהו הזה למעלה צחק עליי".

איך ניסית לעודד את ליהוא?

"בשיחות הטלפון, וגם כשהוא בא לביקור, הסברתי לו שהוא לא שונה מכולם. הייתה איזו שבת שליהוא ישב והקדיש והשקיע. הוא למד ושינן עם המדריכה בקורס, יש להם תומכות לחומר הנלמד, ולמרות כל מה שלמד הוא לא עבר את הבחינה. היה לי עצוב לשמוע שהוא לא עבר, אבל כשליהוא דיבר איתי הוא אמר: 'אבוש, צדקת, רוב החניכים לא עברו את הבחינה'.

"אחר כך, כשהתחיל לטוס, ליהוא קיטר: 'וואו, אני עושה הרבה טעויות ואני לא יודע מה יהיה'. אמרתי לו שכולם עושים טעויות והוא אמר, 'נכון, דיברתי עם החברים שלי, גם הם טועים'. הוא היה בוועדת ההדחה הראשונה. 20 חניכים זומנו לוועדה וזה לא היה סימן טוב. אמרו לו: 'אתה לא מספיק רוצה, אתה אדיש', וליהוא טען להגנתו, 'זה האופי שלי, זה רק נראה ככה, האדישות לא נובעת מזלזול או משהו כזה'.

"אחר כך הוא סיפר לי שבאחת הטיסות הוא חרג מתחום הטיסה והמדריך, שהיה קשוח במיוחד, נזף בו. גם הייתה פעם שהוא עבר את המהירות המותרת והמדריך העיר לו, אבל בסוף אמר, 'בוא נמשיך'. היה לי עצוב לגלות שהוא לא בטוח בעצמו. הוא כבר חשב מה יקרה אם ידיחו אותו. אמרתי לו: 'מה יקרה? כלום. אל תהיה קרבי, למה אתה חייב להיות קרבי?', הרבה פעמים אמרתי לו את זה".

ומה הייתה התשובה של ליהוא?

"שהוא רוצה שירות מעניין. מה יכולתי לעשות נגד זה? לא גיליתי לו כמה שאני פוחד עליו. פחדתי עליו מיום שהוא נולד. על שניהם".

אישה חביבה ניגשת אל בן־בסה ושואלת אם אכל מהחמגשית שמונחת על השולחן. "כבר יומיים לא אכלתי", הוא אומר וטועם מהחביתה.

"אני אשתו לשעבר", מזדהה אמו של ליהוא, "האמת שלא רציתי להתראיין. כשלחצו עליי להגיד משהו כתבתי כמה מילים, בלחץ. שאלתי, 'אלוהים, למה? למה אותך?' כתבתי שליהוא הוא מתנה משמיים. שאלתי, 'מה נעשה בלעדיך, מתוק שלי?'"

אבא שלו מספר שהוא פחד.

"גם אני פחדתי על ליהוא. מאוד. והפחד התעצם מאז שהוא התקבל לקורס טיס. זה מסוכן. בבית הקברות בקיבוץ שלי יש ארבעה טייסים. אחד מהם היה מפקד טייסת, השני טייס ניסוי, מי כמוני יודעת שגם הטובים הולכים. אבל לא רציתי לעמוד בדרכו של ליהוא. הבנתי שהפחדים הם שלי".

האב השכול מוסיף לנקר בחמגשית. "בגלל הרקע שבו גדלתי אני תמיד פוחד ממשהו יוצא דופן. כשהפעמון מצלצל או כשהדלת נטרקת אני תמיד חושב שאולי קרה משהו, אבל ביום שלישי דווקא הייתי רגוע. הטלפון שלי מקבל מבזקים וככה נודע לי שמטוס נפל. בדקתי וראיתי שזה קרוב לחצרים, אז נרגעתי, כי ידעתי שהוא לא טס שם. אחר כך אמרו שזה מסוק ונרגעתי כי הם לא לומדים על מסוקים. אחר כך אמרו שזה מטוס קל ושוב מסוק ולא אמרו שאלה חיילים, אז נתתי לזה לעבור מעליי והמשכתי להתרכז בעבודה.

"בסביבות 11 בבוקר שלחתי לליהוא סמס למרות שידעתי שהטלפון לא אצלו, הם משאירים אותו לפני שעולים לטיסה. כתבתי לו שמטוס התרסק ושאני מאוד־מאוד דואג לו. בשעה שלוש, לפני שיצאתי מהעבודה, מנהלת המחלקה אמרה לי שמנהל הסניף רוצה להגיד לי משהו. הוא כבר ידע. נשארתי במשרד ופתאום נכנסו שני החיילים, המבשרים, ולא היה צורך לומר לי דבר. לא העליתי בדעתי שהמוות יכול להגיע באימון שגרתי".

מה ההבדל?

"זה לא שליהוא יצא לקרב, להילחם באויב ולהגן על המולדת. זה היה אימון. ידעתי שבכל טיסה יש מדריך מהימן ומקצועי שיש לו שליטה מלאה על המטוס, יחד איתו. ידעתי שהוא טס במטוס קל וידעתי שבהמשך הוא יעלה בדרגות הקושי, לקחתי בחשבון את האפשרות הזאת, אבל חשבתי על העתיד. לא על האימונים. חשבתי שאימונים זה המקום הכי בטוח. לכן, עד יומי האחרון אסבול מרגשות אשמה. אילו ידעתי שהמוות יכול להגיע באימון לא הייתי מרשה לו ללכת, לא הייתי עוזב אותו לרגע, הייתי מקדיש לו את החיים שלי. שייהנה ממני. אנחנו חכמים בדיעבד".

חיוך מריר עולה על שפתיו. "בהספד סיפרתי שבמהלך חייו היו לליהוא הזדמנויות להינצל. בגיל ארבע־חמש, כאן, בסלון, הוא אכל משהו והתחיל להכחיל ולהיחנק. הזעקנו אמבולנס טיפול נמרץ ולקח לו זמן להגיע. אז הסבתא שלו, אשתו השנייה של האבא של שיבולת, שהיא אישה רבת־תושייה, הרימה אותו באוויר וטפחה לו על הגב עד שהאוכל יצא. היא הצילה את חייו. בפעם אחרת, הרבה קודם, בזמן שחיתלתי את ליהוא, סובבתי לרגע את הפנים והוא נפל משידת ההחתלה ויצא מזה ללא פגע. ובגיל שש, כשהוא שבר את הרגל, הוא חצה את הסלון בצעדים מהירים כאילו אין לו אף מגבלה. בכל אירוע כזה למדתי מליהוא שאפשר להתגבר. זה היה שיעור לחיים. בכל פעם שהתמודדתי עם כאב עלתה בראשי התמונה של ליהוא שקם ומתגבר. את רוצה לקרוא את ההספד?", הוא שולח את ידו לכיס החולצה ומושיט לי שני דפים.

"בן יקר שלי, ליהוא. אני כותב לך את המילים האלו, הבלתי הגיוניות, מילים הלקוחות מהשאול, כשאני יושב בחדרך הקטן, על מיטתך המסודרת, אחרי שהסנפתי את ריח הכרית שלך באפי. מולי על הכוננית מטוסים מיניאטוריים של חברות תעופה שביקשת בילדותך. בני, בעל החיוך המבויש והמקסים. סלח לי, בני, עשיתי כמיטב יכולתי כאבא, אני מצטער ומכה על חטא שלא עשיתי יותר, שלא צילצלתי אליך כל יום מאז שעזבת את הבית, שלא פגשתי אותך כל יום".

"כן, האשמה תלווה אותי עד סוף חיי", אומר האב כשהעיניים שלי מתלחלחות מעל הדף.

חטא השתיקות

"כשהתגרשנו", הוא מספר, "שכרתי דירה קרוב לבית של גרושתי. עשיתי זאת בכוונה תחילה. ידעתי שהילדים שלי מפונקים ואולי לא יבואו אם אגור רחוק. הם באו אליי פעמיים בשבוע, לשעתיים, לארוחת ערב וכל שבת שנייה. ישבנו וצפינו בטלוויזיה ולא דיברנו. שלושה גברים שותקים. ליהוא מאוד כיבד אותי. כשעברתי דירה הוא הרכיב לי את הרהיטים שקניתי. היה לו חוש טכני נהדר. הוא הניח על השולחן את המקראה וישר הבין מה לעשות. כשהוא התקשר אליי מהצבא, לרוב אני הייתי מסיים את השיחה כי הרגשתי שאני חולב אותו. איך החברים, איך הלימודים, מה אתה אוכל. הרגשתי מבוכה. על חטא השתיקות אני לא אסלח לעצמי לעולם".

ההספד מסתיים בשורות: "בפעם הזאת, ביום שלישי פעמיים כי טוב, גורלך היתל בך. על מה חשבת בשניות האחרונות של חייך? האם סבלת? הכל היה כל כך מהיר. אתה תהיה נוכח בכל שנייה בחיי. נכנסת לתוך ליבי לעד ואני נושא אותך איתי כל הזמן, עד הדופק האחרון. תנוח על משכבך בשלום, בני. אתה לא לבד. אף פעם לא תהיה. אני מבטיח לך".

הוא מצלם בסלולרי את שני הדפים המקומטים שכתב, כמעט ללא מחיקות, בבוקר הלוויה, ואחר כך מגיש לי אותם. "קחי. צטטי. המילים האלה שמורות אצלי בלב. לעולם".

"תהיה חזק", אומר לו אל"מ הראל ונפרד ממנו בלחיצת יד חזקה.

"איך אפשר?", בן־בסה שואל אותי אחרי צאתו. "הוא אמר לי את מה שנהוג לומר. שחיל האוויר לא ינוח ולא ישקוט עד שיידעו מה גרם לתאונה. אולי תקלה בהגה. אולי ציפור נתקעה בחלון וניפצה אותו. לדעתי, לעולם לא נדע".

אתה לא סומך על צה"ל שיחקור עד הסוף?

"ואם בסוף החקירות יגלו שהייתה איזושהי פשלה, נראה לך שיגידו לנו? לא. כל החיים האלה הם מלחמה אחת גדולה".